פיקוח נפש להצלת גוי בשבת

מכתב הרב משה

לכבוד מערכת "אקדמות", שלום רב קיבלתי בימים אלה את הספר אקדמות יג' וקראתי בו את המאמר הראשון המדבר על הבעיה לפניה עומד רופא יהודי שצריך לטפל בחולה גוי, גם עם עבודות שכלולות בהן עבירות של חילול שבת מדאורייתא. ושאלה זו עוד חמורה ביותר בחו"ל, לרופאים המתמחים בבתי חולים, שאין להם אפשרות להתחמק מעבודה זו.

את ההיתר שמצאו, הוא היתר של דרכי שלום. ומה יפים דברי הרה"ג אונטרמן שראה בהיתר זה לא היתר של הוראת שעה, אלא פירוש "דרכי שלום" זה מצות התורה ככל שאר המצוות. וכמו שאין בטיפול בחולה יהודי משום "עבירה לשמה" (מבלי להיכנס לשאלה אם הודחה או הותרה), כן היתר מלאכה זו לנכרי מפני "דרכי שלום" הוא היתר מגופה של תורה. אמנם לפי דעתי ההיתר הוא יותר פשוט.

אני רוצה להקדים שהתורה היא נצחית וכשמתעמקים בה, נמצא הפתרונות לכל השאלות המתחדשות וכבר מצאו פוסקי זמננו תשובות בתורה לכל הבעיות החדשות שנולדו עם הזמן.

אנסה לדון בשאלת רפואה לגוי בשבת על פי אותם הכללים.

ומאז אני תמיד אומר לתלמידים ולכל מי שעסוק בשאלה זו, כי למעשה נראה לי שיש לנו להישען על אחד מגדולי הראשונים מדורו של הרשב"א והריטב"א, "המאירי", שלפי דבריו אין שום בעיה, ואין צורך להיכנס להיתר של דרכי שלום. ההיתר הוא מעיקר הדין, שכל מה שמותר לעשות בשביל יהודי מותר גם בשביל גוי, וזה לשונו בפירושו של ב"ק דף קי"ג: "נמצא שאף עובדי אלילים שאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם וכן אסור להפקיע את הלוואתם, מכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבידתם כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף שמי שמצא אבידתו אינו חייב להחזירה ש"מציאה מקצת קניין הוא" וחזרתו דרך חסידות, ואין אני כפופים למי שאין לו דת וכו'… הא מעממים הגדורים בגדריהם ועובדי אלוהות באיזה דת, אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק".

המאירי חוזר על דברים אלה בהרבה מקומות, וכמעט בכל מקום שנמצא בגמרא הבדל בין יהודי לגוי הוא חוזר על הגדרה זו (כנראה שגם בימיו היו כאלה שחשבו שלכל הגויים אותו הדין).

כשאני מתווכח עם יהודים, הם בדרך כלל לא רוצים לקבל את דברי המאירי ויש להם שלשה נימוקים:

א. הם אומרים לא פוסקים כ-המאירי. והנה לא מצאתי (לא ראינו אינו ראיה) באף ראשון אחד, גם לא בגדולי האחרונים, מי שיצטט את המאירי ויחלוק עליו, והיות שהמאירי נדפס מחדש על ידי כתב יד שמצאו בפארמה ובאנגליה רק בעשרות השנים האחרונות, דבריו כנראה לא היו ידועים, ועל כן נראה שאימרא שלא פוסקים כהמאירי בזה היא פסיקת בטן ולא פסיקת מחשבה, היא תוצאה מזה שלהרבה יהודים לא עולה על הדעת שהתורה תרשה חילול שבת בשביל גוי.

לעומת זה כדאי לראות דברי הרמב"ם בהתייחסותו לגבי גוי: למשל עיין ברמב"ם הלכות גזילה ואבידה פרק א', סעיף ב': "אסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו עכו"ם אסור לגוזלו או לעשקו ואם גזלו או עשקו יחזיר".

וכן כתב בהלכות גניבה ואבידה, פרק א', "כל הגונב ממון שווה פרוטה עובר על לא תעשה שנאמר: "לא תגנוב", אחד הגונב ממון ישראל אחד הגונב ממון עכו"ם".

ועיין באורך בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת כלים פרק יב' משנה ז': דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה – זה נעשה כלי ומקבל טומאה, ועשו בה חור כדי שלא ישתמש בה כמטבע, וז"ל בפירוש המשנה: "ואם נפחת המטבע, אינו מותר לו להניחו כמות שהוא אלא קוצצו, שאנו חוששים שירמה בו אדם שאין בו יראת שמים ויתנם במקום שקל והוא פחות משקל. ויש כאן דין, אומר אותו, הואיל ונתגלגלו הדברים לעניין זה והוא, שאסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר משקלו, וכל שכן שיתנה או יטעה בו גוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם, ואפילו יחודיהם, כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגויים אינו נכון, ודעה בלתי נכונה. אמר ד' בתורתנו הקדושה כי מי שמוכר את עצמו לעובד עבודה זרה או לעבודה זרה עצמה כמו כשמתבאר בפירוש (ויקראה כה, נ) "וחישב עם קונהו" ואמרו "עליהם השלום": יכול יגלום עליו תלמוד לומר "וחישב", לדקדק עימו ועניין יגלום פירוש יערים עליו ויטעהו. ואמרו חז"ל, כן דברה תורה בגוי שתחת ידיך ק"ו לגוי שאינו תחת ידיך. וכן אינן מותרות האונאות, והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגוים. אמרו עליהם השלום אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי וכל שכן אם תלוי בכך חילול השם שאז יהיה עוונו יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל העושים הרעים האלו אשר העיד השם יתברך על עצמו שהוא מתעב אותן, והוא אומרו "כי תועבת ד' כל עושה אלה כל עושה עול" עכ"ל.

ולכאורה עומדים נגדי דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה יב' שכתב: "אין מילדים את הגויה בשבת" אמנם הטעם הוא כמו שאמרו במסכת עבודה זרה, מפני שהם מגדלים הילד לעבודה זרה, ובסוף ההלכה כותב הרמב"ם "אבל מילדים בת גר תושב (מפני שאין מגדלן לעבודה זרה) אבל אין מחללים עליה את השבת.

אמנם ברור שהטעם הוא שכתב כמו הרב המגיד כי אין בלידה פיקוח נפש, כי אין אחת מאלף מתה מחמת לידה", הרי זה כסתם חולה שאין בו סכנה, שאין מחללין עליו את השבת. והנה ביהודיה התירו לילד בשבת, כי שם החמירו בדין פיקוח נפש אפילו במיעוטא דמיעוטא, אבל בשביל גר תושב חוזרים לדין כל דפריש מרובא פריש, ואין כאן פיקוח נפש. וכן בחולה שיש בו סכנה, שדן בו בסעיף ג' אין הרמב"ם מבדיל בין ישראל לניכרים כי כן כתב: "אסור להתמהמה בחולה שיש בו סכנה שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם, הגם למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". ועיין במסכת חולין דף צד. איך הקפיד שמואל על השמש שלו ששילם לגוי להעביר אותו במעבורת בתרנגולת טרפה. שווה יותר מן תעריף הרגיל – בלי להודיע לו, כי גונב דעת הבריות (קיבל תודה יותר ממה שמגיע לו) כי "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם".

ב. וישנם שרוצים לחלוק על משמעותו הפשוטה של המאירי, בטענה שהוא כתב זאת ומפני הצנזורה. אבל מה נעשה שכך כתב המאירי במסכת גיטין דף מה. בסוגיא דלא תסגיר עבד אל אדוניו, שאין בגמרא עצמה שום רמז להפליית הגויים, וכך כתב בד"ה גוי שקיבל "ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד אלילים הזהר שלא להונות אותו, שנאמר (דברים כג, יז) "עמך ישב בקרבך… לא תוננו" והאריך בזה, הרי שכתב את דעתו גם במקום שאין שום חשש מצנזורה, ונראה שעניין זה מאוד קרוב לליבו.

ג. והנה עוד טענה יש לאלה שלא רוצים לסמוך על המאירי באמרם שכל הקולא הזאת היא רק לגבי דיני ממונות, אבל כשמדובר למשל באיסור שבת, אז ההיתרים של חילול שבת לא פועלים בשביל נכרי. אמנם יש ראיה ברורה שגם בזה טוען המאירי, שהאיסורים לרפא גויים עם חילול שבת לא חלים על הגוים שבזמננו כי כתב ביומא דף פד, ד"ה פיקוח נפש וז"ל "שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם, אחר שאין להם שום דת", משמע ברור, וכמו שהאריך בסוף בבא קמא, כי לגוים שיש להם איזו דת, אף שהיא רחוקה מדתנו, אין שום הבדל בין גוי ליהודי לעניין שמותר לחלל שבת בשבילו, כי "וחי בהם" ולא שימות בהם חל על כל נפש במין האנושי.

וכדאי להתבונן בדברי הגאון הרב מאיר שמחה הכהן בספרו "משך חכמה" שלכך הדגישה התורה 'וכי יזיד איש על רעהו להרוג בערמה', כי אם הורג נכרי אין בו חיוב מיתה, וזהו מפני חומרת העבירה, שיש בנוסף על איסור הרציחה, גם איסור של חילול השם, ומשום שאין בו כפרה בדין מיתה, דינו מסור לשמים.

היוצא מכל זה, כי יצירת האדם, הנפש האנושי, בשעת ימי בראשית, והוא שהייתה היחידה בעולם הבריאה משך אלפיים שנה, והיא הייתה מחויבת בשבע מצוות בני נוח.

אמנם גולת הבריאה באה באלף השלישי, כשהופיע ד' על הר סיני ומסר לעם ישראל את התורה, עם תרי"ג מצוות שלה, ובזה נוצר עם עם קדושה עצמית קדושים תהיו כי קדוש אני ד' א-לוהיכם.

והרי זאת הברכה שאנו מברכים כל יום: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

ואילו צירי יסוד שאמר הקב"ה לעם ישראל בשעה שנתן להם את התורה, וביארם יפה הספורנו.

"וכך הם דברי תורה – דברי יסוד – והיה עם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה).

ופירש הספורנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים, אף על פי שכל המין האנושי הוא יקר אצלי כי הוא לבדו המכוון בהם, כמאמרם ז"ל "חביב אדם שנברא בצלם", מכל מקום אתם לי סגולה מכולם – כי לי כל הארץ – וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם "לי כל הארץ", וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק. ובזה תהיו סגולה מכולם כי תהיו ממלכת כוהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד כמו שיהיה עניין ישראל לעתיד לבא, כאמרו, "ואתם כהני ד' תקראו" וכאומרו "כי מציון תצא תורה".