פרק ל

הגלות

פיסקאות כט-לד

מצבו הירוד של עם ישראל בגלות מוכיח, כביכול, שעם ישראל הוא אומה מתה

"אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן, אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב".

אם הלב של עם ישראל נמצא בקודש הקודשים, והראש של עם ישראל הם הכהנים והנביאים, אם כן היום, כאשר עם ישראל נמצא בגלות הרי הוא כמו גוף ללא לב וללא ראש! בית המקדש הראשון חרב, ועמו נסתלק ונגנז ארון הברית עם הלוחות, וגם הנבואה פסקה עם החורבן. חכמי התורה אמנם המשיכו להנהיג את עם ישראל כל ימי בית שני ואף לאחר חורבנו, וגם בבבל התקיים ישוב יהודי גדול עם הנהגה תורנית חזקה ששימשה כמרכז העם היהודי, אך גם ישוב יהודי זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. עם שקיעתו של המרכז היהודי בבבל (לקראת סוף תקופת הגאונים במאה ה-11) התפזרו בני ישראל לכל עבר, ושוב לא היה מרכז הלכתי שהיווה סמכות מוסכמת, אלא כל מדינה וכל קהילה פעלה על פי הבנתה ועל פי חכמיה. מצב כזה, של פיזור בכל העולם ללא מרכז וללא סמכות, הרי הוא כגוף ללא ראש וללא לב, כלומר, אין בו חיוּת כלל והרי הוא כביכול כפגר מת, ר"ל!

החבר, באופן מפתיע (או שמא זו כבר אינה הפתעה משום שהחבר כבר עשה זאת כמה פעמים), אינו דוחה את השאלה או מיישב אותה, אלא אדרבה, הוא מודה לדברים ואף מחמיר אותם: "אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן הוּא כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וְעוֹד: וְלֹא גוּף, אֲבָל עֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל". הלוואי והיינו מכונסים כולנו במקום אחד, אז גם ללא ראש ולב היה בכך איזו נחמה פורתא, אך עתה שאנו מפוזרים בכל העולם אנו בשפל מוחלט, כעצמות יבשות ללא שום צלם וצורה. הפיזור של עם ישראל הפך אותם להיות קהילות קהילות ללא קשר אמיתי ביניהן, וכל אחת פועלת על דעת עצמה ועושה לעצמה מנהגים משלה. זוהי ממש אומה מתה! (אמנם מייד בהמשך, בפיסקא לד, יבהיר ריה"ל את דבריו ויסביר שאין הדבר לגמרי כך).

אך הנה, כדי להבין את הדיון בין מלך כוזר לחבר, חשוב להבהיר מהי השאלה האמיתית המרחפת באוויר. מצבו השפל של עם ישראל בגלות, מול הצלחתם ושגשוגם של האומות המרכזיות אשר שלטו בעולם, שהיו בעלי דתות אחרות – הנצרות והאיסלם – מחזק כביכול את הטענה הנוצרית: לאחר החורבן א-להים זנח את עם ישראל ובחר לו אומה אחרת (עפרא לפומייהו). שפלותם של ישראל ופיזורם בין האומות הם, כביכול, ההוכחה הניצחת לכך שהדת היהודית עברה מן העולם! הדיון הוא לא רק דיון מציאותי אלא הוא דיון תיאולוגי.

גם במצבו הירוד בגלות, עם ישראל מוכיח שיש בו חיוּת יותר משאר אומות

אך ריה"ל, כהרגלו, אינו שוקע בעצבות ואינו מאבד את אמונתו, אלא מתוך נשמתו הגבוהה ובחזונו הגדול הוא מצליח למצוא דברי נחמה ולהפיח תקוה ביהודים השרויים בגלות הקשה הזו.

וכך אומר החבר: "וְעִם כָּל זֶה, מֶלֶךְ כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהֶם טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵלִים לְרֹאשׁ וּלְלֵב וְרוּחַ וָנֶפֶשׁ וָשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפוֹת מְצֻיָּרוֹת מֵאֶבֶן וָסִיד בְּרֹאשׁ וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכָל הָאֲבָרִים. וְלֹא חָלָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיָּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל בָּהֶם, אַךְ הֵמָּה צוּרוֹת דּוֹמוֹת לְצוּרוֹת אָדָם וְאֵינָם אָדָם". גם במצבה הירוד ביותר של האומה הישראלית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית, עדיין היא חיה הרבה יותר מכל שאר האומות. אומות העולם מעולם לא היה להם חיים, ואין להם מציאות של חיים בתור אומה שלמה אלא רק כאוסף של יחידים. וגם כיחידים אין להם מציאות רוחנית אלא רק מציאות גשמית, ולכן אין הם נחשבים חיים כי אין אלה חיים מלאים ושלמים. "ואתם הדבקים בה' א-להיכם – חיים כולכם היום" – רק חיים רוחניים של דבקות ואמונה בבורא נחשבים לחיים אמיתיים, ואילו חייהם של אומות העולם אינם קרויים חיים, ורק כלפי חוץ הם נראים כן. העצמות היבשות והמפוזרות האלה היו פעם חלק מגוף חי, ולכן יש להם עוצמה וחשיבות ואף אפשרות לקום לתחייה, אך האומות החומריות האלה לא היו להם חיים אמיתיים מעולם, ועל כן גם אין להם עתיד ואפשרות לחיים. ישראל היא אומה חיה ואילו האומות הן אומות מתות!

החבר אינו משאיר את הדברים כקלישאה אלא מוכיח מייד את דבריו: אומות העולם הקימו בתים מיוחדים לאלוה, כנסיות ומסגדים – וכי היה שם גילוי שכינה? רבים מהם הם נזירים ומסוגפים – וכי שרתה נבואה על מי מהם? האם כאשר חטאו אומות אלה הם נענשו בעונש חמור בידי שמים?

אומות העולם אינן מצליחות להגיע לרוחניות אמיתית ולקשר עם א-להים. אומות אלה הקימו להן דתות, אך דתות אלה אינן מביאות להן אושר ואינן משפיעות עליהן שפע טוב מאת הבורא. אין שום קשר וזיקה רוחנית בין הבורא ובין האומות – אין להן שכר טוב על מעשיהן הטובים, וגם לא עונש על מעשיהן הרעים. כל הנהגתן בעולם מתרחשת על דרך הטבע, בצורה חומרית וגשמית לחלוטין.

בכך דוחה ריה"ל את הטענה אליה רמז המלך, שכביכול א-להים בחר לו אומה אחרת במקום עם ישראל. שום אומה מלבד ישראל לא זכתה לקשר עם הבורא, וכל ניסיונותיהן להגיע לרוחניות עלו בתוהו. עַם ישראל נענש על חטאיו ועל כן הוא בגלות, אך יש בו עדיין רושם של החיוּת הגדולה הקיימת בו. עַם ישראל חולה, אך הוא עתיד להחלים ולהירפא.

קיום עם ישראל בגלות הוא הוכחה ניצחת לעניין הא-לוהי המיוחד שבו

פיסקא לב בסופה: "וַאֲנַחְנוּ, כְּשֶׁיִּמְצָא פֶגַע אֶת לִבֵּנוּ אֲשֶׁר הוּא בֵית מִקְדָּשֵׁנוּ – אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יֵרָפֵא – נֵרָפֵא אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַב אוֹ מְעָט, וְעַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, כִּי מַנְהִיגֵנוּ וּמַלְכֵּנוּ וְהַמּוֹשֵׁל בָּנוּ וְהַמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ מֵהַפִּזּוּר וְהַגָּלוּת אֵ-ל חָי".

כאשר עם ישראל היה על אדמתו, ובית המקדש היה קיים, ועבודת הקורבנות פעלה בו כסדרה – היינו אומה בריאה, ושרתה עלינו שכינה, וזכינו לראות עולמנו בחיינו. לעומת זאת, כאשר חרב ביתנו וגלינו מארצנו סרה מעלינו שכינה, והרי אנו גולים ודוויים וסחופים בין האומות, ומוכים מכה אחר מכה. מושפלים בין האומות, ומגורשים מאומה אחת לאומה אחרת, ולא מוצאים מנוח לכף רגלינו. כלומר, הנהגת עם ישראל אינה על דרך הטבע. כאשר היינו ראויים לטוב – קיבלנו את הטוב ברמה הגבוהה ביותר, ואילו כאשר אנו חוטאים וראויים לעונש – אנו מקבלים עונש חמור וקשה, באופן שלא נראה בשום אומה. וכמו שאמרו חז"ל (מגילה טז ע"א): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהן יורדין – יורדין עד עפר, וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים". אם כן, גם בגלות אנו מרגישים את יד ה' ויודעים כי הוא לא נטש אותנו, שהרי רע לנו כל כך באופן שאינו טבעי ונורמאלי, ובוודאי זוהי ההשגחה המיוחדת על עם ישראל. העניין הא-לוהי שבעם ישראל גורם להם שיחיו מחוץ לגדר הטבע, הן בזמן של שגשוג ופריחה והן בזמן של גלות וייסורים. יש בכך נחמה גדולה לעם ישראל, וראיית הטוב גם במצב השפל והנורא של הגלות.

"אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן הוּא, כִּי לֹא יַעֲלֶה בַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת יִקְרֶה בַגָּלוּת כָּזֹאת שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל  שֶׁכֵּן עִם אֹרֶךְ הַזְּמַן הַזֶּה". לא זו בלבד שהצרות הקשות כל כך מעידות על השגחה מיוחדת, אלא אף ההישרדות של עם ישראל לאורך כל שנות הגלות. היהודים לאורך כל שנות הגלות גילו כושר עמידה מופלא תוך שמירה על אמונתם ודתם, לימוד תורה ושמירת מצוות בתנאים קשים ביותר, ולא התפתו להמיר את דתם ולזנוח את מורשתם. זהו נס ופלא עצום, ויש בכך הוכחה ברורה לכך שעם ישראל שייך לכוח א-לוהי עליון, והעניין הא-לוהי שבו פועל בו מחוץ לגדרי הטבע.

כך מצליח ריה"ל להפיח תקוה בבני דורו ובבני הדורות הבאים: אמנם הגלות קשה ומרה, אך אנו יכולים למצוא בה עניין חיובי. הקב"ה הוכיח לנו שהוא ממשיך להשגיח עלינו, ואנו הוכחנו לכל העולם כי העניין הא-לוהי שבנו חי וקיים.

ישנו רעיון יפה המבטא את סוד קיומו של עם ישראל בגלות:

הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו (בראשית כב, יז): "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". והנה, אנחנו רואים לאורך ההיסטוריה שעם ישראל לא הפך להיות מרובה אוכלוסין, וביחס לשאר האומות הוא נשאר במיעוטו, וכפי שהתורה עצמה מעידה (דברים ז, ז): "כי אתם המעט מכל העמים"!

אלא כך הוא העניין: כל יהודי ויהודי, במשך כל הדורות, מרגיש קשור לאברהם אבינו ומרגיש שהוא בנו של אברהם אבינו. תשאל כל יהודי, בכל דור, "מי הם אבותיך?" והוא יענה "אברהם, יצחק ויעקב". הוא מזכיר אותם יום יום, שלש פעמים ביום בתפילתו. הוא, ובנו, ונכדו, ואביו, וסבו – כולם רואים את עצמם כבניו הישירים של אברהם אבינו. זוהי תופעה שאין לה אח ורע בכל העולם. אם כן, קח את מספרם של כל היהודים שחיו בכל הדורות, ותמצא אכן שזרעו של אברהם רב ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים!

העניין הא-לוהי נשמר בגלות בזכות קיום המצוות

בתחילת הדיון הודה החבר כי אין לאומה הישראלית היום בגלות לא ראש, לא לב, ואף לא גוף, ולכאורה היא אומה מתה. כאן חוזר החבר ומבהיר את דבריו: "וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי מַה שֶּׁסִּיַּעְתִּיךָ בִּדְבָרֶיךָ הוֹדָאָה מִמֶּנִּי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוֹ הַדָּבָר הַמֵּת, אֲבָל, יֶשׁ לָנוּ הִתְחַבְּרוּת בָּעִנְיָן הַהוּא הָאֱ-לֹהִי בַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר שָׂמָם בְּרִית בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ". האומה הישראלית אינה נחשבת מתה בגלות, לא רק בגלל העובדה שפעם היו בה חיים מלאים ועתה היא מצפה לתחייה, אלא יש לה חיים גם עתה בזכות קיום המצוות. המצוות לכשעצמן מאפשרות לעם ישראל להתחבר אל העניין הא-לוהי שבו, גם כאשר העם מפוזר ומפורד ואינו יושב בארצו. לעיל למדנו שהעניין הא-לוהי, המחבר את ישראל לא-להים, מופיע ומתגלה בעם ישראל היושבים בארץ ישראל. עכשיו מתברר שגם כאשר העם איננו שלם, וגם כאשר אין הוא יושב בארצו, אלא הוא כעצמות היבשות המפוזרות בעולם, עדיין יש לו אפשרות להתחבר אל העניין הא-לוהי שבו – דרך קיום המצוות.

ריה"ל מונה מצוות מסויימות הקשורות בברית המיוחדת שבין הקב"ה ועם ישראל: מצות המילה, מצות השבת, ברית אבות וברית התורה. כלומר, קיום כל המצוות המוזכרות בתורה, עליהם נכרתה ברית, ובזכותם אנו עתידים להיגאל כנאמר בתורה (בפרשת דברים ובפרשת וילך); תוך נתינת דגש על קידוש הגוף כפי שמבוטא במצות המילה, המקדשת את חיי האישות ויצר המין; ועל ידי קדושת הזמן, כפי שמבוטא במצות השבת; ובזכירת העבר, מורשת האבות, וההבטחה שניתנה להם ולזרעם. שמירת התורה ומצוותיה היא הערובה לקיום הברית בינינו ובין הקב"ה, והיא המחזיקה את האומה הישראלית בחיים בשנות הגלות.

אם כן, ריה"ל מלמד אותנו כאן טעם נוסף למצוות, טעם כללי, והוא חיבור לעניין הא-לוהי. היהודי הנמצא בגלות, ולכאורה אין לו את האפשרות להתחבר לא-להים במנגנון הרגיל והטבעי, שהרי אין לו עם שלם להתחבר דרכו לא-להים, ואין הוא יושב בארץ ישראל שהיא מקום השכינה, מכל מקום הוא יכול להתחבר לא-להים דרך קיום המצוות. חיבור זה יוכל להחזיק אותו באופן פרטי, ואת שאר חבריו איתו, עד אשר יערה הקב"ה רוח ממרום, ויגאל את עמו, ויקבץ נידחיו מארבע כנפות הארץ אל ארץ ישראל. או אז יתגלה העניין הא-לוהי בעוצמתו הגדולה דרך שלושת הופעותיו: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.

"וְאֵין אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַמֵּת, אַךְ אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַחוֹלֶה הַנִּשְׁחָף שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ כָּל הָרוֹפְאִים, וְהּוא מְקַוֶּה רְפוּאָה מִצַּד הַמּוֹפֵת וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָג".

כמה היה רוצה ריה"ל לחיות בתקופתנו, תקופת שיבת ציון ותקומת ישראל בארצו, ולראות בעיניו את הנס הגדול של רפואת עם ישראל מחוליו האנוש. דברי הנחמה והתקוה של ריה"ל הפכו להיות מעין נבואה, והמציאות מוכיחה כמה צדקו דבריו, וכיצד הצליח לנתח היטב את המציאות המיוחדת של עם ישראל, וזיהה את הנשמה הגדולה של העם הזה המחוברת אל א-להיה בקשר בל יינתק.