פרק כ"א

גיורו של עם הכוזרים

פיסקה א

בפתח המאמר השני מספר לנו ריה"ל על אירוע היסטורי: בעקבות שיחותיו של מלך כוזר עם החבר היהודי החליט המלך להתגייר, ולאחר מכן, בתהליך ממושך, הצליח לגייר את כל עמו.

בין אם מעשה זה אכן קרה במציאות ובין אם לאו, נראה שריה"ל מעוניין ללמד אותנו שני עניינים יסודיים, והם מתחברים לדברים שריה"ל לימד אותנו במאמר הראשון.

העניין הא-לוהי יכול להופיע אצל גרים בזכות קרבתם לעם ישראל

ראשית, ריה"ל מספר כי לאחר הגיור זכו הכוזרים לראות ניסים: "וּמַה שֶּׁהָיָה מֵהַצְלָחָתָם וּגְבוּרָתָם עַל שׂוֹנְאֵיהֶם וְכִבּוּשָׁם הָאֲרָצוֹת, וּמַה שֶּׁנִּגְלָה לָהֶם מֵהַמַּטְמוֹנִים, וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלָיו חֵילָם מִן הָרִבּוּי עַד מֵאוֹת אֲלָפִים". מה קרה כאן? כיצד זכו הכוזרים למעין הנהגה ניסית שכזו, שהיתה בולטת עד שצוינה בספר דברי ימי הכוזרים? אנו רואים כאן מעין גילוי של העניין הא-לוהי, כפי שמופיע בעם ישראל, שאחת מתכונותיו היא שההנהגה של העם היא הנהגה שלמעלה מדרך הטבע. כיצד יתכן שהעניין הא-לוהי מופיע בעם הכוזרים, הרי הם אינם יהודים ולא זכו מטבע בריאתם לעניין הא-לוהי? והלא ריה"ל עצמו לימד אותנו שגוי אינו מסוגל להגיע לנבואה גם אם יתגייר!

אלא באמת אדרבה, כאן חוזר ריה"ל ומלמד אותנו מה שכבר הזכיר לעיל במאמר הראשון: כאשר גוי מתגייר ומתקרב אל עם ישראל ממילא הוא זוכה להשפעה של השפע הא-לוהי הקיים בהם. הוא עצמו באופן אישי לא יכול להגיע אל השיא ולהיות נביא, אך הוא יכול להגיע לרמות גבוהות, ולזכות ולראות הנהגה ניסית שלמעלה מדרך הטבע. משום כך הדגיש ריה"ל כי תהליך הגיור של המלך ושל עם הכוזרים כולו היה בליווי צמוד של יהודים: תחילה במערה שם נימול המלך, ואף לאחר מכן דאגו לקרוא לחכמים יהודים על מנת שיגורו עמם וילמדו אותם תורה. הכוזרים לא הפכו להיות אומה נפרדת לעצמם אלא השתדלו להתחבר ולהיות חלק מעם ישראל, ועל ידי כך זכו ליהנות מהעניין הא-לוהי שיופיע בהם באופן הנהגת האומה.

היהדות מעוניינת שהגויים יתגיירו ויזכו אף הם לעניין הא-לוהי

נראה שריה"ל מבקש ללמד אותנו עניין נוסף, ואגב כך מתחזקת הקביעה שקבענו לעיל במאמר ראשון בדבר האוניברסאליות של ריה"ל: המטרה הסופית של עם ישראל היא שהעניין הא-לוהי יהיה נחלתה של כל האנושות. היהדות רואה ערך בגיור של אומות העולם, ותפקידו של עם ישראל הוא לקרב את כל הגויים אל הבורא.

לכאורה ניתן היה לחשוב שאין דרישה מאומות העולם להיות יהודים, ומבחינתנו די להם שישמרו על 'שבע מצוות בני נוח' ובכך יקיימו את ייעודם. ריה"ל אינו סבור כך. אין אנו רוצים שאומות העולם יהיו רק "גויים טובים" וישמרו על עקרונות המוסר הבסיסיים, אלא אנו מעוניינים שכל אחד ואחד יממש את צלם הא-לוהים שנמצא בו. לכל אדם יש רצון להתקרב לא-לוהים, ובכל נשמה יש תשוקה וכמיהה לא‑לוהות. המסגרת של 'שבע מצוות בני נוח' היא הבסיס לקיום אנושי הגון אך אין בה קירבה אישית לבורא. יש במצוות אלה רעיונות של אמת וצדק ומוסר אנושי, אך זהו "א-לוהים" במובן האוניברסאלי שלו, וכפי שהתבטא יוסף "את הא-להים אני ירא" (בראשית מב, יח), ואליו אפשר להגיע בלי גילוי א‑לוהי. רמה בסיסית זו היא הקומה הראשונה של מוסר בעולם, והיא שייכת באופן כללי לכל האנושות, אך מעליה נמצאת הקומה השניה והיא החיבור האישי של האדם לא-לוהים. כדי שהאדם הפרטי יצליח להתקרב לבוראו, כפי רצונו הפנימי האמיתי, הוא מוכרח להצטרף ולהיות חלק מעם ישראל, ועל ידי כך יוכל לזכות באופן אישי להיות חלק מהעניין הא-לוהי.

אם כן, למרות שמקובל לראות בריה"ל את נושא הדגל של ייחודו ועליונות של עם ישראל על פני שאר העמים, מתברר עתה כי אדרבה, הוא רואה את התורה ואת עם ישראל כמי שמיועדים לעולם כולו, והמטרה האמיתית אינה מצומצמת בעם ישראל בלבד אלא היא כלל עולמית.