סעודת רשות בערב שבת

שיטת רש"י

רש"י (על מסכת גיטין שם, ד"ה בערב) הציע שני פירושים:

בערב שבת – בלילי שבת, ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה, והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש. ואיכא דמפרשי, בערב שבת ממש, וכן בכל יום, מרוב עושר. אבל בהא מיהא איכא איסורא, שיכנס לשבת כשהוא שבע, בלא תאוה.

לפי הפירוש הראשון, מה אותם אלה שנהגו לקבוע סעודה ב"ערב שבת" פירושו, ליל שבת. והגמרא דנה בשני עיוותים שהיו במנהגם זה. האחד, קביעת סעודה בעת הדרשה, מבטאת זלזול בקדושת השבת, שהמקום העיקרי בו היא באה לידי ביטוי הוא בהשתתפות בשיעור התורני. השני, קביעת הסעודה העיקרית של שבת, בליל שבת, יש בה זלזול בעונג יום השבת.

נמצא לפי פירושו הראשון של רש"י, שגם השמירה על קדושת השבת, המשתקפת בשיעור. וגם הקפדה על עונג היום, שניהם חשובים. ואין לפגוע באף אחד מהם[1].

לפי פירוש זה, אין כל איסור לקבוע סעודה ביום שישי. יתכן, שרש"י בחר לפרש באופן זה, כדי ליישב את הסוגיות בפסחים ובגיטין, לבל תסתורנה זו את זו.

בפירוש השני הסביר רש"י, שהללו קבעו את סעודתם בערב שבת כפשוטו. וכדי שהגמרא בפסחים לא תסתור את הסוגיא בגיטין, פירש שהעיוות במנהגם היה, הסעודה הגדולה שעשו בערב שבת. ולמרות שבכל יום מימות השבוע, הורגלו לקבוע סעודה גדולה, ביום שישי צריך למעט קצת מן הסעודה, כדי שסעודת ליל שבת תיאכל בתיאבון. וכך פירש הרמב"ן, שדבריו יובאו בהמשך בע"ה, את דברי רש"י.

לפי זה, נהגה המשפחה השנייה הנזכרת בגמרא, שקבעה את סעודתה בשבת, שלא כדין. כי במקום לבוא לבית המדרש, אל השיעור התורני, כיבדה את השבת בסעודה.

איזון מעניין יש בגמרא זו, בין שני עיוותים שונים. משפחה אחת נענשה על קביעת סעודה בבוקר יום השבת, במקום ללכת לשיעור התורני, הקבוע בשעה זו. באופן הפוך ממש, נענשה משפחה אחרת, על הסעודה המכובדת ביותר שנאכלה בלילה, במקום בבוקר השבת. אף כי הייתה מטרתם לשם מצוה, להותיר זמן פנוי, לטובת השיעור התורני (לפי הפירוש הראשון ברש"י).

כמו מאליה עולה המסקנה, שלכל אחד מן העקרונות הנ"ל, יש לתת את הזמן שלו. הזלזול בדרשה, יש בו סכנה גדולה מצד אחד של זלזול במרכזיותה של לימוד תורה. אבל הזלזול בכבוד השבת, המתבטא בסעודה מכובדת בערב שבת, אף הוא יש בו סכנה. הדרך הנכונה היא, הענקת חשיבות, ופינוי זמן, לכל אחד מן השניים.

(מסופר על תלמיד חכם גדול מאד, שבנו לא המשיך בדרכו. ההסבר שהעניק לכך האב החכם היה, שהדבר ארע משום שחשקו לתורה היה גדול כל כך, שבכל סעודות השבת, לא היה מרבה לשיר ולזמר עם המשפחה, אלא נחפז לסיים את סעודתו, מהר ככל האפשר, על מנת להמשיך ללמוד עוד ועוד. אכן, כפי שראינו בדברי הגמרא, יש חשיבות רבה להעניק לכל סעודה, ובפרט לסעודת הבוקר של שבת, כבוד גדול. ומלבד המאכלים המכובדים והטעימים, יש להאריך בשירות ותשבחות, כיאה וכיאות)

עתה נשוב לענייננו. גם לפי הפירוש השני ברש"י, האיסור לערוך סעודה גדולה בערב שבת, לא נאמר אלא אם הוא מתקיים באופן קבע. אבל אירוע חד פעמי, בערב שבת, לא נאסר.

רשב"א

הרשב"א כתב (על מסכת גיטין לח, ב) וז"ל:

ואחת קבעה סעודתה בערב שבת. פירש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעים עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו, וכבוד יום עדיף. ועוד פירש, בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה, דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר, אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו להתחיל נמי. וי"ל דהני מילי לצורך שעה, אבל לעשות כן תמיד, מיחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבנו חננאל ז"ל פירש, שהיו קובעין סעודה ביום ששי, ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

מבואר כי לדעתו, העיוות בהנהגת משפחה זו שנעקרה היה ההרגל, שהורגלה לסעוד את סעודתם בערב שבת. כי בכך הפכו את ערב שבת ליום קדוש, שמתחרה כביכול עם שבת. ואף שבמסכת פסחים התירה הגמרא לאכול סעודה בכל ערב שבת, לא התירה זאת אלא באופן אקראי.

נמצא לשיטת רבנו חננאל, המצוטט ברשב"א, שסיבת האיסור היא, אי יכולתו, של העסוק בסעודה בערב שבת, להשקיע את כל מרצו בהכנות הנדרשות לכבוד השבת. עם זאת, ניתן ללמוד מלשונו, ומההקשר עם דברי הרשב"א עצמו, שהאיסור לא נאמר אלא בסעודה קבועה, המתקיימת ביום שישי. אבל סעודה הנערכת באופן חד פעמי, לא תעכב את האדם מהתארגנות הן לסעודה הנערכת בערב שבת, והן לכל הדרוש לו במהלך השבת. הלכך רק סעודה קבועה, שרגילים לעשות מידי שבוע, בערב שבת, היא שאסורה. אבל באופן חד פעמי, לא נאסר הדבר.

רמב"ן

ואחת קבעה סעודתה בע"ש. פרש"י ז"ל, בלילי שבת, היו קובעין עיקר סעודת שבת, ולא ביום, וכבוד יום עדיף. ועוד פירש, בע"ש ממש. וקשה לי, דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר, אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו להתחיל. וי"ל, הני מילי פעם אחת מפני הצורך, אבל לעולם, לא. משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי, מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא (נ"א: דמבטל יוקרא) דשבתא. ועוד אפשר, שלא היו אוכלין משתחשך, ולא מסדרין שולחנם. ואמרינן התם, לעולם יסדיר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית, ומיהו טועמין היו שם מידי, משום קידוש, דלא משמע דליבטלו קידוש היום לגמרי, אלא כבוד לילה היו מבטלין (חידושי הרמב"ן מסכת גיטין דף לח עמוד ב).

תחילה הביא הרמב"ן את דברי רש"י ופירש, כי לפיו, יש להבחין בין סעודה הנערכת בקביעות, לזו הנערכת באופן חד פעמי. אך בפירושו השני, ניתן להתיר כל סעודה בערב שבת, וכדברי רבי יוסי. אלא שאותה משפחה שנעקרה, זלזלה בהכנת סעודות השבת, על כן נעקרה. כי אחר אכילתם בערב שבת, לא ערכו סעודה נוספת בליל שבת, רק עשו קידוש, וטעמו לחם בגודל כזית, כדי לצאת ידי חובה. גם לפי פירוש זה, אין איסור לקיים אירוע בערב שבת. אך יש להכין את הבית, וכל המצרכים הנדרשים, כדי לכבד את השבת כראוי. ונמצא כי הסיפור של המשפחה שנעקרה, אינו נוגד את המובא במסכת פסחים.

המאירי כתב (בית הבחירה למאירי, על מסכת גיטין לח, ב) וז"ל:

כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת, לידע מה הם צריכים, וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת. ואף על פי שפסקנו במקומו (פסחים שם), אוכל והולך עד שתחשך, פירושו, במי שנזדמן לו כן במקרה, מצד אי זה צורך. אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע, להיות אכילתו כבשאר הימים, אף על פי שאוכל מעט בליל שבת, מטעם קידוש במקום סעודה. מכל מקום זלזול שבת הוא, וקללת חכמים תלויה על צווארו. וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת, בשעת הדרשא. אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע, שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד, אלא להיות רובו של יום בקדושה, להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, על זה נאמר שבת ליי א-להיך.

גם לפי המאירי לא נאסרה אלא סעודה קבועה, שתדחה את כבודה של השבת. אבל סעודה חד פעמית לא נאסרה כלל. נוסף על כך, תיאר המאירי בצורה מושכת לב, את האיזון הנכון בין מצות העונג, למצות הקדושה. כי ההלכה מלמדת, שהעונג אינו דוחה את הקדושה, אלא מוסיף עליה.

עד כה הצגנו את שיטות הראשונים הסוברים, שאין כל מקור האוסר סעודה בערב שבת, אם היא מתקיימת באופן אקראי.