שכר על עשיית מצווה ושכר על עבודה בשבת

עד כה עסקנו בשאילה אם מותר לדרוש תשלום בעד מצוה. כעת נדון בשאלה העקרונית, אם רשאי אדם לעבוד בשבת, ולקבל שכר (בימי חול, כמובן). או שמא הדבר אסור, משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, כפי שדרשו חכמים את הפסוק:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח, יג).

המילים מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ מלמדים, כפי שלמדו מכאן חכמינו, כי אסור להתעסק בחפציו בשבת, כמובא במסכת שבת (קנ, א), וכנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו). מעתה יש לדון אם גם עבודה, שאינה כרוכה במלאכה, כלולה באיסור זה.

התשובה היא, כפי שמוכח בגמרא, שאין איסור לעבוד בשבת, ולא נכלל הדבר באיסור "ממצוא חפצך", כמו שאמרו בגמרא:

השוכר את הפועל לשמור את הפרה (פרה אדומה שלא תיפסל), לשמור את התינוק (התינוק הוא זה שמפקידים בידיו את השמירה על המים הנשאבים לפרה אדומה, לוודא שלא ייטמאו, ויש לשמרו בטהרה) וכו', אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת (שכיר שבועי), שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שני שמיטה) – נותנין לו שכר שבת (מבליעים את שכר השבת בשכר הימים האחרים), לפיכך אחריות שבת עליו (בבא מציעא נח, א)

מבואר כי הותר לעבוד בשבת ולקבל על כך שכר. אלא שיש לקבל תשלום זה בהבלעה, עם התשלום על שאר הימים.

והנה שיטת הטור היא, שקיים איסור לתת שכר שלא בהבלעה. כמו שעולה מתמיהתו על מנהג אנשי ספרד, ששוכרים אדם בראש השנה או בשבת, לתקוע בשופר, או לקרוא בתורה:

עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר. מה שאין כן בספרד, שבורחים מן המצוה, עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם. ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה, כי נראה לי שאסור, כדתניא (ב"מ נח, ב) השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא על ידי הבלעה, כדמפרש בסיפא דברייתא, ששכרו לשמור חודש, משם יראה שיצא שכרו בהפסדו. ועל זה נאמר, עבירה גוררת עבירה, ע"כ (טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפה).

מבואר בדבריו, כי נתינת שכר שבת שלא בהבלעה, הוא איסור ממש. ועל כך סיים "עבירה גוררת עבירה", כי לדעתו יש כאן שני איסורים. האחד, קבלת שכר על מצוה. והאחר, שנגרר על ידי הראשון,  קבלת שכר על עבודה בשבת.

אלא שהבית יוסף הביא שיטת ראשונים אחרת, ולפיה אין איסור שכר שבת במקרה זה (ובדבריו אין התייחסות לקבלת שכר מצוה). אלא השכר שניתן במפורש עבור שבת הוא שנאסר. וטעם האיסור אינו משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, אלא משום שנראה כמקח וממכר. לכן אמרו חכמים שאם אפשר, יש לחוש לכך ולא לשלם שכר שבת. אבל אם לא עושה כן בגלוי, אלא בהבלעה, או לצורך מצוה, אין כל איסור, ומותר לכתחילה, כמבואר בלשונו:

ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נראה לי שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו'. המרדכי כתב בסוף פרק אף על פי (סי' קפט) אהא דקאמר התם (כתובות סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הרב ר' ברוך יש לי חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצות להתפלל עכ"ל

ויש לתמוה על הרב ר' שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת? ויש לומר דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת (איש ואשה שלא מקיימים את התחייבויותיהם, אם זה הבעל שלא מקיים התחייבותו, מענישים אותו כל יום, על ידי הוספה על חיוב הכתובה שלו, ועל יום השבת לא מוסיפים. ואם זו האשה שאינה מקיימת את התחייבויותיה, מענישים אותה בהפחתת סכום מכתובתה כל יום, וגם על שבת).

דקא בעי מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש רש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות  עכ"ל ומשמע דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר, ה"ל גזירה לגזירה, אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הוה ליה למימר אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל.

כיון שנתיישבה תמיהת הטור, על כל פנים כשיטת רבי שמואל הנזכר, פסק השולחן ערוך למעשה שמותר לקבל שכר עבור מצוה, אף שלא בהבלעה, אם כי זה אינו ראוי, כלשונו:

הנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה (שולחן ערוך סימן תקפה סעיף ה).

אמנם נטילת שכר על עבודה בשבת וחג, שאין בה כל מצוה, אינה מותרת אלא בהבלעה, כמו שכתב בהלכות שבת:

הַשּׁוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר זְרָעִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו; הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכַר הַשָּׁבוּעַ אוֹ הַחֹדֶשׁ (שולחן ערוך סימן שו סעיף ד).

הרי ברור מאד שעבור מצוה מותר לקבל שכר שבת, אף שאינו ראוי. ועבור עבודה שאינה מצוה, מותר לקבל שכר בהבלעה.

עתה מוטל עלינו להסביר את ההגיון בדבר. היתכן שהעבודות לא נאסרו בשבת משום ממצוא חפצך, הרי כשם שאין להתעסק בשבת בעסקיו, כל שכן שיש להימנע מעבודה לפרנסתו. ועל פניו אין לכך הגיון, מה גם שאת העבודה עצמה לא אסרו, ובה בעת הדיבור המפורש על השכר, כן נאסר? וזה תמוה, כי אם נמדוד מי מהם פוגע ברוח השבת, ברור לכאורה שהעבודה פוגעת יותר מהדיבור על השכר.

אמת, שאין להקשות על המקרים שפורטו במסכת בבא מציעא (הנ"ל), כי אלו מעשי מצוות. והאיסור של ממצוא חפצך אינו אוסר מצוות, כלשון חכמינו "חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים". אבל על עבודות שאינן מצוות אכן קשה הדבר, מה ההגיון בכך?

נראה שהתשובה לכך היא, שחכמינו זכרונם לברכה הבינו בחכמתם, כי בלתי אפשרי לבצע עצירה מוחלטת של מהלך החיים הטבעי והרגיל. על כן התירו, אפילו ביום כיפור, לעבור בנהר לצורך שמירת שדהו[1], כי אם בימי שבת וחג לא נדאג לשמירה, יבואו הגנבים מידי שבת. מלבד זאת, הרי יש צורך קבוע תמידי ומתמשך בהענקת שירות בבתים, במלונות, ובבתי כנסת, לתינוקות וזקנים. על כן העבודה עצמה לא נאסרה, ואף קבלת השכר לא נאסרה רק הוגבלה לנתינה בהבלעה, כדי שלא לפגוע ברוח השבת.

אמנם במקרים בהם הענקת שכר בהבלעה אינה אפשרית, ניתן להקל ולתת שכר שבת גם שלא בהבלעה, מאחר וניתן להגדיר את רוב רובם של העבודות הציבוריות כשירות של מצוה. ושכר המצוה הרי הותר גם ללא הבלעה.