קולו של הכוזרי - כוזרי לכל

מאמר שלישי

פרק מה

הקראים

פיסקאות כב-מב

כאן מגיע ריה"ל להתמודדות עם 'הקראים', היינו יהודים שפרשו מן המסורת ההלכתית והקימו זרם דתי חדש בשם 'קראות'. הקראות היתה באותם הימים תנועה דתית גדולה מאוד, שסחפה אחריה רבים רבים מן היהודים 'הרבניים'. בעניין גודלה של התנועה יש מחלוקת בין ההיסטוריונים. יש מן החוקרים שמעריכים שבמאה התשיעית והעשירית קרוב ל-40 אחוז מבין היהודים היו קראים, אך יש הטוענים שהמספרים היו נמוכים בהרבה. מכל מקום, הכל מודים שזו היתה תנועה דומיננטית מאוד שסחפה אחריה יהודים רבים. שנות פעולתה העיקריות היו כ-250 שנה, מסוף המאה השמינית עד תחילת המאה האחת עשרה. ניתן להשוות תופעה זו למתרחש ביהדות בדורות אלה, איך בארה"ב התפשטה מאוד היהדות הליברלית והקונסרבטיבית, וסחפה אחריה יהודים רבים.

מנהיגי הקראים היו חכמים ובקיאים בתורה, והיו דומיננטים ופעילים מאוד. הם נקטו בפעולות שכנוע רבות, ועל ידי כך סחפו אחריהם יהודים רבים. הם שלחו אגרות ומכתבים, וכתבו ספרים בענייני תורה והלכה לשיטתם, ייסדו קהילות חדשות, ויצרו תסיסה רוחנית גדולה. בנוסף לכך, יהודים רבים העדיפו מטעמים שונים להתנתק מן הקהילה היהודית, שהיו לה סמכויות שלטוניות עצמאיות תחת שלטון המוסלמים, ולהיחשב בני דת אחרת. פילוג זה ביהדות הופיע בתקופה בה התרחש פילוג גם בדת האיסלם (שיעים/סונים), ויתכן שאווירה זו של פילוג אידאולוגי השפיעה גם על היהודים והכשירה את הקרקע לכך.

מדרך הטבע, מנהיגי הציבור הרבני נאלצו להתמודד עם טענות הקראים ולא יכלו להתעלם מהם, על מנת לעצור את הסחף הגדול של יהודים שנהו אחריהם. כל גדולי ישראל שכתבו ספרים באותה התקופה התייחסו אל הקראים ואל הקראות, והתמודדו עם טענותיהם. ראשון המדברים בעניין זה היה הרב סעדיה גאון, בספרו 'האמונות והדעות', ולאחריו גאונים נוספים. ריה"ל חי כ200 שנה לאחר רס"ג, ואף הוא נאלץ להתמודד עם הקראים וטענותיהם.

הקראים מאמינים בתורה שבכתב בלבד, מפרשים אותה כפי הבנתם, וכופרים בסמכות החכמים

על מנת להבין את דברי ריה"ל נקדים ונבאר כמה נקודות יסודיות בהשקפת העולם הקראית.

הקראות נוצרה במאה השמינית לספירה, ונוסדה על ידי יהודי בשם ענן בן דוד. ענן זה היה בנו הבכור של 'ראש הגולה' (נשיא ומושל היהודים – התפקיד הסמכותי הבכיר ביותר של היהודים כלפי השלטון המוסלמי), אך הוא נדחה מן התפקיד ולא נתמנה להיות ראש הגולה הבא. אחיו הצעיר ממנו מונה, וענן לא קיבל עליו את הדין, מרד, ישב בכלא, ולבסוף הקים תנועה דתית חדשה.

הקראים מאמינים בתורה שבכתב בלבד, ואינם מקבלים את התורה שבעל־פה, ואינם מכירים כלל בסמכות חכמים. כלומר, לטענתם התורה שבכתב לא ירדה עם פירוש מקובל ועם מסורת למשה מסיני. כמו כן, אין לחכמי ישראל סמכות לתקן תקנות ולגזור גזרות, ואין להם אלא מה שכתוב בתורה שבכתב בלבד.

כיצד, אם כן, יפרשו הקראים את התורה במקומות בהם אין הדברים מפורשים באופן מפורט?

העיקרון המנחה הוא שהאדם עצמו, כל אדם, יפרש את התורה כפי הבנתו. הם הסתמכו בזה על הפסוק "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", והסבירו שהתורה ניתנה לכל אדם על פי איך שהוא מבין אותה. אמנם, הואיל ואף הם הבינו שלא כל אדם יכול להקיף את כל התורה ולרדת לכל פשטיה והסבריה, על כן הם קבעו מסורת הלכתית המבארת את המצוות על פי הפשט, אך זוהי אינה מסורת מחייבת. יש לכל יחיד ויחיד אפשרות לסטות מן המסורת הנ"ל אם הבנתו בתורה באותו עניין היתה באופן שונה. כמו כן, במצוות מסוימות שיש בהן פרטי עשייה מדויקים שאינם מפורשים בכתוב, כגון תפילין, שחיטה, מילה וכדומה, ישנה מסורת עשייה מדויקת שעוברת מדור לדור, המכונה "סבל הירושה". מסורת זו לטענתם לא ניתנה על ידי הא־להים, אלא כך נהגו מיד לאחר מתן תורה, והם שמרו על המנהג כפי שעשו אבותיהם.

אנו רואים, איפוא, שהקראות נותנת מקום גדול ליחיד מול הבורא, ולאחריות של היחיד על עצמו. מאידך, גישה כזו מפקיעה את סמכות החכמים שלהם עצמם, מה שגרם לכך שלא נוצרה בדת זו מערכת הנהגה סמכותית ויציבה, ואיש איש עשה הישר בעיניו. נעשה ניסיון 'ליישר קו' ולייצר דרך הנהגה אחידה לכולם.

הקראים מתאמצים יותר בקיום מצוות, ופירושיהם לתורה שבכתב נראים יותר מתאימים לכתוב

לקראים היו כמה הנהגות מיוחדות במעשה המצוות שלהם, שלמתבונן מן הצד היו נראות קשות מאוד לביצוע. למשל, את מצות השבת הם שמרו באדיקות, ופירשו את פסוקי השבת כפשוטן. את הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" הם פירשו כאיסור על מציאות של אש בוערת ביום השבת. איסור זה גרם להם לשבת בחשיכה כל השבת, לא להתחמם על ידי אש ולא לחמם את האוכל. כמו כן, גם את הפסוק "אל ייצא איש ממקומו ביום השבת" הם פירשו כפשוטו, ולא יצאו מבתיהם במהלך השבת. שבת עבורם היתה ממש חיי סגפנות וקושי.

עובדה זו היא שגרמה למלך כוזר לומר: "כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים בַּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מֵהָרַבָּנִים" (פיסקה כב). הם נראים יותר מסורים לקיום המצוות משום שהם קיבלו על עצמם הנהגות קשות לביצוע. גישה זו, כמובן, סותרת את השקפתו של החבר, הדוגל בקיום מצוות מתוך איזון, ומתוך אהבה, יראה ושמחה.

בנוסף, הטענה שיש להתייחס רק למה שנכתב בתורה שבכתב, מפני שהיא נמסרה ישירות מאת הא־לוה, ואין להתייחס לתורה שבעל־פה שנמסרה על ידי בני אדם, נשמעת כטענה הגיונית ומשכנעת. השכל האנושי הישר והפשוט מתחבר לטענה זו, והוא מעדיף להבין את הפסוקים שבתורה כפי הבנת הפשט שנראה בעיניו, ולא כפי שביארו אותם חכמים באופן אחר. אף טענה זו טוען המלך: "וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה" (שם).

אם כן, ריה"ל נכנס כאן להתמודדות חזיתית עם סוגיית הקראים, מבלי להקל על עצמו ומבלי להתחמק, ומעלה לדיון שתי שאלות קשות ונוקבות:
א) הקראים הם עובדי ה' באמת, והם מסורים ומחויבים יותר מן הרבניים.
ב) הטענה של הקראים מסתברת יותר, ופירושיהם נראים יותר בהבנת כוונת התורה.

המצוות הן האופן בו האדם מתחבר עם העניין הא־לוהי, וכדי שחיבור זה יתקיים צריך לעשות את הדברים על פי רצון הבורא באופן מדויק

כאמור, הקראים מאדירים מאוד את אחריותו של האדם הפרטי, ומאפשרים לכל אדם לפרש את התורה כפי הבנתו, בלי שיהיה משועבד למסגרת פרשנית או מסורת מחייבת. לפי גישה זו התורה נותנת רעיון של מצוה, אך את פרטיה והלכותיה ואופן הביצוע שלה היא משאירה בידי האדם להחליט על פי הבנתו. עניין זה עומד בסתירה גמורה לתפיסה ה'רבנית' (=שאינה קראית) המסורתית. על פי היהדות המסורתית לכל המצוות ישנן הלכות מדויקות ומפורטות, ואלמלא הדקדוק בכל פרטיהן וסעיפיהן אי אפשר לקיימן באופן הנכון, ואי אפשר להשלים את רצון הבורא בהן.

לחָבר הדן עם מלך כוזר הדברים אף ברורים יותר. הן כבר בחלומו שמע מלך כוזר את הטענה: 'כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים', כלומר, על מנת להתקרב אל הבורא יש חשיבות למעשים ולא מספיקה הכוונה הטובה. אם כן, כיצד יתכן לומר שהאדם עצמו הוא שיקבע אלו מעשים לעשות וכיצד לעשות אותם? "הֲלֹא הִקְדַּמְתִּי לְךָ בִדְבָרַי, כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָא־להִים. וְאִם לֹא, הַמַּשְׁנִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וּבַעֲלֵי הָרוּחֲנִיּוֹת וְהַנִּגְזָרִים בֶּהָרִים וְשׂוֹרְפֵי בְנֵיהֶם בָּאֵשׁ, מִשְׁתַּדְּלִים לְהִתְקָרֵב אֶל הָא־להִים" (פיסקה כג). כולם רוצים להתקרב אל הא־להים, אבל אף אחד לא יודע כיצד. רק אחרי שהא־להים התגלה אל עם ישראל בהר סיני והסביר להם מהן המצוות שעליהן לעשות, רק אז ידעו את הדרך הנכונה. אך גם לאחר שניתנו המצוות, יש לדעת כיצד לעשותן באופן הנכון. "כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין מִתְקָרְבִים אֶל הָא־להִים כִּי אִם בְּמִצְוֹת הָא־להִים עַצְמָם, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שִׁעוּרָם וּמִשְׁקָלָם וּזְמַנָּם וּמְקוֹמוֹתָם וּמַה שֶּׁהוּא תָלוּי בְּאֵלֶּה הַקַּבָּלוֹת, אֲשֶׁר בְּהַשְׁלָמָתָם יִהְיֶה הָרָצוֹן וְהַדְּבִיקָה בָעִנְיָן הָא־להִי" (שם).

רוצה לומר, המצוות אינן מעשים חסרי טעם שאנו עושים רק כדי להשתעבד לבורא ולקבל עלינו את מוראו, אלא הן מעשים מכוונים ומדוקדקים, ורק על ידי עשייתן המדויקת יכול האדם להתקרב אל בוראו. יש למצוות טעם ותכלית, ועל כן יש להם כללים א־לוהיים מדויקים, והאדם אינו יכול להשאיר את הפרטים להחלטתו ולסברתו.

ראיה לדבר מביא ריה"ל מן הציווי על בניית המשכן. לכאורה, אפשר היה לצוות על בניית המשכן, לתת הוראות כלליות לצורת המבנה והכלים, ולתת לבני האדם לבנות הכל על פי הבנתם. הם היו בונים מבנה מתאים, ומציבים בו את הכלים על פי שימושם – מזבח, מנורה, שולחן, וכיוצא בהם. אך הנה אנו רואים שהקב"ה האריך וציווה על בניית המשכן והכלים בפרטי פרטים. מה המידות המדוייקות של כל קרש וכל יריעה, וכמה אמות אורך וכמה אמות רוחב של כל כלי וכלי. בנוסף לזאת, בתיאור העשייה והבנייה מדגישה התורה כמה וכמה פעמים (18 פעם!) כי הכל נעשה בדיוק על פי הציווי – "כאשר ציוה ה' את משה". רק כאשר נשלמה כל המלאכה באופן המדויק ביותר ירדה השכינה ושרתה על המשכן. מכאן אנו לומדים שכדי שהעניין הא־לוהי יִשְׁרֶה על מעשי האדם צריכים המעשים והפעולות להיות מדויקים כפי שציוה עליהם הבורא. כל שינוי מן ההוראות יגרום לכך שהדברים לא יתחברו.

כאן מוסיף ריה"ל יסוד חשוב מאוד בעניין השותפות בין הבורא ובין האדם: "וְהָיָה סָמוּךְ לְהַשְׁלָמָתוֹ חוּל הַשְּׁכִינָה מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁלְמוּ שְׁנֵי הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם עַמּוּדֵי הַתּוֹרָה: הָאֶחָד מֵהֶם, שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה מֵאֵת הָא־להִים, וְהַשֵּׁנִי, שֶׁתִּהְיֶה מְקֻבֶּלֶת בְּלֵב נֶאֱמָן מֵהַקָּהָל. וְהַמִּשְׁכָּן הָיָה מִמִּצְוַת הָא־להִים וְהָיָה מַעֲשֵׂהוּ מִכָּל הַקָּהָל" (שם). כלומר, כדי שיהיה חיבור בין העניין הא־להי והאדם צריך שיתקיימו שני תנאים: א) הוראות הפעולה יהיו מאת ה'. ב) מעשי האדם ייעשו מתוך רצון למלא את רצון ה' בלב שלם. האדם צריך לכוון למלא את רצון ה' ולא את רצונו שלו עצמו. לא יתכן לעשות מעשים על פי הסברה האנושית ולצפות שיתחבר אליהם העניין הא־להי. כמו כן, מעשי האדם ייעשו מתוך רצונו המלא. אי אפשר לכפות על אנשים לעשות מצוות כי עשיית מצוות מתוך כפייה אין לה ערך. אם המעשה לא נעשה מתוך רצון לא יכול לחול עליו העניין הא־לוהי.

כשם שהעולם הטבעי פועל על פי חוקים מדויקים, כך גם חיבור של רוח וגוף יכול להתקיים רק על פי חוקים מדוייקים

ואל תתמה על כך שמעשי המצוות צריכים להיות מדויקים, שהרי כל ענייני העולם והטבע פועלים על פי עניינים מדויקים ומדוקדקים. למשל, ישנם בעולם מינים וזנים שונים של צמחים, וישנם בעולם מינים שונים ומשונים של בעלי חיים. כיצד נוצר כל מין ומין בפני עצמו, הרי הם מורכבים מאותם החומרים ומאותם היסודות? אלא באמת ישנם הבדלים דקים ועדינים ביניהם ביסודות מהם הם מורכבים: "וֶאֱמֶת הוּא כִּי הַטְּבָעִים מִזְדַּמְּנִים לְקִבּוּל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כְּפִי עֶרְכָּם מֵהַחֹם וְהַקֹּר וְהַלַּחוּת וְהַיֹּבֶשׁ, וְיִהְיֶה זֶה תָּמָר וְזֶה גֶפֶן וְזֶה סוּס וְזֶה אֲרִי. וְהָעֲרָכִים הָהֵם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם, וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּם וְחָלָב, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְשִׁכְבַת זֶרַע מִלַּחֻיּוֹת שֶׁנְּשַׁעֵר מִזְגֵיהֶם, עַד שֶׁנּוּכַל לִבְרֹא חַיִּים שֶׁיָּחוּל הָרוּחַ בָּהֶם, אוֹ שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיַּעֲמֹד מְקוֹם הַלֶּחֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִן הַמְּזוֹנוֹת, בְּשַׁעֲרֵנוּ הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ" (פיסקה כג). הטבע עובד עם מידות מאוד מאוד מדויקות, והאדם אינו יכול להבין ולשער את הדקות הזאת, ולכן הוא אינו יכול לייצר ולברוא צמחים או בעלי חיים אלא רק להשתמש בצמחים וחיות שקיימים בעולם. רוצה לומר, האדם יודע להשתמש בטבע ובכוחותיו, אך אין הוא יכול ליצור ולברוא בטבע דברים חדשים שאינם קיימים בו.

כשם שאי אפשר לשנות את חוקי הטבע, ולשנות תרכובות שונות על מנת להפיח נשמה בחומר שאינו ראוי לה – כך אי אפשר לעשות מעשים על ידי אדם ולצפות שיתחבר בהם העניין הא־לוהי, אם לא על ידי הדרכה
א־להית מדויקת וברורה.

הקראים מתאמצים ומסגפים עצמם אך אינם מקיימים בכך את רצון ה'. רק התורה שבעל־פה יכולה לכוון לכך

ממילא נופלת שאלתו הראשונה של מלך כוזר בעניין הקראים: לטענתו, הקראים נראים כעובדי ה' נאמנים יותר, שהרי הם מסגפים עצמם ומתאמצים מאוד על קיום המצוות. עתה מתברר שטענה זו היא טענת הבל! וכי הם מתאמצים יותר מאותם אלו אשר שורפים בניהם באש כקרבן לא־להים? וכי הם מתבודדים בהרים כמו אותם אשר מבקשים להתקרב אל א־להים? עבודת א־להים אמיתית אינה נמדדת במאמץ או בסיגוף או במעשים שונים, אלא יש דרך אחת לעבוד את א־להים והיא על ידי המצוות שנתן לבני האדם בתורתו. קיום המצוות באופן הנכון והמדויק הוא הדרך היחידה להתקרב ולהתחבר אל הבורא, והבדיקה היחידה היא האם זוהי הדרך הנכונה והמדויקת כפי שציווה א־להים לעשותה.

כדי להגיע אל הדרך הנכונה של קיום המצוות אי אפשר להסתמך על סברה אנושית, אלא צריכים להסתמך על דברי א־להים בלבד.

אך האם יש לנו הדרכה א־להית כיצד לקיים את כל המצוות?

הנה, אותן מצוות שהתורה כתבה בפירוש היאך לעשותן, ופירטה את ענייניהן בפרטי פרטים, בהן אנו יודעים בדיוק מה לעשות וכיצד לעשות – אך מה נעשה עם אותן מצוות בהן התורה לא הסבירה את כל הפרטים? כאן באה התורה שבעל־פה ומבארת את כוונת התורה שבכתב. אנו זקוקים לחכמי התורה שבעל־פה על מנת שיבארו לנו את כוונות התורה, הן על פי ההלכות שנאמרו למשה רבינו בפירוש, והן על פי דרכי הלימוד שנמסרו למשה והורו לו כיצד יש לדרוש ולהבין את פסוקי התורה. הוראותיהם של החכמים הן דברי א־להים חיים, וזהו רצון הבורא, ועל ידי קיום המצוות באופן זה מכוון האדם ומכין עצמו להשראת העניין הא־לוהי במעשה ידיו.

מוסכם על הכל שאין רשות להגיה את כתבי הקודש במקומות שנראים כ'טעות'

עכשיו עובר החבר לדון בחשיבות המסורת של תורה שבעל־פה, שבלעדיה אי אפשר להבין את מה שכתוב בתורה שבכתב. כדי להוכיח את טענתו מתייחס החבר אל אופן הקריאה הנכונה של התורה, אל הניקוד, הפיסוק וההטעמה, ובהמשך יוכיח מכאן כי מלבד חשיבות המסורת לעניין הקריאה הטכנית, בוודאי ישנה חשיבות למסורת גם לעניין התוכני, המהותי.

לא לחינם בחר החבר להתייחס אל דיוק מסורת הקריאה. הקראים, מתוך שהיו נאמנים רק לתורה שבכתב, הפכו להיות מדקדקים גדולים של נוסח התורה ושל קריאתה. חכמי המסורת הגדולים היו קראים, ואף היהדות הרבנית נשענת על ספריהם ועל קביעותיהם בתחום זה. למשל, כל עניין הניקוד נוסד בעברית רק במאה ה10, בטבריה, ונקרא שיטת הניקוד 'הטברנית'. תקופה זו היתה תקופת השיא של היהדות הקראית, ויש טוענים שרבים מחכמי הדקדוק באותו הדור היו קראים. מסיבה זו, כנראה, בחר ריה"ל לתקוף ולהוכיח את חשיבות המסורת דווקא מתוך ההסכמה הגורפת בדבר חשיבות המסורת של הקריאה וההגייה הנכונה של כתבי הקודש.

ראשית טוען החבר, תוך הסכמה לדברים של מלך כוזר, כי אסור להגיה את הספרים ואסור לשנות את תוכנם, גם אם לכאורה נראה לנו שיש בהם טעות ודאית. כמובן, אין הכוונה לטעות כתיב שטעה המעתיק וכתב אות שגויה, שהרי טעות כזאת ניתן להוכיח על ידי השוואה לעותקים אחרים של הספר. 'טעות' הכוונה למילה המופיעה בכל הספרים כולם, אך היא נראית לא נכונה או לא מתאימה לעניין. למשל, הפסוק בתהלים כד, ג-ד: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". המילה "נפשי" נראית כטעות ברורה, שהרי המזמור אינו כתוב בלשונו של א־להים (נאמר בפסוק הקודם "מי יעלה בהר ה'", כלומר ה' מוזכר בגוף שלישי), ולכאורה צריך היה לומר 'נפשו'![1] האם אפשר לתקן את 'הטעות' הזאת ולהגיה את כל הספרים? בוודאי שלא! "אִם תִּשְׁלֹט הַהַקָּשָׁה עַל אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, תְּשַׁנֶּה הַסְּפָרִים כֻּלָּם: בָּאוֹתִיּוֹת תְּחִלָּה, וְאַחַר כֵּן בַּמִּלּוֹת, וְאַחַר כֵּן בַּחִבּוּרִים, וְאַחַר כֵּן בַּנִּקּוּד, וְאַחַר כֵּן בַּטְּעָמִים, וְיִשְׁתַּנּוּ הָעִנְיָנִים" (פיסקה כח)[2]. אם תרשה לעצמך לשנות את תוכן הספרים על פי ההיגיון, ובוודאי תמצא הרבה מקומות שלא יסתדרו לך על פי ההגיון שלך, אזי תגיע לשינויים מרחיקי לכת בכל הספרים. בהתחלה תתקן אותיות שייראו לך משובשות, אחר כך מילים שלמות, אחר כך פסוקים שלמים. וכמו כן אם תמצא 'טעויות' בניקוד או בטעמים ותתחיל לתקן תגרום לשינוי המשמעות , וכל אחד יעשה זאת על פי סברתו ותפיסתו, והדברים הכתובים ייהפכו להיות חסרי ערך. אסור בשום פנים ואופן להתיר שום שינוי בכתבי הקודש על פי סברה – לא במילים, ואפילו לא בניקוד ובטעמים. יש לשמור על המסורת של הכתיבה וההגייה בדיוק כפי שקיבלנו אותה מן הדורות שלפנינו.

וראה זה פלא, נוסח התורה נשמר בידינו ללא שנפלו ספיקות משמעותיים בגרסאותיו! אלפי העותקים שנעתקו ממנו כולם שמרו והקפידו על אותה הגירסא בדיוק (מלבד ענייני חסרות ויתירות, שהרי כבר בגמרא (קדושין ל ע"א, עיי"ש) אמרו האמוראים שאין אנו בקיאין בחסרות ויתירות, היינו בכתיב מלא וכתיב חסר). אין לתופעה זו אח ורע בהיסטוריה העולמית. מדרך הטבע, כאשר מעתיקים ספר מקור כמה פעמים נופלות טעויות העתקה רבות, ונוצרים שיבושים והגהות מוטעות. הן כך אנו רואים בנוסח התלמודים שבידינו, הבבלי והירושלמי, כמה שיבושים וחילופי נוסחאות נפלו בהם. מה שאין כן בתורה שבכתב ובכתבי הקודש, שם שמרו כל הדורות בהקפדה יתירה על הנוסח המדויק ללא דופי.

יש מסורת מקובלת ומוסכמת מימות משה ואילך כיצד יש להגות ולקרוא את התורה

שואל החבר את המלך: "וְאֵיךְ תַּחֲשֹׁב שֶׁהִנִּיחַ מֹשֶׁה סֵפֶר תּוֹרָתוֹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?" (פיסקה כט).

כיצד כתב משה את התורה מפי ה'? האם היתה התורה מחולקת למילים ולפסוקים? האם היתה מנוקדת? האם היו בה טעמים הקובעים את הפיסוק המתאים?

עונה המלך: "מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהָיָה סֵפֶר פָּשׁוּט, מֵאֵין נִקּוּד וּטְעָמִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים סִפְרֵי הַתּוֹרָה הַיּוֹם" (פיסקה ל).

כלומר, בוודאי התורה נכתבה ללא שום תוספת על האותיות הכתובות, כמו שאנו מכירים בספר תורה הקיים היום.[3] אין שם חלוקה לפסוקים, אין שם סימני ניקוד, אין שם טעמים. היאך, איפוא, אנו יודעים כיצד לקרוא את התורה? הרי מילה שאינה מנוקדת ניתן לקרוא בכמה אופנים! משפט שאינו מפוסק ניתן לקטוע ולפסק בכמה אפשרויות! מי יאמר לנו כיצד לקרוא את התורה שבכתב?

אלא ודאי אנו מוכרחים להסתמך על מסורת הקריאה שבידינו, כפי שקיבלנו מאבותינו, וכפי שקיבלו מאבותיהם, וכפי שלימד משה רבינו את ישראל במדבר.

עם השנים התפתחה השפה העברית, התחילו להשתמש בה בסימני ניקוד, הכירו את סימני הפיסוק והטעמים, ויחד עם התפתחות השפה 'השתכללה' גם קריאת התורה: "וְשָׂמוּ שִׁבְעַת הַמְּלָכִים (=כינוי לשבעת סימני הניקוד) וְהַטְּעָמִים אוֹתוֹת לַתְּכוּנוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּם בְּקַבָּלָה מִמֹּשֶׁה" (פיסקה לא). כלומר, הואיל וידעו במסורת היאך צריך לקרוא את התורה, והיאך יש להגות כל מילה ממנה, והיאך יש לפסק אותה – הוסיפו לתורה את סימני הניקוד ואת הטעמים, על מנת שכל מי שייקח לידיו את הספר יידע מהי מסורת הקריאה הנכונה והמדויקת. רוצה לומר, הניקוד והטעמים נוספו לתורה בזמן מאוחר יותר, אך הם נוספו על פי מסורת הקריאה שהיתה מקובלת בעם ישראל מימי משה רבינו. כאמור, שיטת הניקוד והטעמים התפתחה מאוד במאה העשירית, סמוך מאוד לתקופתו של ריה"ל.

אם כן, מוסכם על כולם, על הקראים ועל ה'רבניים', שמסורת קריאת התורה והגייתה היא מקובלת מימי משה ואילך, ובלעדי המסורת לא היינו יודעים כיצד לקרוא את התורה – אם כן, טוען החבר, אם כדי לדעת כיצד לקרוא את התורה אנו זקוקים למסורת, בוודאי שאנו זקוקים למסורת כדי להבין מה כתוב בה!

מצוות רבות בתורה שבכתב נכתבו באופן כללי בלבד, ואין אפשרות להבין כיצד יש לבצע אותן ללא ביאור נלווה של תורה שבעל־פה

הקראים טוענים שאין צורך ב'קבלה' בפרשנות התורה, כלומר, אין צורך במסורת מחייבת שאין לזוז ממנה, אלא ניתן להבין את התורה כפי שהיא כתובה לפנינו: "כֵּן אוֹמְרִים הַקָּרָאִים, אֲבָל אַחַר שֶׁמָּצְאוּ הַתּוֹרָה שְׁלֵמָה אֵינָם צְרִיכִים אֶל הַקַּבָּלָה" (פיסקה לד). ונחזור ונזכיר את קושייתו השנייה של המלך בעניין הקראים: "וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה" (פיסקה כב). לכאורה יש להבין את התורה שבכתב על פי ה'פשט', ולא על פי פירוש 'התורה שבעל־פה', שפעמים רבות מפקיעה את פסוקי התורה מ'פשטם' ומפרשת אותם באופן שונה לגמרי! הקראים, לכאורה, נאמנים יותר לדבר ה' עצמו, כפי שקיבלנו כתוב על ידי משה מסיני, ולא לדברים שלא נכתבו בה!

החבר דוחה טענה זו מכל וכל. טענתו העיקרית היא: מצוות רבות נאמרו בתורה שבכתב באופן סתום ולא מפורט, ואי אפשר להבין אותן בלי פירוש.[4]

כאן מתחיל החבר למנות מספר דוגמאות בולטות של מצוות מפורשות בתורה שאי אפשר להבין מפשט הכתובים מה רצון התורה מן האדם בהן. ואין אלה מצוות זניחות, אלא מצוות המשפיעות על כל אורח החיים של האדם:

– הלוח העברי: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב) – כאן מְצַוה התורה על סדר החודשים ולוח השנה, יחד עם המצוָה של "שמור את חודש האביב" (דברים טז, א) המְצַוה על עיבור השנים. זוהי מצוה בסיסית, שבלעדיה אי אפשר לקיים את כל מצוות המועדים התלויות בתאריך מסוים בלוח השנה. האם ניתן לפרש מצוות אלה על פי פשט הפסוקים? הרי מן הפסוקים לא ברור כלל מהו 'חודש'. "הֲתִרְאֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, עַל הַדִּמְיוֹן, לֹא נִסְתַּפֵּק הָעָם אִם רָצָה לוֹמַר: חָדְשֵׁי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם, אוֹ חָדְשֵׁי הַכַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ עִם אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, אוֹ רָצָה חָדְשֵׁי הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ חָדְשֵׁי הַיָּרֵחַ, אוֹ שְׁנֵי הַיָּרֵחַ בְּתַחְבּוּלוֹת יַסְכִּימֵם עִם שְׁנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר בְּחָכְמַת הָעִבּוּר" (פיסקה לה). אך הנה, למרבה הפלא, הקראים נוהגים בלוח השנה העברי בדיוק כמו ה'רבניים', הם מונים את החודשים כמוהם, ואף הם מעברים את השנה בחודש אדר. הבנה זו אינה יוצאה כלל מתוך הפסוקים, ועל כרחך אנו זקוקים כאן לפירושה של תורה שבעל־פה על מנת להבין מה רוצה התורה לומר לנו.[5] וכן כתב עוד להלן: "וּמִי יִתֵּן שֶׁיַּשְׁמִיעוּנִי תְּשׁוּבָתָם בִּשְׁאֵלַת 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה', וַאֲנִי רוֹאֶה חַכְמֵיהֶם הוֹלְכִים אַחֲרֵי הָרַבָּנִים בְּעִבּוּר אֲדָר בַּאֲדָר, וְהֵם מַקְשִׁים לָהֶם בִּרְאִיַּת יֶרַח תִּשְׁרִי, אֵיךְ צַמְתֶּם צוֹם כִּפּוּר בְּתִשְׁעָה בְתִשְׁרִי, הֲלֹא יֵבוֹשׁוּ? וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים אִם הַחֹדֶשׁ הַהוּא אֱלוּל אוֹ תִשְׁרִי כְּשֶׁיְּעַבְּרוּ, אוֹ אִם הוּא תִשְׁרִי אוֹ מַרְחֶשְׁוָן כְּשֶׁאֵינָן מְעַבְּרִין" (פיסקה לח[6]).

– מצוַת שחיטה. התורה לא הסבירה כיצד יש לשחוט אלא רק כתבה "וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר ציוויתיך" (דברים יב, כא). איך זובחים בהמה? מן העורף או מן הצוואר? סימן אחד או שני סימנים? התורה שבכתב אינה כותבת זאת. ולא זו בלבד שהתורה לא הסבירה כיצד לשחוט, אלא היא גם אמרה בפירוש "כאשר ציוויתיך", כלומר, מסרתי לך הסבר כיצד לשחוט! אך בכל התורה שבכתב אין שום הסבר כיצד לשחוט! על כרחך לומר שהסבר זה ניתן לעם ישראל בע"פ! [ריה"ל עצמו אינו מתייחס לנקודה זו של "כאשר ציוויתיך"]. עניין כל כך בסיסי של שחיטת בהמה לאכילה אין התורה מסבירה כיצד לעשות, וממילא מוכרחים לומר שהתורה שבכתב הסתמכה בזה על פירוש שנמסר במקביל בעל פה.

והנה לא כל אדם כשר לשחוט, ועל פי ההלכה שחיטת מי שאינו יהודי אסורה (ראה, למשל, משנה חולין פ"א מ"א), ומשמע מדברי ריה"ל שאף הקראים הקפידו שלא לאכול משחיטת גוי. התורה עצמה מתארת מצב בו היהודי אוכל משחיטת הגוי, ורואה בזה עניין שלילי: "פן תכרות ברית ליושב הארץ… וקרא לך ואכלת מזִבחו" (שמות לד, טו)[7]. אך היכן מצאנו שהתורה אסרה שחיטה זו? הרי התורה כלל לא אמרה כיצד שוחטים ומי ראוי לשחוט, ומדוע נאסור שחיטה של גוי? הרי אין איסור מפורש כזה! "וְלָמָּה נֶאֶסְרוּ זִבְחֵי גוֹיִם? וּמַה הוּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זָבְחוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וּשְׁאָר מְלַאכְתּוֹ?". למה רק שחיטה של גוי נאסרה, אבל אם הגוי הפשיט את הבהמה או הכין בה דברים אחרים הבשר יהיה מותר? אלא על כרחך גם עניין איסור זה נמסר בעל פה.

– איסור אכילת חלב. התורה אוסרת בכמה מקומות על אכילת חלב בהמה, למשל "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג). מה נקרא "חלב" האסור באכילה, ומה הוא 'שומן' המותר באכילה?[8] התורה אינה מבארת. אם כן, מה יעשה אדם ששחט בהמה ורוצה להכשיר אותה באכילה? אלו חלקים פנימיים יוציא ואלו ישאיר? פעולת הוצאת החלב והגידים נקראת 'ניקור'.

הקראים נהגו איסור גם ב"חלב האליה" (=החלק השומני האחורי בבהמה), שנאמר "חלבו האליה תמימה לעומת העצה יסירנה" (ויקרא ג, ט), ומשמע שיש באליה חלב והוא אסור. אבל 'הרבניים' התירו, כי על פי תורה שבעל־פה לא נאסר חלב האליה, ובאליה כלל אין חלב אלא שומן.[9] אם כן, טוען החבר, לפי הקראים האוסרים את האליה עם החלב שלה מה הם הפרטים המדוייקים של האיסור? עד היכן יש לנקר את חלב האליה? – "וְכֵן הָאַלְיָה הָאֲסוּרָה אֶצְלָם, הֲיֶשׁ לָהּ גָּדֵר? וְשֶׁמָּא הָאֶחָד יָסִיר קְצָת הַזָּנָב וְאֶחָד יָסִיר הַכַּף כְּמוֹ שֶׁהוּא". גם לאיסור זה, לשיטתם, אין פרטים בתורה, ועל כרחם הם צריכים להסתמך על מסורת המבארת עניין זה.

– מהם העופות הטהורים המותרים באכילה? הנה התורה נתנה סימנים להבדיל בין בהמה טהורה לבין בהמה טמאה (=כל שהיא מפרסת פרסה ומעלה גרה – טהורה), אך לא נתנה סימנים להבדיל בין עוף טמא לעוף טהור. התורה מנתה בשמותם 24 מינים של עופות טמאים, ומשמע שכל שאר המינים טהורים. אך מאחר ואין כל אדם יודע לזהות כל עוף בשמו, כיצד יידע אם העוף המסוים שמצא הוא טמא או טהור? אמנם, בתורה שבעל־פה נמסרו לנו סימניהם של אלה, וזה לשון הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות א, טז): "כל עוף שהוא דורס ואוכל – בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל – אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור. ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קורקבנו נקלף ביד". אך אותם הקראים, כיצד יידעו איזה עוף טהור ואיזה עוף טמא, מלבד העופות שאנו מזהים בבירור את שמם שהם מותרים, כמו יונה או תור. "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הַטָּמֵא, זוּלַת הַמְפֻרְסָמִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: בֶּן יוֹנָה אוֹ תוֹר, וּמֵאַיִן הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין הַתַּרְנְגֹלֶת וְהָאַוָּז וְהַקּוֹרֵא (=ברווז) וְאַלְבְּרַכִיָּה (=חגלה) מֵהַטְּמֵאִים".

– "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט). נאסר על ישראל במדבר לצאת וללקט מן בשבת, אך איסור זה נאמר בלשון סתומה שאפשר לפרשה בפירושים רבים. "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִּתֶּן לִי גְבוּל 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אִם הוּא בֵיתוֹ אוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ רְשׁוּתוֹ, אִם יִהְיוּ לוֹ חֲצֵרִים רַבִּים, אוֹ מְבוֹאוֹ, אוֹ שְׁכוּנָתוֹ, אוֹ מְדִינָתוֹ, אוֹ מִגְרַשׁ עִירוֹ, אַחַר שֶׁתֵּבַת 'מָקוֹם' סוֹבֶלֶת זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה". הקראים פירשו שאדם לא ייצא מביתו, אך התורה שבעל־פה ביארה שהכוונה לאיסור תחומין – אלפיים אמה מדברי סופרים, וי"ב מיל מן התורה.

– אלו מלאכות נאסרו בשבת? הנה התורה לא ביארה באופן מפורט מה אסור לעשות בשבת, אלא רק כתבה באופן כללי "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י; ועוד). כמו כן ציוותה התורה על מנוחה ביום השבת – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד). לכאורה משמע שהמלאכות האסורות הן דווקא מלאכות קשות ומייגעות המונעות מן האדם את מנוחת הגוף, אבל מלאכות קלות ופשוטות הרי הן מותרות, שאין הן פוגעות במנוחת השבת. אך הנה, גם הקראים מודים שאין הדבר כך: "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיַּרְאֶה לִי גֶדֶר הַמְּלָאכָה הָאֲסוּרָה בַשַּׁבָּת, וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ מֵהַקֻּלְמוֹס וְהַקֶּסֶת לְהַגִּיהַּ הַתּוֹרָה, וְהַמַּתִּיר לוֹ לְטַלְטֵל הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל וְהַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַמַּאֲכָלִים וּסְעֻדַּת הָאוֹרְחִים, וְלִטְרֹחַ בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְרַח הָאָדָם לְאוֹרְחָיו, וְהֵם בִּמְנוּחָה וְהוּא בִּיגִיעָה, וְיוֹתֵר מִזֶּה עֲבָדָיו וְנָשָׁיו, וּכְבָר נֶאֱמַר: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". מצד אחד אסור להגיה ולכתוב אות קטנה אחת בספר, שזוהי מלאכה קלה ופשוטה, וכנראה גם הקראים מודים באיסור זה, אך מצד שני מותר לסחוב דברים כבדים כל היום ולהתייגע. מותר גם להזמין אורחים ולטרוח סביבם כל היום, על אף שזה פוגע במנוחתם של כל בני הבית המארחים. הרי אילו היינו לומדים הלכות אלה מן התורה שבכתב בלבד לא היינו מגיעים למסקנה זו! על כרחך שיש לתורה שבכתב ביאור המסביר את כוונתה המדויקת הלכה למעשה.

– איסור רכיבה על גבי בהמה ואיסור משא ומתן בשבת. שתי פעולות אלה אסורות משום גזירה מדרבנן, אך כנראה גם הקראים נהגו איסור בזה. על כך מקשה החבר מה המקור שלהם לכך: "וְלָמָּה נֶאֶסְרָה רְכִיבַת בַּהֲמוֹת הַגּוֹיִים בַּשַּׁבָּת, וְלָמָּה זֶה נֶאֶסְרָה הַסְּחוֹרָה?"[10]. הרי התורה לא ציוותה אלא על מנוחת הבהמה שלך – "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כג, יב; ועוד), אך לא אסרה על מלאכה בבהמה של אינו יהודי. שתי פעולות אלה, הן נהיגה על גבי בהמה והן פעולת הסחורה, הן פעולות שאין בהן טירחה, ומדוע אין הם עושים אותן בשבת? אלא ודאי הם מסתמכים על מסורת ולא על פירוש הפסוקים על פי הפשט.

– דיני ממונות. התורה לא האריכה בכל פרטי דיני ממונות, אלא רק עסקה בכמה סוגי עניינים בדינים שבין אדם לחברו. דיין אינו יכול לדון דיני ממונות על סמך פסוקי התורה שבכתב בלבד, והוא מוכרח לקבל הדרכה מפורטת ממקור מוסמך אחר. "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיָּדִין בֵּין שְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין מִסֵּדֶר (=על פי פרשת) 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' וְ'כִי תֵצֵא'". חז"ל בתורה שבעל־פה לימדו אותנו כמה כללים חשובים בדיני ממונות, הנלמדים מן הפסוקים בדרכים שונות, ואלמלא כן אי אפשר היה לדון מסברא אנושית בלבד.

– דיני הירושה. "וְהַפָּשׁוּט שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא סָתוּם, כָּל שֶׁכֵּן הַסָּתוּם, כִּי לֹא הָיוּ סוֹמְכִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעל־פה". כלומר, גם במקומות בהם התורה האריכה והתייחסה למקרים שונים, עדיין אין הדברים נהירים די צורכם מן הפסוקים, והם זקוקים לתוספת ביאור בתורה שבעל־פה – כל שכן במקומות בהם התורה קיצרה ולא האריכה כלל. למשל, בפירוט ההלכות של דיני ירושה. לאחר דרישתן של בנות צלפחד לירושת אביהן התורה האריכה וכתבה כמה פסוקים בדיני ירושה (ראה במדבר כז, ו-יא), ולכאורה כל הדינים מפורטים שם, אך באמת אין הדבר כן. כבר כתב האבן עזרא שם (פסוק יא): "ולדעת הנחלות אם יירש האב או האם את הבן, ומה שתירש אשתו – צריכים אנחנו לקבלה". וזהו מה שאמר החבר כאן: "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁאֶרְאֶה דִינָיו וּמִשְׁפָּטָיו בְּכָל הַיְּרֻשּׁוֹת מִפַּרְשַׁת בְּנוֹת צְלָפְחָד".

– פרטי מצוות שכיחות שונות לא נכתבו. גם מצוות שנראות לכאורה פשוטות וברורות, ואף הקראים מקפידים לקיימן, לא נכתבו בתורה שבכתב הלכותיהן ותיאורן המדוייק: "וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁאֶרְאֶה… אוֹ אֵיכוּת הַמִּילָה וְהַצִּיצִית וְהַסֻּכָּה". כיצד נעשית המילה? הקראים לא נהגו לעשות פריעה אלא רק חיתוך הערלה בלבד. כיצד נעשית הציצית? מהם הכללים של מבנה הסוכה והסבך? כל אלה פרטים שהתורה לא ביארה ואנו מוכרחים ללמוד הלכותיהן על ידי מסורת התורה שבעל־פה.

– תפילה. התורה שבכתב לא ציוותה בפירוש בשום מקום על החיוב להתפלל לקב"ה. אעפ"כ גם הקראים ראו במצות התפילה חיוב גמור מן התורה, ואין אדם יכול להשתמט מחיוב זה. "וִיבָאֵר לִי מֵאַיִן הוּא חַיָּב בִּתְפִלָּה לָא־ל". על כורחם לומר שעניין זה הגיע אלינו על ידי מסורת התורה
שבעל־פה.

– יסודות האמונה. התורה אינה מתייחסת לעולם הבא, עולם הגמול, אלא רק לשכר ועונש בעולם הזה. "וּמֵאַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וּגְמוּל וְעֹנֶשׁ אַחַר הַמִּיתָה?". גם הקראים מאמינים בעולם הבא, אך סוף סוף מנין להם זאת? הרי אין הדבר כתוב בתורה שבכתב!

– כללי הלכה וכללי פסיקה. כיצד יש לנהוג כאשר מצוות 'מתנגשות' זו בזו ואי אפשר לקיים את שתיהן – מי יקבע את סדר העדיפויות? כאשר מילה חלה בשבת – מלים או לא מלים? התורה אינה מתייחסת לבעיה זו, ואלו דברים שיש לקבוע בהם כללים ברורים. "וְאֵיךְ הֵם דָּנִין בַּמִּצְוֹת הַדּוֹחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כַּמִּילָה עִם הַשַּׁבָּת וְהַפֶּסַח עִם הַשַּׁבָּת, מִי נִדְחָה מִפְּנֵי מִי?".

השתדלותם המרובה של הקראים מוכיחה דווקא על חוסר בטחונם בדרכם ההלכתית

המלך חוזר כאן (בפיסקה לו) פעם נוספת על טענה שכבר טען לעיל (בפיסקה כב), והיא, שהקראים נראים כמשתדלים יותר בעבודת ה' מאשר ה'רבניים'. "אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים". לעיל (פיסקה כג) הסביר החבר שהשתדלות גדולה לעבוד את ה' אינה מעידה על אמת, וניתן להתקרב אל הבורא רק על פי המצוות אשר הוא ציווה אותן ולא על פי שכל אנושי. כאן מוסיף החבר ומסביר באופן פסיכולוגי מה באמת עומד מאחורי ההשתדלות הגדולה של הקראים במעשי המצוות שלהם: "וְהַמִּתְחַכְּמִים (=אותם אלה הפועלים על פי שכלם והבנתם) בָּעֲבוֹדָה לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם יוֹתֵר מִשְׁתַּדְּלִים מֵעוֹשֵׂי מְלֶאכֶת ה' הַמְצֻוִּים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאֵלֶּה בִמְנוּחָה בְּמַה שֶּׁקִּבְּלוּ מִמְּלֶאכֶת ה', וּבָטְחָה נַפְשָׁם כַּהוֹלֵךְ בָּעִיר, שֶׁלֹּא הִזְדַּמְּנוּ לְמַחֲלֹקֶת חוֹלֵק, וְאֵלֶּה כַּהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה יִּפְגַּע, וְהוּא מִזְדַּיֵּין בִּשְׁלָחִים (=חרבות) חָלוּץ לַמִּלְחָמָה וּמְלֻמָּד בָּהּ" (פיסקה לז). כלומר, מי שיש לו מסורת ברורה וידועה הרי הוא כאדם ההולך בעיר, והוא רגוע ושלו ובעל בטחון, ויודע שהוא פועל נכון. לעומתו מי שנשען רק על סברתו והבנתו הרי הוא כאדם ההולך במדבר, והוא שרוי בפחד שמא כל רגע עלול להיפגע. "וְאַל יַשִּׁיאֲךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְאַל יְעַצֶּלְךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵרִפְיוֹן הַמְקֻבָּלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרַבָּנִים, כִּי אֵלֶּה בִּקְּשׁוּ מִבְצָרִים לְהִבָּצֵר בָּהֶם, וְאֵלֶּה שׁוֹכְנִים עַל עַרְשׂוֹתָם בְּעִיר קְדוּמָה וּבְצוּרָה" (שם). אז נכון שהקראים משתדלים יותר בעבודת ה' שלהם, ו'הרבניים' נראים עצלים יותר, אך אין מכאן הוכחה לאמיתות הקראות, אלא אדרבה, זוהי הוכחה לחוסר בטחונם בתיאוריית הקנה הרצוץ עליה הם נשענים.

ישנה אצל הקראים בעיה שאינה ניתנת לפתרון: מצד אחד, לא יתכן שכל אחד יעשה הישר בעיניו, אך מצד שני אין הם מכירים בסמכות חכמים מלבד התורה שבכתב

אילו היו הקראים מסכימים ביניהם על פסקי הלכה הנכונים לכל, והיו נוהגים כולם בדרך אחת ברורה, על סמך קבלת הנהגה מוסכמת, קשה יותר היה לחלוק על דבריהם. אלה טוענים למסורת אחת על פי תורה שבעל־פה, ואלה טוענים למסורת מקבילה, ולכאורה אי אפשר היה להכריע בזה. אך הנה באמת אין לקראים מסורת ברורה ומוסכמת. חכמי הקראים לא כתבו ספרי הלכה המחייבים את כולם, אלא כל אחד מחכמיהם כתב לו ספר הלכה כפי הבנתו וכפי דעתו, וכל אחד ואחד מקהל הקראים מקיים את המצוות רק על פי הבנתו והשגתו – על פי השכל האנושי בלבד. במציאות כזאת בה כל אחד נוהג על פי תפיסתו, ואיש הישר בעיניו יעשה, הופכת התורה להיות הרבה תורות, והדבר עומד בניגוד גמור לציווי התורה שבכתב: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" (במדבר טו, טז; ועוד). בוודאי אין זה רצון הקב"ה. "כִּי הַתּוֹרָה הִזְהִירָה עַל תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּכְפִי סְבָרָתָם יִרְבּוּ הַתּוֹרוֹת כְּפִי סְבָרַת כָּל אֶחָד מֵהֶם" (פיסקה לח[11]).

מצב בו כל אחד נוהג על פי הבנתו הוא אף מצב לא יציב, שהרי הבנתו זו יכולה להשתנות בכל יום – אם ילמד ויבין הבנה חדשה, או יפגוש אדם שיסביר לו משהו אחר. נמצא אדם עובד את בוראו בכל יום בצורה אחרת. "וְעוֹד: כִּי הָאֶחָד לֹא יַעֲמֹד עַל תּוֹרָה אֶחָת, כִּי בְכָל יוֹם תִּתְחַדֵּשׁ לוֹ דַעַת וְיוֹסִיף דַּעְתּוֹ, וְיִפְגַּע מִי שֶׁיְּשִׁיבֵהוּ בִטְעָנָה וְצָרִיךְ שֶׁיֶּעְתַּק בְּהַעְתָּקַת דַּעְתּוֹ" (שם). יתרה מזו! גם אם יחליטו חכמי הקראים שמצב זה הוא מצב לא טוב ולא תקין, ויקבעו אחידות מנהגים לכולם – תהיה זו קבלת סמכות חכמים, והם הרי מתכחשים לסמכות שכזאת. הרי טענתם העיקרית היא שאין הם נאמנים אלא, כביכול, לדבר ה' עצמו כפי שניתן בתורה שבכתב, ולא לביאורים של חכמים! "וְאִם נִמְצָאֵם מַסְכִּימִים נֵדַע כִּי הֵם מְקֻבָּלִים מֵאֶחָד אוֹ מֵרַבִּים שֶׁקְּדָמוּם, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּכְפֹּר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְנֹאמַר לָהֶם: אֵיךְ הִסְכַּמְתֶּם בְּמִצְוָה פְּלוֹנִית וְהַדַּעַת מַכְרַעַת בְּדִבְרֵי הָא־ל אֶל פָּנִים רַבִּים? וְאִם אָמְרוּ: כֵּן הָיְתָה דַעַת עָנָן אוֹ בִנְיָמִין אוֹ שָׁאוּל אוֹ זוּלָתָם, – חִיְּבוּ עַצְמָם טַעֲנַת הַקַּבָּלָה מִמִּי שֶׁהוּא יוֹתֵר קַדְמוֹן" (שם).

ממילא כל תורת הקראים נשענת על סברות אנושיות קלושות, ואין בטענותיהם אחידות, וכל בעל הגיון ותבונה מבין שאין להם אחיזה בעבודת ה' האמיתית

[1].      וביאר אבן-עזרא שם: "וכתוב 'נפשי' דרך כינוי בעבור כבוד השם", עיי"ש.

[2].      במהדורת אבן שמואל ישנו כאן שינוי בפיסקאות כד-לא בייחוס הדברים לחבר או לכוזרי, ונקטנו כאן ע"פ תרגום אבן תבון ומהדורת שילת.

[3].      וכך כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית: "ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה… היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצוות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות".

[4].      וזה לשון אבן עזרא בהקדמתו לתורה: "בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה".

[5].      וראה באריכות בעניין זה בפירוש אבן עזרא הארוך, שמות שם.

[6].      במהדורת אבן שמואל פיסקה לט.

[7].      ראה רמב"ם הלכות שחיטה ד, יא: "גוי ששחט… שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר "וקרא לך ואכלת מזבחו", מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור".

[8].      ראה רמב"ן ויקרא ג, ט, שמאריך לבאר מהו ההבדל בין 'חלב' לבין 'שומן'.

[9].      וכך כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ז, ה): "שלשה חלבים הן שחייבין עליהן כרת: חלב שעל הקרב, ושעל שתי הכליות, ושעל הכסלים. אבל האליה מותרת באכילה, לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד, כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן. כמו שאתה אומר 'חלב הארץ' ו'חלב כליות חטה' שהוא טובם. ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו 'חלב', שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם, ולכך נאמר בתרומת מעשר 'בהרימכם את חלבו ממנו'".

[10].     כך ביארו מפרשי הכוזרי 'קול יהודה' ו'אוצר נחמד'.

[11].     במהדורת אבן שמואל פיסקה לט.

תפריט ספר הכוזרי

הקדשה

מבוא

פרק נ"ד – שמות הבורא

פרק נ"ה – התורה מתארת שתי בריאות לעולם

פרק נ"ו – קשר ומרחק בין הא-לוהים והאדם

פרק נ"ז – הנבואה

פרק נ"ח – שני מקורות לנבואה – ריה"ל מול הרמב"ם

פרק נ"ט – חכמת האיצטגנינות (אסטרולוגיה)

פרק ס – הנצרות והאסלאם

פרק ס"א – מעמדה המיוחד של ארץ ישראל לכל הדתות

פרק ס"ב – מהי אלילות ומהי אמונה בא-ל

פרק ס"ג – פילוסופיה – טוב או רע?

פרק ס"ד – דירוג האמונות והדתות – מן השקרית ביותר לאמיתית ביותר

נספח – היחס אל הרפורמים בימינו עפ"י דברי ריה"ל

פרק ס"ה – העמקה במשמעות שמות הבורא

פרק ס"ו – שֵׁם "א־להים" יכול להיתפס בשכל ובהגיון אך שֵׁם "הוי"ה" הוא למעלה מן הדעת

פרק ס"ז – הכרה מתוך חוויה מביאה לאמונה חזקה יותר מידיעה שכלית

פרק ס"ח – הגלות

פרק ס"ט – ספר יצירה

פרק ע – ספר סיפור וספר

פרק ע"א – עולם הספירות בקבלה

פרק ע"ב – 3 אותיות היסוד

פרק ע"ג – 7 האותיות הכפולות

פרק ע"ד – 12 האותיות הפשוטות

פרק ע"ה – החידוש הגדול של ספר יצירה

פרק ע"ו – זכר ונקבה

פרק ע"ז – עוד על תורה ומדע

דילוג לתוכן