פרק פד

אמונה מול היגיון אנושי

פיסקאות טו-יח

מלך כוזר מבקש מהחבר שיבאר לו את עקרונותיהם של חכמי כת הכלאם: "הַשְׁמִיעֵנִי בְחַסְדְּךָ כְלָלִים מְקֻצָּרִים מִן הַדֵּעוֹת אֲשֶׁר נִתְבָּרְרוּ אֵצֶל חַכְמֵי שָׁרְשֵׁי הָאֳמוּנָה, וְהֵם הַנִּקְרָאִים אֵצֶל הַקָּרָאִים בַּעֲלֵי חָכְמַת הַדְּבָרִים" (פסקה טו). כת הכלאם, המכונה בפיו של הכוזרי "חַכְמֵי שָׁרְשֵׁי הָאֳמוּנָה", הייתה כת איסלמית שהתאמצה רבות להוכיח שהא־ל הוא קדמון, שהעולם נברא ושהא־ל יודע את כל מעשי האדם.

ריה"ל מסרב לבקשת הכוזרי. הוא טוען שהאמונה טבועה בליבו של האדם, ואי אפשר ללמד עיקרי אמונה בתבניות שכליות לאדם הרחוק ממנה. לדבריו, לימוד אמונה בכלי השכל כמוהו כלימוד שירה מפי אדם שאיננו משורר. המורה לשירה שאינו משורר יוכל אומנם להנחיל לתלמידיו את כל כללי השירה, אך לא יהיה מסוגל ליצור שירה בעצמו, לא כל שכן שלא יוכל לגרום לתלמידיו לכתוב שירה הנובעת מהמיית הלב. לעומתו, המשורר
שכל-כולו אומר שירה ושהשירה היא חלק מזהותו – לא רק שייצור שירה בעצמו, אלא אף יוכל לסחוף באהבתו לשירה גם אנשים אחרים.

אנו מאמינים כי ידיעת הא־ל טבועה בנפש האדם – ואינה תוצאה של הסברים מלומדים. התלהבותו של המאמין כמוה כמחלה מדבקת – ובכוח אמונתו יוכל לגרום לאנשים נוספים להאמין.

הכוזרי מתעקש לשמוע בכל זאת ולו מעט מחכמת הכלאם, וריה"ל נענה לו לבסוף. ריה"ל איננו מנסה לסתור את דברי החכמים, כי אומנם הגיוניים הם. אולם כפי שכבר אמר בתחילת המאמר, בכוחם של הדברים ההגיוניים לשכנע את המאמין, ואילו הכופר לא ישתכנע וייתכן שאף לא יתאמץ להבין באמת את המהלכים המלומדים.

בהדגישו את חוויית האמונה על פני כל ההוכחות השכליות חוסך ריה"ל מראש כל התנגדות לדבריו.

ריה"ל מביא כמה ראיות המבססות את אמונתם של מאמיני דת הכלאם

א. הראיה הראשונה איננה ישירה – אלא על דרך השלילה. ריה"ל מוכיח שלא ייתכן שהעולם קדמון, כי אילו היה העולם קדמון היו כל יצוריו אינסופיים – והיו בו אינסוף בני אדם, אינסוף צמחים ואינסוף בעלי חיים. הואיל והמציאות מעידה שהעולם הוא סופי ושיש בו כיליון – משמע שהעולם איננו קדמון.

ב. הא־ל ודאי קדמון, כי אילו היה נברא היה צריך להיות לפניו מישהו שברא אותו ומישהו שברא את בוראו – וכך עד אין קץ. ועל כן אין כל ספק שהייתה קיימת מאז ומעולם מהות שונה מהמציאות המוכרת לנו, ומהות זו היא הא־ל.

ג. הא־ל נצחי – כי היות שהוא קדמון הוא מושלם, ובדבר מושלם לא יכול להיות שום חיסרון, וכל שכן שלא תיתכן בו כליה.

ד. הא־ל האינסופי אינו יכול להיות בעל גוף – כי הגופים מוגבלים.

ה. הא־ל יודע הכול – כי בהיותו העילה לכול הוא מכיר את הכול.

ו. לא־ל יש רצון – ובריאת העולם היא ביטוי מובהק של רצונו.

ריה"ל הכניס דברים הגיוניים אלו לפיהם של חכמי הכלאם, אך בטרם הבאתם ציין כי אין להם חשיבות מכרעת. מדוע אפוא בחר להביאם בספרו?

נציע שלוש תשובות אפשריות:

א. ריה"ל לא פירט כל השקפת עולמם של חכמי הכלאם אלא ברר מתוכם רק את העקרונות שמתאימים ליהדות – מתוך כוונה לחזק את אמונת היהדות. כת הכלאם הייתה כת חשובה מאוד באותם הזמנים, ובאמצעות ההיגיון הכלאמי ביקש ריה"ל לבסס את הראיות שהציג לכוזרי קודם מהמסורת, מהנבואה ומהחוויה. מאותה סיבה ביקש משה רבנו מיתרו להישאר עם עַם ישראל – כי כשיראו כולם שהאיש הזר והחשוב חושב שארץ ישראל טובה עד מאוד – יתחזקו אף הם באהבתה.

ב. אכן הדברים אינם סותרים את היהדות, והיה אפשר להביאם גם בשם היהדות. עם זאת העדיף ריה"ל להביאם בשם גורם חיצוני, כדי שאם יבוא מישהו וינסה להוכיח כי הדברים אינם נכונים – היהדות לא תיפגע, שכן הדברים לא הובאו בשמה.

ג. התשובה שנראית לי האמיתית מכולן היא שאכן ריה"ל אינו מעניק תוקף רב להוכחות אלו – אך אין זה נובע מחולשתן של הראיות. ריה"ל מבהיר לכוזרי כי הוא בקי בחוכמות אלו, והוא מבין גם מבין את הלך המחשבה של חכמי הכלאם – אך לשיטתו הוכחות הנובעות משכלו של האדם מסוכנות מאוד. כפי שפתח ריה"ל את דבריו – אין לעסוק באמונה מנקודת מבט של מדען אלא מכוח אמונתו של המאמין. הלוא אם אנו מסוגלים להוכיח מדעית את קיומו של הא־ל, משמע שאנו מבינים אותו, ויתרה מזו – אנו כאילו מצויים מעליו ובוחנים אותו.

ראה, אומר ריה"ל לכוזרי, אני בקי בחוכמת הכלאם על בוריה ומציג אותה לפניך במלואה, ואף על פי כן אינני הולך בדרכם. אפשר ללכת בדרך זו של "להוכיח את קיומו של א־להים", ואפילו להוכיח שהא־ל יודע את הכול – ומה הלאה? אולי תרצה גם "להוכיח" מהי הדרך שבה מנהיג הא־ל את עולמו ומה הם הערכים שעל פיהם הוא פועל – שהרי מה שחשוב באמת אינו עצם קיומו של הא־ל אלא מה הוא מבקש מאיתנו. ואם הצלחת להוכיח שהוא קיים ודאי תבקש להוכיח גם מה הוא דורש מעולמו, ולבסוף תשפוט את מידות הא־ל באמות המידה של מידותיך, ותעשה את מצוותיו כמצוותיך.

לאור כל הסכנות הללו ריה"ל נעצר ב"תיאור הא־ל" ואינו ממשיך לבחינת דרכי השגחתו.

מלך כוזר מבין כי לא יוסיף לשמוע מהחבר עוד טיעונים על ריבונו של עולם. מוקד התעניינותו עובר לבחינת מקומו של האדם מול הא־ל, והוא פונה לחבר ושואל אותו על השגחת ה' בעולם: "זֶה מַסְפִּיק לְמַזְכֶּרֶת… וַאֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ כִּי אִם טַעְמְךָ וֶאֱמוּנָתֶךָ, וּכְבָר אָמַרְתָּ לִי כִּי אַתָּה מְזֻמָּן לַחֲקֹר עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וַאֲנִי סָבוּר שֶׁאֵין לְךָ מָנוֹס מֵחֲקֹר בִּשְׁאֵלַת הַגְּזֵרָה וְהַבְּחִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִשְּׁאֵלוֹת הַחָכְמָה, אֱמֹר דַּעְתְּךָ בָהּ" (פסקה יט).

הפעלת חשמל בשבת כדוגמה למגבלות ההיגיון האנושי

מהדיון לעיל אנו למדים על מגבלותיו של ההיגיון האנושי, שעל אף חשיבותו הרבה אין לסמוך רק עליו – ועל כוחה הרב של המסורת כבסיס וכשורש לעיון ההגיוני. פוק חזי בשאלות הלכתיות שמתעוררות בימינו – כמה קשה לדון על פי ההיגיון כשאין לנו לא סנהדרין ולא נביאים.

לדוגמה, המצאת החשמל הביאה עימה סוגיות הלכתיות כבדות. מה דין הפעלת מערכת חשמלית בשבת? נחלקו בסוגיה גדולי ישראל.

לדעת החזון איש כל סגירה של מעגל חשמלי בשבת אסורה מדאורייתא משום מלאכת בונה או משום מלאכת מכה בפטיש, מאחר שכל עוד זרם החשמל סגור הרי הוא כמת שאין בו כל תועלת, ופתיחת הזרם כאילו מעוררת את המת לחיים.

הרב שלמה זלמן אוירבך חלק על החזון איש וטען שאין כאן כלל איסור של מלאכה דאורייתא. לדבריו אין להשוות סגירה של מעגל חשמלי לבניית הכלי, שהרי הכלי כבר קיים ואין זה כי אם דרך שימושו, כ"כלי של פרקים" – כלי העשוי חלקים חלקים וניתן לפירוק ולהרכבה. כלי כזה, שמרכיבים אותו בעת הצורך ומפרקים אותו כשאינו בשימוש – מותר להרכיבו ולפרקו בשבת.

ה"בית יצחק" ראה בהפעלת מכשיר חשמלי בשבת איסור דרבנן של מוליד דבר חדש, ושוב חלק עליו הרב שלמה זלמן אוירבך – כי מלאכת מוליד דבר חדש מצויה בדבר שאינו מיועד לכך, אך בדבר המיועד לכך אין מלאכת מוליד.

אנו רואים שבדינים כה מהותיים – גדולי עולם ענקים בתורה מגיעים למסקנות הפוכות אלו מאלו. אין זה אלא משום שההיגיון מבוסס על השכל האנושי, והשכל האנושי איננו דבר מוחלט. ואם בשאלות הלכתיות כך, על אחת כמה וכמה שאי אפשר לבסס את כל יסודות האמונה רק על ההיגיון האנושי המוגבל. עם זאת, להיגיון יש חשיבות רבה כשהוא נישא על גבי האמונה. הטיעונים ההגיוניים מחזקים את האמונה, ויש עניין רב להביאם לחיזוק רוחו ואמונתו של המאמין – ועל כן הביא ריה"ל את הוכחות חכמי הכלאם בספרו.

מלך כוזר מבין כי לא יוסיף לשמוע מהחבר עוד טיעונים על ריבונו של עולם. מוקד התעניינותו עובר לבחינת מקומו של האדם מול הא־ל, והוא פונה לחבר ושואל אותו על השגחת ה' בעולם: "זֶה מַסְפִּיק לְמַזְכֶּרֶת… וַאֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ כִּי אִם טַעְמְךָ וֶאֱמוּנָתֶךָ, וּכְבָר אָמַרְתָּ לִי כִּי אַתָּה מְזֻמָּן לַחֲקֹר עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וַאֲנִי סָבוּר שֶׁאֵין לְךָ מָנוֹס מֵחֲקֹר בִּשְׁאֵלַת הַגְּזֵרָה וְהַבְּחִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִשְּׁאֵלוֹת הַחָכְמָה, אֱמֹר דַּעְתְּךָ בָהּ" (פסקה יט).

בשאלה מהותית זו של גזירה ובחירה נדון בפרק הבא.