שאיבת חלב בשבת

סימן ש"ח

1. מבוא
2.איסור חולב מבהמה
3. פסיקת המחבר בדין חולב בהמה
4. שאיבת חלב בתוך כלי
5. פסיקת השולחן ערוך בדין שאיבת חלב
6. ספק ספיקא
7.להלכה

1. מבוא

השאלה

פנתה אלי אשה מינקת, והציעה לפני את השאלה הבאה: בתי בת שישה חודשים, מתקשה מאד ביניקת חלב. לכן אני שואבת חלב לבקבוק, ומשם היא שותה. רצוני לשאול את כבודו שיחי', אם מותר לי לשאוב בשבת. כי אם אני לא שואבת החלב אני סובלת, וגם לבתי קשה כי עיקר מזונה מהחלב שלי. זאת ועוד, מבחינתי, יותר נוח לשאוב באופן ידני, למרות שברשותי משאבה חשמלית. אם אכן מותר לשאוב, האם מותר לי לשאוב ידנית.

תשובה:

לכאורה מפורש בשולחן ערוך לאיסור:

לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה. (סימן שכח, סעיף לד)

כך ראיתי גם במאמר דומה של הרב אריה כץ, באמונת עיתיך 107, שם פסק בצורה חד משמעית, שאישה החייבת להקל מעליה את גודש החלב – תשאב אותו "לאיבוד" (כלומר: תשפוך אותו מיד), ולתינוקה תתן חלב שנשאב לפני שבת.

כשהצעתי תשובה זאת לפני השואלת, שמעתי את צערה הגדול. תמיד אני רגילה לשאוב היישר לבקבוק, אמרה לי, ומן הבקבוק, אני תיכף מגישה את החלב לתינוקת. אם אצטרך לשפוך את החלב, אחוש תסכול גדול. לכן עיינתי שוב בשאלה זו, ובחנתי האם אכן יש מקום להקל, מחמת צערם של האם והתינוקת.

עיקר העיון יהיה בשאלה האם איסור שאיבת החלב הוא מהתורה או מדברי חכמים; וכן האם המקרה עליו מדבר השולחן ערוך הוא גם כשהתינוק לא מסוגל לינוק בעצמו, או רק במקרה שבו אין צער לתינוק (כגון שהאימא יוצאת ומשאירה חלב עבור המשרתת שתיתנו לתינוק)?

יתכן שההיתר פשוט מצד פיקוח נפש, הדוחה את כל האיסורים. אולם יש לדון האם אפשר להרחיב את ההיתר, גם למקרים בהם אין סכנת חיים (כגון בתינוק המסוגל לשתות תחליפי חלב לתינוקות, אולם מוסכם שחלב אם עדיף עבורו).

2. איסור חולב מבהמה

מובא במסכת שבת (צה, א):

תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש, שגג בשבת – חייב חטאת, הזיד ביום טוב – לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

הלכה כחכמים, אלא שנחלקו הראשונים אם חכמים חולקים על כל דיני הברייתא, וכל המלאכות הנזכרות איסורן מדרבנן, או שנחלקו רק על סוף רשימת המלאכות, המכבד והמרבץ והרודה, אבל לא על החולב והמחבץ והמגבן[1].

כדעה זו, שהחליבה בשבת אסורה מהתורה, פסקו ראשונים רבים, הלוא המה רש"י בפירושו[2], הרי"ף[3], הרמב"ם[4], הרא"ש[5], רבנו חננאל[6] והמאירי[7].

אלא שמפורש שם בסוגיה שהחולב אסור משום מפרק, והמפרק הוא תולדה של מלאכת הדש. וכבר הקשו התוספות (שם ד"ה "החולב") הרי בדף עג עמוד ב נחלקו רבי יהודה וחכמים, אם דישה נאסרה בגידולי קרקע בלבד, או בכל דבר. והלכה כחכמים. ומעתה, תמהו התוספות, מדוע אסור החולב באיסור דש מן התורה. ותירצו, שלא מדובר לחכמים, אלא לשיטת ר' יהודה, כלשונם:

החולב משום דש הוא וכו' ואתיא ברייתא כר' יהודה דאמר, יש דישה שלא בגידולי קרקע, כדפריש לעיל בפרק כלל גדול (שם עג, ב). וכן נראה לר"י, דודאי כרבי יהודה אתיא.

מלבד התוספות, הרשב"א והרמב"ן גם הם פירשו את הסוגיה ברוח זו. וברשב"א אף הביא, שכן הוא דעת רב האי גאון.

מלבד זאת, נקטו פוסקים רבים להלכה, שאין בחליבה אלא איסור דרבנן, כי כן מבואר במסכת כתובות:

תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן (כתובות ס, א). כלומר רשאי החולה, הגונח מכאב הלב, לינוק חלב עז בשבת, לצורך רפואתו.

ונחלקו המפרשים בפירושה.

יש אומרים שהחליבה אסורה מן התורה, אבל היניקה מן הבהמה יש בה שינוי המוגדר "מפרק כלאחר יד"[8]. על כן היא מותרת, כשם שהותרה מלאכה דרבנן עבור כל חולה[9].
אבל יש אומרים שהצורך בשינוי הוא דווקא לשיטת רבי אליעזר, לפיו יש איסור תורה בחליבה; אבל לפי חכמים הסוברים שלא נאסרה החליבה אלא מדרבנן, היניקה תהא מותרת, גם אם לא היתה היניקה מוגדרת כשינוי, ומשום שמותר לעשות מלאכה דרבנן, עבור חולה[10].
יש דעה נוספת בראשונים, לפיה ההיתר הוא בגלל "תרי דרבנן". כי עצם החליבה אסורה מדרבנן, ולחולה הותר לעשות איסור דרבנן בשינוי[11]. וכך מסבירים הראשונים שפסקו שאין היתר לעשות מלאכה מן התורה בשביל חולה, מלבד מלאכה דרבנן ובשינוי. החליבה לשיטתם היא איסור דרבנן, וכשהאדם יונק מן העז, גם זה שינוי. נמצא שיש כאן איסור דרבנן בשינוי, המותר לחולה שאין בו סכנה.[12]

שיטת הראשונים הסוברים, שחליבה אסורה מדרבנן, מתחזקת מדברי הירושלמי, שכתב בפירוש כי לפי חכמים, אין איסור חולב, אלא מדרבנן.[13]

[1] הטעם לומר שהמחלוקת היא רק על סוף הרשימה, הוא על פי דברי הגמרא בהמשך, ממנה משמע בפשטות שהחולב חייב: "אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. המכבד, המרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת – חייב חטאת, הזיד ביום טוב – לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר".

3. פסיקת המחבר בדין חולב בהמה

כעת עלינו לברר כיצד הגדיר מרן המחבר, את איסור החליבה, בשולחנו הגדול. ואף שלא מצאנו לכך התייחסות מפורשת, ניתן ללמוד את דעתו ממקומות אחרים.

הנה פסק המחבר בסוגיית ה"גונח", שמותר לינוק מבהמה בשבת משום צער:

גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן. וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת (סימן שכח, סעיף לג)

וכיוון שהוא פסק (סימן שכח, סעיף יז) שאין לעשות איסור דרבנן בשביל חולה שאין בו סכנה אלא בשינוי, נוכל להסיק מדבריו, שהאיסור לינוק מבהמה בשבת הוא איסור מדרבנן.

המשנה ברורה[14] אמנם הסביר, שכשאין אפשרות לעשות על ידי גוי, מותר לעשות מלאכה של תורה על ידי ישראל, בשינוי, עבור חולה שאין בו סכנה.[15]

אלא שכנגדו יש מי שפירשו את דברי המחבר, על הדרך הנ"ל, שיש כאן איסור דרבנן בשינוי, וכך פירש העטרת צבי:

גונח. פירוש מיילל מכאב הלב (וחושי) [וחולי], והחלב טוב לו סמוך לחליבתו. מותר לינק. אף על גב דליכא סכנה, אפילו הכי לא אמרינן שיעשה על ידי כותי, לפי שאין רפואת החלב אלא דוקא כשהוא רותח, גם כיון שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות. (עטרת צבי שם סעיף לג)

הרב עוזיאל כתב ראיה אחרת, ממנה אפשר ללמוד, כי לדעת המחבר, האיסור אינו אלא דרבנן:

ומעתה נהדר אנפין לחקור דעת מרן בהלכה זו: והנה מרן לא הזכיר בפירוש דין חולב, אלא פסק "מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת כיון שהחלב מצערה" (סימן שה סעיף כ). משמע מדבריו שמותר לומר לו אפילו בשבת, ואפילו אם הוא חולב לצורך ישראל … ואם נאמר שחולב אסור מדאורייתא, אין להתירו אפילו על ידי גוי. וכמ"ש מרן ז"ל: "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות – מותר לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה" (סימן שז סעיף ה). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא – אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל, אפילו ביש בו צורך גדול.[16] (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א, אורח חיים סימן י)

אך הרב עובדיה יוסף[17] חולק עליו, וטוען שיתכן שאין ראיה מהשולחן ערוך כדעת המקילים, אלא כיוון שצער בעלי חיים מן התורה, שמא התירו אמירה לנכרי גם באיסור תורה (כפי שהתירו לבקש מגוי לחתום על שטר מכירה בארץ ישראל, משום חשיבות המצווה, אף שכתיבה אסורה מהתורה).

אמנם נראה לי שהערה זו לא נעלמה מעין הבדולח של הרב עוזיאל, אלא שלדעתו, גם צער אדם הוא מן התורה. כי אם צער בעלי חיים הוא דאורייתא, כל שכן צערם של בני אדם. ואף על פי כן, לא התירו אמירה לנכרי באיסור תורה בשביל צער, אלא רק איסור דרבנן משום צער.

במסקנתו, סבור הרב עובדיה יוסף, שהמחבר פסק כשלושה עמודי עולם, שהם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ולפי דעתו, המחבר סבור כי החליבה אסורה מדאורייתא.

סיכום: לדעת התנא רבי אליעזר, החליבה בשבת אסורה מהתורה, והראשונים נחלקו מה דעת חכמים בנושא: לרבים מהם, יש בכך איסור תורה; אך לשיטת הירושלמי, רב האי גאון, וכמה ראשונים אחרים, האיסור הוא דרבנן. מרן השולחן ערוך לא פירש דבריו, והאחרונים נחלקו בדעתו.

ולדעת הטוענים שאין איסור תורה בחולב, הטעם לכך הוא משום ש"אין דישה אלא בגידולי קרקע", ובהמה אינה גידולי קרקע.

4.שאיבת חלב בתוך כלי

אחר שנתבאר כי לחלק מן השיטות, איסור חליבת בהמה בשבת הוא מדרבנן. נראה, שכך גם תהא שיטתם בדין שאיבת חלב האישה. כי עיקר הטעם מחמתו פטרו הראשונים את החולב מאיסור תורה הוא, משום שאין דישה אלא בגידולי קרקע. וגם חליבת האשה, איננה בכלל דישה בגידולי קרקע, ואם כן לירושלמי ולכל הראשונים הסוברים כך, איסור שאיבת חלב הוא מדרבנן.

השאלה בה עלינו לדון כעת היא, אם האוסרים חליבת בהמה מהתורה, אוסרים גם חליבת אישה לתוך כלי, מהתורה.

נראה שגם לדעתם, חליבת אשה לכלי הוא איסור דרבנן. מאחר ואם יונק אדם חלב ישירות מן הבהמה, זו חליבה בשינוי. שהרי רגילים להוציא חלב בחליבה בידים, ולא ביניקה. ולפי זה יש מקום לומר, שכיוון שהדרך להוצאת חלב מן האשה הוא על ידי יניקה, אם כן כשהחלב נחלב לתוך כלי, הרי זה שינוי, והפעולה אסורה מדרבנן.

וכך נראה לדייק מדברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח, הלכה ז).

הַדָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב, וְאֵין דִּישָׁה אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְהַמְפָרֵק הֲרֵי הִיא תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ, וְחַיָּב וכו'. הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה – חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּחַי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹר – חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לַדָּם שֶׁיֵּצֵא מִן הַחַבּוּרָה.

הנה לגבי חבלה בבעלי חיים דייק הרמב"ם וכתב "החובל בחי", כדי להבהיר, שבכלל דבריו גם בעלי חיים וגם אדם. אולם בחליבה דייק וכתב "החולב את הבהמה", כדי להשמיענו שהאיסור מהתורה הוא בבהמה בלבד, אבל שאיבת חלב מאישה, בידיים, הרי זה שינוי, והאיסור אינו אלא מדרבנן.

יתכן לומר אף יותר מכך, שאולי לדעתו, אין בשאיבת אישה כל מלאכה. ומשום שמצינו בסחיטת פירות, שאינה אסורה מהתורה אלא בענבים וזיתים, מאחר ונועדו להפקת יין ושמן. אבל בשאר פירות, הואיל ולא נועדו לכך, אין בהם איסור[18]. והוא הדין בחליבה. הלא מהותה של מלאכת מפרק היא פירוק חלב מתוך הבהמה, באופן דומה לייצור יין מתוך ענבים. אבל אישה, כלל אינה מיועדת להוצאת חלב, אלא להנקת בנה, ותו לא.[19]

ניתן להביא ראיה לכך, שלדעת הרמב"ם אין איסור תורה בחליבת אשה, מהגמרא (שבת קלה, א), שאמרה: "בן שמונה (=הנולד לשמונה חודשים) – הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה". ובידו החזקה הביא הרמב"ם את היותו של הוולד מוקצה (שם פרק כה, הלכה ו), אבל לא הביא כלל את ההיתר להניק אותו, כי לא ראה כל איסור בהנקתה.

אמנם מדברי רבותינו בעלי התוספות נראה, ששאיבת חלב אסורה מהתורה. כי הנה דנה הגמרא בשבת (קלה, ב) בדין תינוק שנולד לאחר שמונה חודשי הריון, ולפי הרפואה שבידם, לא היה לו סיכוי לשרוד, ואומרת:

בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו, מפני הסכנה.

כלומר: התינוק מוגדר כנפל, ולכן דינו מוקצה. אולם האישה יכולה להניק אותו, משום הסכנה שבהצטברות חלב בדדיה. וכתבו שם התוספות ד"ה "מפני הסכנה":

ולא ידע רשב"א מאי איריא 'מפני הסכנה', דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא – מותר, אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין. אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול – נראה דשרי, מידי דהוה אמפיס מורסא, דשרינן משום צערא.

מבואר בדברי התוספות, שההנקה היא איסור תורה. ורק במקרה זה, הואיל וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה (שלא נעשית לצורך התינוק, רק כדי להקל על האישה), מותר. מכאן מוכח, שכשהשאיבה נעשית לצורך התינוק – הרי היא מלאכה הצריכה לגופה[20].

אלא שהריטב"א (שם) תירץ את קושיית התוספות בדרך אחרת.

אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. ולאו דוקא סכנת נפשות, דאם כן מאי איריא 'שוחה', אפילו להגביהו ולהניקו מותר. אלא משום צערא שיש לה צער מחלב דדיה, ובמקום צערא שרו רבנן, כדאמרינן התם: 'גונח יונק חלב בשבת, מ"ט מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן'.

משמע, שהאיסור דומה לאיסור היניקה, ולא כ'מפיס מורסא' שבתוספות. ואיסור היניקה הוא דרבנן, כי דימה את יניקת התינוק ליניקת החולה הגונח, ושתי הנקות אלה, נעשות שלא בדרך הרגילה.

5.פסיקת השולחן ערוך בדין שאיבת חלב

ה"תוספת שבת" למד מפסיקת השולחן ערוך, ששאיבת חלב אסורה מדרבנן. אלו דברי השלחן ערוך (סימן שכח, סעיף לה):

מותר לאשה לקלח מהחלב, כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק.

רוב המפרשים הבינו שמדובר "שמקלח לתוך פיו של התינוק". ואם כן זו לכאורה מלאכה הצריכה לגופה, ויש לעיין מדוע התירוה.

המשנה ברורה, בשער הציון (שם ס"ק פ"א), פירש זאת בשני אופנים:

ועיין בתוספות שבת דסבירא לה דהוא מלאכה הצריכה לגופא, אם כן צריך טעמא על מה התירו בזה. ומה שמשמע מהתוספות שבת דלחלוב מאדם אפילו לתוך כלי לא הוי כי אם מפרק כלאחר יד, דגבי אדם אין דרך רק לינק. ודלא כלבוש ליתא, עיין בשבת קל"ה תוספות דיבור המתחיל מפני הסכנה …

ואולי דהוא משום דהוא בכלל סכנה, אם לא יניק, ועם כל זה צריך עיון.

אם כן בפנינו שני פירושים מדוע הותר:

פירוש המשנה ברורה – משום הסכנה.
פירוש התוספת שבת – משום שזו מלאכה בשינוי.

פירושו של התוספת שבת, קולע לכאורה השערה. כי השולחן ערוך כלל לא דן על היתרים משום סכנה (רק בתחילת הסימן הנ"ל, נזכרו עניני סכנה בדבריו). אלא שהמשנה ברורה הקשה על פירושו, מתוך דברי התוספות שהבאנו למעלה.

ונראה שהתוספת שבת סבר, שהמחבר לא אחז בדעת התוספות להלכה, אלא בשיטת הריטב"א שראינו לעיל.[21] עוד יתכן, שגם אם סבר כדעת התוספות, לא אמרו בעלי התוספות דין זה אלא לשיטת רבי יהודה, לפיו מפרק שייך גם שלא בגידולי קרקע[22].

נמצא שנחלקו אחרונים בדעת המחבר, אם נאסרה שאיבת חלב מן התורה, או מדרבנן.

6. ספק ספיקא

מן האמור עד כה עולה, כי נחלקו הראשונים אם חליבה מבהמה אסורה בשבת מהתורה או מדרבנן; ואפילו אם נאמר שאסורה מהתורה, אנו עדיין בספק, שמא שאיבת חלב מאישה, אינה אסורה מהתורה.

מלבד זאת, נחלקו אחרונים בדעת השולחן ערוך. האם פסק להקל – כי האיסור הוא מדרבנן, ומותר משום צער התינוק, וגם משום צער האם. או שהחמיר בשני הדינים, ומלבד חליבת בהמה, גם שאיבת חלב מן האשה עצמה, אסורה לדעתו מהתורה.

כדי להכריע למעשה, נראה על פי מה שכתב הרב עובדיה יוסף, בכמה מקומות, שניתן לעשות ספק ספיקא להקל, כנגד מרן[23]. והנה כאן יש לנו ספק ספיקא, האם חליבת בהמה אסורה מהתורה, שהלא אין דישה אלא בגידולי קרקע; ואפילו אם נאמר שיש איסור תורה בחליבת בהמה, יתכן ששאיבת חלב בידיים נאסרה מדרבנן, כי זה שינוי (וממילא במקום צער, מותר). ואם נוסיף שיתכן שהמחבר עצמו פסק שאין בשאיבת חלב אלא איסור דרבנן, ההיתר ברור.

על מנת להוסיף זהירות על כל הנאמר כאן, ניתן לייעץ לאם, שתשנה את פעולת השאיבה. והנה יש שני סוגי שינוי בשבת:

עצם המעשה משונה (כגון בישול בשמש – כי אין דרך לבשל בשמש). ושאיבת חלב דומה לכך, לחלק מהפוסקים.
עצם המלאכה אין בה שינוי, אך דרך הפעולה נעשית בשינוי, כגון הוצאת חפץ במרפק.[24]

שאיבת חלב אשה, בדרך שונה מן הרגיל, אין בה כל בית מיחוש, לכל הדעות. כי התירו איסור דרבנן משום צער, וזה ממש בשינוי, לכן נמצא כי בידינו יש היתר מרווח.[25]

7. להלכה

מותר למינקת זו לשאוב חלב בשבת, וליתנו לתינוקת, היות והיא אינה מסוגלת לינוק. ואף שהשולחן ערוך אסר לעשות זאת, כאמור בפתיחת המאמר, לא אסר זאת אלא לנוחות בעלמא. אבל כשאין התינוק יכול לינוק – הרי זה מוגדר מקום צער או חולי, ובזה לא גזרו רבנן.

טעמי ההיתר, מפורטים דלהלן:

יתכן שיש כאן חשש פיקוח נפש.
גם ללא חשש פיקוח נפש, יש כאן ספק ספיקא. האם נאסרה חליבה מבהמה מן התורה או מדרבנן. ואף אם נאסרה מהתורה, האם שאיבה מאשה אסורה אף היא מהתורה. וכלל בידינו, שספק ספיקא, דינו לקולא.
יתכן שלדעת הרמב"ם אין כאן איסור כלל, אפילו דרבנן.
יתכן שמרן השולחן ערוך מודה בשני דינים אלו, שהם דרבנן.
אפילו אם דעת מרן בשני דינים אלו שיש בזה איסור תורה, בספק ספיקא אנו פוסקים לקולא, גם נגד מרן.
יש לייעץ לאשה זו, לשאוב את החלב בשינוי, כי בכך יסור כל חשש. מאחר והאיסור הוא דרבנן, ללא ספק. וממילא, משום צער התינוקת, מותר לשאוב את החלב לתוך בקבוק, ולתתו לה. ואין לדרוש שתשתמש במשאבה חשמלית, אלא במה שנוח לה.

לא תמיד אפשר לשאוב בשינוי. כפי ששמעתי מאותה אישה, שקשה לה מאד לשאוב קצת חלב. פעם חולבת ביד זו, ופעם ביד זו, ופעם בשתיהן יחד. כל המסירות הגדולה הזו, כדי שתזונת תינוקה תהא רק מן החלב שלה. לכן אם השאיבה בשינוי קשה עליה, רשאית היא לשאוב כפי יכולתה.

הזנת התינוק בחלב אם, היא הטובה ביותר, כי זו התזונה המותאמת, ברמה הגבוהה ביותר. אין להפוך פעולה זו, הטבעית והנצרכת, לבעיה הלכתית סבוכה. ולדרוש מן האם פעולות מורכבות, כמו לשאוב חלב רב, לפני שבת. ובשבת, לשאוב חלב, ולזורקו. זו התעמרות באם, שאינה נצרכת על פי ההלכה. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

שאול דוד בוצ'קו

אחרי כותבי כל זאת קראתי מאמר של אוהד פיקסלר בתחומין לא עמוד 109 שכותרתו "שאיבת חלב אם בשבת" ודעתו להתיר מטעמים נוספים וביניהם שמה שמובא בשולחן ערוך ש"לא תקל אשה מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה" מדובר "באשה שיש לה גודש בדדיה, והיא רוצה לחלוב מהן ולהקל כדי שאחר כך תוכל להניק את בנה" והחלב הזה לא היה מיועד להאכיל לתינוק אבל שאיבה כדי להאכיל לתינוק הוא דרך אכילה ואין בה כל איסור. דבריו הגיוניים מאוד ומתווספים למה שהעלנו כאן.

[2] על פסחים סה, א ד"ה "אחד ואחד זה"

[3] שבת ל"א עמוד ב.

[4] הלכות שבת פ"ח הלכה ז. והקשו על דבריו שם, כיצד פסק שהחולב הוא תולדת דש, הלוא פסק שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ותירצו, שגם בהמה נחשבת לעניין זה כגידולי קרקע. ובצירוף דברי רבנו אברהם בן הרמב"ם, שהכלל "אין דישה אלא בגידולי קרקע" נאמר רק באב מלאכה, אבל התולדה מפרק – לא נאמר בה כלל הזה.

[5] שבת פרק ז אות ב.

[6] בפירושו לסוגיה.

[7] שבת צה ע"א ד"ה "החולב".

[8] זו שיטת התוספות שם.

[9] כדעה הראשונה המובאת בשולחן ערוך, סימן שכח סעיף יז.

[10] גם זה בתוספות שם, וברשב"א שבת צה ע"א ד"ה "ואי קשיא לך" וברמב"ן שבת צה ע"א ד"ה "חולב חייב".

[11] שיטה זו הובאה בתוספות שבת עג ע"ב סוף ד"ה "מפרק".

[12] כך פירש הרטב"א שם; והרמב"ן שבת קמד ע"ב; והרשב"א שבת צה ע"א. הביאם היביע אומר חלק ט' אורח חיים סימן ל.

[13] שבת פרק ז הלכה ב (דף נ"ב סוף ע"א), שם מפורש בלשון הברייתא שחכמים חולקים על כולה.

בביאור טעמם נראה, שהם סוברים כי אין דישה אלא בגידולי קרקע. והנה רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ברכת אברהם שאילה יח) הסביר, מדוע לרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה ז), יש איסור חובל מן התורה, כתולדה דמפרק. הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע. ותירץ שאין כללי התולדה דומים ככללי האב.

אמנם הירושלמי לשיטתו הביא שם בפרק ב הלכה ה, שכללי האב חלים על התולדה (שם אמרו כי אם אב המלאכה הוא שחיטה, בה אין מחייבים אלא כשנעשתה לצורך, ובדיוק באופן זה, אין לחייב על התולדה שלה, שהיא עשיית חבורה, אלא אם כן נעשתה לצורך, עיין שם).

בהסבר זה מובנת גם שיטת התוספות, שבהרבה מקומות פירשו את דברי הבבלי, על פי המובא בירושלמי. ויש לי בזה אריכות דברים, ובעזרת השם, בבוא הזמן, אקווה להוציא עניין זה לאור.

[14] שם ס"ק י"ז.

[15] ובעוניי נראה לי להסביר שסבל הוא יותר חמור מחולה שאין בו סכנה. ועיין מה שכתבתי בזה בספרי "בעקבות המחבר" חלק א' בפרק "איסור דרבנן עבור חולה", ובעיקר מעמוד רנ"ח.

[16] אמנם המעיין בתשובתו יפה יראה נכוחה שלא רצה להקל רק בגלל זה, והביא שאמנם הרבה פוסקים שסוברים שהוא איסור תורה, אלא שבשעת הדוחק גדול מותר לסמוך על דעת יחידים. מכאן שלא הכריע שהאיסור דרבנן, אלא יש ספק בדבר.

[17] יביע אומר ח"ט סימן ל

[18] ראה רמב"ם שם, הלכה י. ולהלכה, סחיטת תותים ורימונים אסורה מדרבנן, ובשאר פירות אין איסור כלל (שולחן אורח חיים סימן שך).

[19] אין גם מקום לטעון שדין שאיבת חלב מן האישה כלול באיסור החליבה מן הבהמה, כי ההלכה מפרידה בין חלב אשה לחלב בהמה, ובניגוד לחלב בהמה שיש לו דין חלב לכל ענין, בחלב של אשה אין כל דין חלב, ומן התורה מותר אף לבשלו עם בשר, כמבואר ביורה דעה סימן פז סעיף ד.

[20] וכך פסקו הרבה אחרונים, והם: המ"ב, ערוך השולחן, ושולחן ערוך הרב וכף החיים. כולם סביב שו"ע או"ח ש"ל, ח. והרדב"ז (ח"ו תשובה ב'ר"ב) הסביר שאינו נחשב שינוי, משום שדרכם הייתה שחולים שותים חלב זה.

[21] אלא שקצת קשה, כי הבית יוסף מביא בסימן ש"ל דברי התוספות. ועיין במפרש של התוספת שבת שמתרץ את הקושיה בדרך אחרת. והרב אריה כץ (במאמרו ב"אמונת עתיך") הביא בהערה מספר "תורת היולדת" בשם הרב וואזנר, שבזמננו רגילות הנשים לשאוב לילדיהם, ויודה התוספת שבת שהשאיבה היא מהתורה. ולעניות דעתי כלל לא נראה כך, כי ברור שהדרך הרגילה היא להניק את התינוק ישירות. ועיין שם שהביא דעות שאין להניק בשבת סמוך למוצאי שבת, כי ההנקה עצמה מלאכה, ולא הותרה אלא משום סכנה. וכל זה חומרות יתירות לדעתי, כי אין זה דישה כלל, אלא זו דרך האכילה של התינוק.

[22] וכפי שמביאים בעצמם בתוספות בסוגית "גונח" (כתובות ס ע"א), ד"ה "ומפרק".

[23] האריך בזה ביביע אומר ח"ז סימן מ"ד אות ז-יב, ובעוד מקומות רבים.

[24] ועיין בספר "יד לשבת" שיעור י"ב מהרב יצחק דעי.

[25] וראו את דברי הרב שמואל אריאל, במאמרו "עשיית מלאכה בשינוי בשבת, במקום צער או הפסד" (תחומין ל"א), שם התיר שאיבה עבור תינוק על ידי שינוי. ובהערה 58 פירט את דרך השינוי העדיפה לדעתו.