פרק ז

 האמונה, השכל וההיגיון

פיסקה מג

 משה רבנו לא דרש מאיתנו להאמין במה שהוא נגד השכל

החבר מסביר למלך כוזר מהו 'העניין הא-לוהי'. הוא הסביר לו שישנן כמה מדרגות בבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר – אך גם במין האדם ישנן מדרגות, זו למעלה מזו. מציאותו ותכונותיו של משה רבנו מוכיחות שישנה באדם מעלה גבוהה ומיוחדת, שאין אפשרות להבין אותה אלא על פי העניין הא-לוהי.

עתה, לכאורה, היינו מצפים שיאמר החבר: 'הואיל והוכחתי לך שמשה רבנו הוא אדם שיש בו את העניין הא-לוהי במעלתו הגבוהה ביותר, וכי הוא נביא שדיבר עם א-להים פנים בפנים, ממילא עלינו להאמין לכל מה שהוא אומר לנו'! אך החבר אינו אומר כן ואינו הולך בדרך זו. אדרבה, הוא משתדל להוכיח שדבריו של משה רבנו מסתברים והגיוניים, ולא ייתכן לומר שהם נגד השכל. לדבריו, מה שעשה משה היה לגלות לנו את מה שלא ידענו, ולסדר לפנינו את העובדות כפי שקרו – "וְהוֹדִיעַ אֵיךְ הָיָה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְיַחַס בְּנֵי אָדָם קֹדֶם הַמַּבּוּל, הֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם, וְהֵיאַךְ הָיָה הַמַּבּוּל וְיַחַס הַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת אֶל שֵׁם חָם וְיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְהֵיאַךְ נִפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵיפֹה שָׁכְנוּ, וְהֵיאַךְ צָמְחוּ הַמְּלָאכוֹת וּבִנְיַן הַמְּדִינוֹת וּשְׁנֵי הָעוֹלָם מֵאָדָם וְעַד עָתָּה".

משה רבנו לא כפה אותנו להאמין בדברים שאינם הגיוניים, על אף שבכוחו היה לעשות כן, אלא הנחה אותנו להבין את העולם ואת התהליכים הקורים בו.

האמונה אינה יכולה לסתור את השכל משום שהשכל אף הוא מקור א-לוהי

בכך נאמן ריה"ל לשיטתו, עליה חזר כמה פעמים בספרו, והיא, שלא יתכן שתהיה סתירה בין האמונה ובין השכל. כלומר, החוויה האמונית אינה יכולה בשום אופן לסתור את ההיגיון, ולא נדרש מן המאמין להאמין במשהו שאינו מתיישב על דעתו ושכלו. כך כותב ריה"ל (להלן פיסקה פט): "חָלִילָה לָאֵ-ל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אוֹתוֹ וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר". וכן (להלן פיסקה סז): "חָלִילָה לָאֵ-ל שֶׁתָּבוֹא הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁיִדְחֶה רְאָיָה אוֹ מוֹפֵת". אין הכוונה רק שאמונה שאינה הגיונית אינה יכולה לעמוד, זה ודאי נכון, אלא יש כאן אמירה שהשכל האנושי הוא עצמו בריאה א-לוהית, והוא דרך של התחברות עם א-להים. א-להים ברא את האדם עם שכל ישר על מנת שיפעל עמו ודרכו יכיר את בוראו. אם החוויה סותרת את השכל זוהי ראיה מוכחת שחוויה זו היא שיקרית.

אף בחז"ל אנו מוצאים התייחסות דומה אל השכל כמקור א-לוהי לכל דבר. במקומות רבים אומרת הגמרא: 'למה לי קרא? סברא היא!', כלומר, אם הדבר הוא הגיוני ומתבקש אין צורך כלל בפסוק מן התורה, והסברה השכלית מחייבת זאת בפני עצמה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאף הדין הידוע שאיסור שפיכות דמים הוא בייהרג-ואל-יעבור – שאם אומרים לו לאדם שיהרוג את חבירו ואם לא יעשה כן ייהרג, אסור לו שיהרוג אלא ייהרג – דין זה נלמד בסברה ואין לו מקור מן התורה![1]

משום כך מקפיד ריה"ל לאורך כל ספר הכוזרי לבסס את יסודות האמונה על ההיגיון וההבנה השכלית, ואינו נשען רק על עוצמת החוויה, חזקה ככל שתהיה. בכך הופך ספר הכוזרי להיות רלוונטי בכל דור, לכל אדם, גם אם אינו מתחבר לחוויה העתיקה, וקשה לו להזדהות באופן אישי עם אירועי העבר.

רוב האירועים המסופרים בתורה התרחשו בתקופה הסמוכה לה ומשום כך מסתבר שהיו נכונים

על כן ההוכחה אותה משמיע החבר באמיתות המסופר בתורה היא הוכחה שכלית: כאשר ניתנה התורה על ידי משה רבנו, וסיפרה על אירועים היסטוריים שקרו בעבר, היה זה בתקופה שלא היתה רחוקה מן האירועים. מדור הפלגה (בו חי גם אברהם אבינו) עד מתן תורה עברו כ500 שנה בלבד, וזוהי תקופה קצרה יחסית בעיניים היסטוריות. אנשים יודעים עובדות היסטוריות במרחק זמן כזה. אי אפשר לבוא היום ולספר על אירועים לפני 500 שנה שלא היו ולא נבראו, ועוד לספר עליהם בפרטי-פרטים ובדיוק רב. שום ציבור בשום דור לא יקבל מידע כזה ויאמץ אותו אל חיקו, מבלי לדעת ולהכיר כי הדברים נכונים ומסתברים.

נוסיף ונאמר כי עד היום, 3500 שנה אחרי מתן תורה, לא נמצאו הוכחות סותרות ולא נמצאו גילויים המפריכים את הנתונים ההיסטוריים שנאמרו בתורה. יש כל מיני תיאוריות והצעות חלופיות, אבל לא הצליחו להוכיח ולסתור את מה שמסופר בתורה. זוהי הוכחה ברורה על אמיתותם של הדברים.

[1] ראה סנהדרין עד ע"א.