שימוש במעלית שתוקנה בשבת

ברם נראה לכאורה כי חידושו של הכתב סופר הוא דין חדש, שלא הובא בגמרא, ואף לא בשולחן ערוך. כי בגמרא (כתובות לד, א) פירשו שהפסוק (שמות לא יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא בא למעט את הנעשה באיסור. כלומר, רק השבת קֹדֶשׁ, אבל איסורי מלאכה הנעשים בה, לא יהיו קודש. נמצא כי מן התורה, אין איסור על המתבשל בשבת, הגם שנעשה באיסור. אמנם חכמים קנסו את העושה מלאכה, לבל ייהנה ממלאכתו. וכך נקט המחבר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן שיח סעיף א), הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁעָשָׂה אַחַת מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת, בְּמֵזִיד, אָסוּר לוֹ לְעוֹלָם, וְלַאֲחֵרִים מֻתָּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד.

הואיל וחכמינו לא קנסו את זה שלא עבר שום עבירה, אין בידינו כח להוסיף גזירות, ולקנוס מה שלא קנסו חכמים.

אלא שעל פניו נראה, כי היה מקום להטיל קנס על מי שנעשה עבורו חטא, כפי שמצאנו בשולחן ערוך, בענין אחר (יורה דעה סימן צט סעיף ה):

אֵין מְבַטְּלִין אִסוּר לְכַתְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נָפַל לְתוֹךְ הֵתֶּר שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר לְבַטְּלוֹ, אֵין מוֹסִיפִין עָלָיו הֶתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. עָבַר וּבִטְּלוֹ, אוֹ שֶׁרִבָּה עָלָיו, אִם בְּשׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם בְּמֵזִיד, אָסוּר לַמְבַטֵּל עַצְמוֹ, אִם הוּא שֶׁלּוֹ, וְכֵן לְמִי שֶׁנִּתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ.

ואכן, פירש המגן אברהם (אורח חיים שם סוף ס"ק ב) בהוה אמינא שלו, שיש לקנוס את מי שנעשה עבורו החטא, כמו שאוסרים על המבשל עצמו. וכפי שהמחבר עצמו פסק לגבי "ביטול איסור" (ביורה דעה שם), שמי שנעשה עבורו החטא נקנס, ונידון כמו החוטא עצמו.

אבל לאמיתו של דבר נראה, כי דברי המחבר ביורה דעה מוכיחים דווקא את ההיפך. שהרי שם פירש דעתו כלפי מי שנעשה עבורו החטא, אבל בדיני שבת לא פירש כלום. ומשתיקתו מוכח, שבמעשה שבת לא קנסו את מי שנעשה עבורו החטא.

ואף כי סברתו תמוהה לכאורה, הרי חמורה עשיית מלאכה בשבת יותר מביטול איסור לכתחילה, ומדוע  לא גזרו בשבת קנס, על זה שעבורו נעשה החטא. אמנם כבר יישב זאת המגן אברהם (הנ"ל) וכתב שאין זו קושיה, מאחר ודווקא במקרה שאדם ביטל איסור, דווקא שם חוששים שמא יבקש היהודי מן הגוי, שיבטל עבורו איסור, לכן הטיל חכמינו איסור על זה שעבורו בוטל האיסור. מה שאין כן לגבי איסור מלאכה בשבת, שם אין חשש שמא יבקש יהודי מן הגוי שיעשה מלאכה. מאחר וגם אם יבקש, ייאסר הדבר עד צאת השבת, וגם אז לא יוכל ליהנות אלא כעבור הזמן של "בכדי שיעשו[8]", לכן לא הטילו איסור כזה. גם אין חשש שיהודי יבקש מיהודי אחר, לחטוא עבורו, כי אין יהודי שיסכים לחטוא עבור יהודי אחר, אם הוא עצמו לא ייהנה מכך, שהרי אין אדם חוטא ולא לו.

אלא שכבודו טוען כי בנידון שלנו, הואיל והטכנאי היהודי מוגדר תינוק שנשבה, ודאי קיים חשש שיבקשו ממנו עשיית מלאכת איסור, על כן יש מקום לגזור איסור הנאה ממלאכתו. אמנם כבר כתב הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה, אורח חיים סימן לח) שאין בידינו לגזור גזירות חדשות, וזה לשונו:

…וכאן יש חשש שמא יאמר לישראל ואם כן זוהי ממש גזירה חדשה כי החשש שיאמר לישראל לחלל שבת בימינו רחוק יותר מהחשש שיאמר לגוי לעשות כן ואין לנו כח לגזור גזירות.

כך גם פסק במנוחת אהבה, אחר שהציג את דברי הכתב הסופר, ואת דעות החולקים עליו, כתב וז"ל:

ולענין הלכה יש להתיר לאותו ישראל ליהנות מהדבר במוצאי שבת מיד, בפרט כשנעשה הדבר נגד רצונו.

ולפי דברי מנוחת אהבה, יש להתיר במקרה כגון זה, כי ברור שתיקון המעלית בשבת סותר לרצון שומרי המצוות.

מלבד זאת סבור אני כי יש דרך נוספת להסביר את החילוק בין "מעשה שבת" בו מקילים על אחר הנהנה, לדין "ביטול איסור" בו מחמירים על אחר, עבורו ביטלו. ומשום שיש הבחנה ברורה בין המבטל איסור לעושה מלאכה אסורה, בשבת. וההבדל הוא, שדבר איסור טרם ביטולו, הרי מופקע מהנאת האדם, וכביכול אינו תחת ידו כלל, ואין שום דרך שיוכל ליהנות מהאיסור, עקב היות האיסור, איסור חפצא. על כן אמרו חכמים שמעשי המבטל לא יועילו להפוך את האסור למותר. אבל מלאכה שנעשתה בשבת, הרי היא איסור גברא, ואין כל מניעה בחפץ עצמו, אלא עשיית מלאכה ביד האדם, היא שנאסרה. כלומר, עיתוי לא נכון של מלאכתו, הוביל להטלת איסור הנאה על הנעשה. והלוא יכול היה לעשות מלאכה זו, אחר שבת. על כן לא אסרו חכמים את הדבר הנעשה בשבת באיסור, על כל האנשים.