פרק סז

הכרה מתוך חוויה מביאה לאמונה חזקה יותר מידיעה שכלית

פיסקה טז

הכרה מתוך התקשרות וחוויה היא עמוקה ועוצמתית יותר מידיעה שכלית, והיא מביאה את האדם לידי אמונה חזקה שאינה ניתנת לערעור

יש לשים לב ולא לטעות. אמנם אמרנו שהכרת שֵׁם "א־להים" נתפסת בשכל ובהיגיון ואילו שֵׁם "הוי"ה" הוא למעלה מן הדעת, אך אין הכוונה לומר שההתקשרות וההתחברות של האדם עם שֵׁם "הוי"ה" אינה שכלית ואינה הגיונית. אדרבה, ההיפך הוא הנכון. על פי ריה"ל, החוויה אותה חווה האדם הזוכה להתגלות אינה מנותקת מחושיו ומשכלו אלא היא מחוברת אליהם חיבור מוחלט. האדם הזוכה להתגלות חוֹוה את 'האור החודר' בכל ישותו, ומכיר בו הן בשכלו והן בחושיו הגשמיים. בשעת ההתקשרות כל כוחות האדם מתחברים אל הבורא ומכירים בו – הן כוחות הנשמה, הן כוחות השכל והן כוחות הגוף – ועל ידי כך מגיע האדם להכרה וידיעה ברמה הגבוהה ביותר. אם כן, את שֵׁם "א־להים" מכיר האדם באמצעות שכלו, אך את שֵׁם "הוי"ה" הוא מכיר בכל כוחותיו ובכל עצמותו. זהו 'אור חודר' החודר אל כל החורים והסדקים שבאדם וממלא את כל ישותו.

"אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֶר לִי הַהֶפְרֵשׁ בֵּין 'א־להִים' וְ'הוי"ה' וַהֲבִינוֹתִי מַה בֵּין א־להֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אֲרִיסְטוֹ, וְשֶׁ'הוי"ה' תִּכְסֹפְנָה לוֹ הַנְּפָשׁוֹת בְּטַעַם וּרְאִיָּה, וֵ'א־להִים' יַטֶּה אֵלָיו הַקָּשָׁה. וְהַטַּעַם הַהוּא יָבִיא מִי שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו שֶׁיִּמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל אַהֲבָתוֹ וְשֶׁיָּמוּת עָלֶיהָ, וְהַהַקָּשָׁה הַזֹּאת הִיא רוֹאָה כִּי רוֹמְמוּתוֹ חוֹבָה בְּעוֹד שֶׁלֹּא תַזִּיק וְלֹא יַגִּיעַ בַּעֲבוּרָהּ צַעַר" (פיסקה טז).

ישנו משפט רווח בין הבריות האומר "במקום בו נגמר השכל מתחילה האמונה", ורוצה לומר שכביכול האמונה היא אינה עניין שכלי והיא איננה ניתנת להבנה הגיונית, וממילא מה שאי אפשר לדעת בוודאות מוחלטת באמצעות השכל נשאר רק להאמין בו. אך ריה"ל מלמד אותנו להיפך. אדרבה, האמונה נמצאת אצל האדם ברבדים עמוקים ומשמעותיים יותר מן השכל.

יש לאדם רגשות נמוכים ורגשות גבוהים. רגשות נמוכים הם שטחיים וזמניים. אדם רואה נוף יפה או תמונה יפה ומתפעל, או חלילה רואה בטלוויזיה תאונה ומזדעזע, אך לאחר זמן קצר התמונה שראה חולפת והוא שוכח וממשיך בחייו הרגילים. לעומת זאת אדם שחווה בעצמו אירוע רגשי, הרגש נשאר טבוע בו לאורך זמן רב יותר. התקשרות עם הבורא מותירה באדם הרגשה מיוחדת שטעמה אינו נשכח ממנו, והוא נושא עמו הרגשה זו כל חייו.

הבדל נוסף בין ידיעה שכלית להכרה חווייתית היא מידת ההזדהות והשכנוע. מה שהאדם יודע רק באמצעות שכלו הוא אינו דבר יציב וקבוע, ובקלות עלול האדם להגיע למצבים בהם יערער על הבנתו וידיעתו, ואף יתכחש לכל מה שידע עד כה. לעומת זאת דברים שאדם חווה והרגיש הרי הם טבועים בו לגמרי, והוא יודע אותם בוודאות שאינה ניתנת לערעור. אדם שחווה קשר חווייתי עם הבורא אף יהיה מוכן למסור את נפשו על אמונתו, אך לא יהיה מוכן לעשות כן על ערכים הגיוניים אחרים אשר הוא דוגל בהם. מי שחווה בעצמו עניין מסוים יעמוד איתן כנגד כל ניסיון לשכנעו ולהניאו מדעתו.

אברהם אבינו הגיע לאמונה בזכות התגלות וחוויה אישית, ומשום כך הגיע לדרגות גבוהות עד כדי מסירת הנפש, ובזכות כך הצליח לחיות חיים מעל הטבע

על פי ריה"ל, אמונתו של אברהם לא באה לו מתוך הכרה והבנה שכלית (כמו שביאר הרמב"ם באריכות בהלכות עבודה-זרה פ"א ה"ג^[1]), אלא מתוך חוויה וקשר ישיר עם הבורא^[2].

"וּבֶאֱמֶת סָבַל אַבְרָהָם אוּר כַּשְׂדִּים וְהַגֵּרוּת וְהַמִּילָה וְהַרְחָקַת יִשְׁמָעֵאל וַעֲקֵדַת יִצְחָק לִשְׁחֹט אוֹתוֹ, כִּי רָאָה מִן הָעִנְיָן הָאֱ־לֹהִי מַה שֶּׁרָאָה, טַעַם לֹא הַקָּשָׁה" (פיסקה יז).

ריה"ל מגלה לנו כי עוד בזמן שהיה אברהם אבינו באור-כשדים, בתחילת דרכו בעולם, כבר שם הוא חווה את העניין הא־לוהי בדרך של "טעם ולא הקשה", כלומר בדרך חוויה חושית-ממשית ולא בדרך של הקשה שכלית-הגיונית. התורה אינה מספרת את שאירע לאברהם באור-כשדים, אך חז"ל במדרשים מגלים לנו על כך שאברהם נתנסה ומסר את נפשו על קידוש השם, והושלך ע"י המלך נמרוד אל כבשן האש על שלא הסכים לעבוד עבודת אלילים. משמע מדברי ריה"ל כי לדרגה זו של מסירות נפש על אמונתו הגיע אברהם אבינו רק בזכות ההתגלות הממשית שזכה לה. אילו היתה אמונתו נסמכת ומתבססת רק על מסקנות הגיוניות שכליות אזי סביר להניח שלא היה מוסר את נפשו, אלא היה מוצא תירוצים והצדקות מדוע מעשה זה מותר לו בסיטואציה זו (וכפי שכתב לעיל בפיסקה טו). בזכות דבקות זו של אברהם בבורא הגיע אברהם למדרגות רוחניות גבוהות, ואף חייו הגשמיים היו מעל הטבע^[3]. משום כך אברהם אבינו ניצל מכבשן האש אך הרן אחיו אשר נזרק אף הוא לכבשן – נשרף. אברהם אבינו זכה לקשר וחיבור מיוחד עם בוראו, ובזכות זאת עמד בכל הניסיונות הקשים שנתנסה בהם. עם כניסתו לארץ כרת הקב"ה ברית עם אברהם^[4], ובמהלך התגלות זו הקב"ה 'הוציא אותו החוצה' לספור את הכוכבים, ופירשו חז"ל שאמר לו הקב"ה: 'צא מאיצטגנינות שלך', רוצה לומר: הקשר בינינו לא יהיה מבוסס על שכל והגיון ועל דרך העולם הטבעית אלא על קשר אישי בלתי אמצעי.

"וּבֶאֱמֶת נִקְרָא 'אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל' מִפְּנֵי שֶׁהָרְאוּת הַזֹּאת הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת בְּזוּלָתָם" (שם).

התכונה הזאת, של דבקות נפשית בבורא שאינה מבוססת על שכל והיגיון אלא על חוויה וקשר, עברה מאברהם אבינו לזרעו אחריו. העניין
הא־לוהי עובר בתורשה, ורק מי ששייך לזרעו של אברהם אבינו יכול להידבק בבורא באופן כזה. ממילא אין לבוא בטענות לפילוסופים על כך שהם אינם משיגים ומכירים את הוי"ה, שהרי הם אינם שייכים בזה כלל. הם אינם יכולים לחוות ולהרגיש דבקות בבורא, ואין להם כלים להכרת הא־להים אלא רק על ידי השכל וההיגיון בלבד.

טבע האדם השואף לרוחניות הוא להתחבר אל אנשים המקרינים החוצה רגש וחוויה רוחנית, יותר מאשר אל אנשים שכליים המלמדים תוכן עיוני

ריה"ל מוסיף הערה מעניינת: דע לך שאנשים המחפשים רוחניות ומבקשים את דבר ה' נוהים אחרי אנשים רוחניים, כנביאים ובעלי מופתים, ומעדיפים להידבק בהם יותר מאשר באנשים שכליים והגיוניים:

"וְכָל מִי שֶׁרָדַף הַנִּמּוּס הָאֱ־לֹהִי הוּא הוֹלֵךְ אַחַר בַּעֲלֵי הָרְאוּת הַזֹּאת, וְיָנוּחוּ נַפְשׁוֹתָם לְהַאֲמִין לָהֶם עִם תְּמִימוּת דִּבְרֵיהֶם וַעֲבִי מִשְׁלֵיהֶם, מַה שֶּׁלֹּא יָנוּחוּ לְהַאֲמִין לַפִּילוֹסוֹפִים עִם דַּקּוּת חִקּוּיֵיהֶם וִיפִי סֵדֶר חִבּוּרֵיהֶם וּמַה שֶּׁנִּרְאָה עֲלֵיהֶם מֵהַמּוֹפֵת, אַךְ אֵין הֶהָמוֹן הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, כְּאִלּוּ הַנְּפָשׁוֹת מִתְנַבְּאוֹת בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "נִכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת"" (שם).

אם נעביר את הדברים ללשון ימינו: אנשים מעדיפים ללכת אחר אדמו"ר או רעבע מאשר אחרי 'הרב הגאון'. מעדיפים ללכת לשיחה של מקובל בעל מופתים ולא להרצאה של פרופסור לתלמוד, גם אם הוא ירא שמים ותורתו תורת אמת. צאו וראו כמה אנשים מגיעים להרצאות אלה וכמה לאלה. כמה הולכים לרבי שמעון בל"ג בעומר, וכמה הולכים לפקולטה לתלמוד בבר אילן? כידוע, הצלחתה של תנועת החסידות במאות השנים האחרונות באה משום שתנועה זו הדגישה את ענייני הרגש והשמחה שבחיים.

אדם שהוא מלא רגש ורוחניות סוחף אחריו אנשים אחרים והם נדבקים בו. דבריו משכנעים יותר משום שמעורבת בהם חוויה רגשית. השומע מתפעל ומתרגש ועל ידי זה מתחבר אל הדברים וכבר אין לו ספקות. הוא משוכנע שהדברים הם אמיתיים משום שהוא חש אותם בעצמו. דברי התורה ששמע הביאו אותו בסופם לשירה ולריקוד סוחף. הוא הרגיש חלק מהעניין וחש ממש דבקות וקרבת א־להים. הדברים נגעו בפנימיותו ממש. לעומת זאת כאשר הוא נדרש לשקול את הדברים בשכלו בלבד אזי מתעוררים ספקות, ואם הוא לא הבין עניין מסויים הרי הוא עומד ותוהה ועלול לערער את כל הבניין.

החיבור הנפשי והרגשי של האדם לעבודת ה' הוא יסוד חשוב מאוד, וריה"ל נותן לו עדיפות גבוהה אף על פני השכל וההיגיון. עניין זה עובר כחוט השני בכל תורתו של ריה"ל, והוא רואה בו עיקר דומיננטי כמעט בכל סוגיא מחשבתית-השקפתית ביהדות. כבר הצבענו לעיל (במאמר ראשון פרק ה) על ההבדל המהותי בין שיטה זו של ריה"ל לבין שיטת הרמב"ם, הרואה בשכלו של האדם את הכלי העיקרי בעבודת ה'.

מתוך דבריו של החבר קיבל מלך כוזר את התחושה שהוא רואה בפילוסופים עניין שלילי, וכי הם נחותים בעיניו משום שלא זכו 'לראות את האור'. "אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מְגַנֶּה הַפִּילוֹסוֹפִים וּמְיַחֵס אֲלֵיהֶם הֵפֶךְ מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסְמוּ בוֹ, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּבְדָּל וְנִפְרָשׁ יֵאָמֵר עָלָיו שֶׁשָּׁב פִּילוֹסוֹף אוֹ הוֹלֵךְ עַל דַּעַת הַפִּילוֹסוֹפִים, וְאַתָּה שׁוֹלֵל מֵהֶם כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב" (פיסקה יח). הרי כל העולם משבח את הפילוסופים על כך שהם שקועים כל כולם בעיון שכלי ובלימוד, והם פרושים מהנאות העולם הזה, ומשתדלים להיות אנשים טובים – מדוע אתה מגנה אותם? הרי זה דבר מצויין!

ריה"ל, כהרגלו, מפתיע אותנו בתשובתו. היינו מצפים שיאמר: נכון, הם כל היום לומדים, אבל מה שווה כל זה? הרי הם טועים ולא מבינים! נראה לך שהם אנשים מוסריים? זה לא מוסר, זה הכל זיוף! אך ריה"ל עונה תשובה הפוכה: לא התייחסתי כלל לאופי שלהם לומר אם הם טובים או לא. זה לא לעניין, זו רכילות. אני כלל לא מזלזל בפילוסופיה ובפילוסופים, אלה אנשים בעלי כוחות וכשרונות והם בוודאי בעלי כוונות טובות. העניין הוא שעל פי השקפתם כל האדם הוא הידע אותו הוא רוכש. תכלית כל עניינם הוא ללמוד ולעיין עד שיגיעו לדרגה של חיבור אל השכל הפועל המניע את העולם. זהו תהליך מורכב ומייגע, הדורש מן האדם להשקיע את כל כוחותיו ואת כל זמנו בלימוד הזה (בתנאי שיש לו את הכישורים הגופניים והשכליים המתאימים לכך, שהרי לא כל אחד מתאים לסגנון חיים שכזה). כדי להצליח להגיע למטרה זו נאלץ הפילוסוף לפרוש מתענוגות העולם המסיחים את הדעת, ולפרוש מחברת בני אדם המבלבלים את הדעת ומפריעים לריכוז ולעיון. אין להם זמן להתעסקות בענייני העולם, אין להם זמן להשקיע במשפחה ובילדים – מבחינתם זהו בזבוז זמן יקר שהיה יכול להיות מוקדש להתקדמות לימודית ולהתעלות שכלית.

אמנם מבחינה מוסרית השקפתם של הפילוסופים היא שאין משמעות אמיתית למעשיו של האדם. לשיטתם אין הוא מקבל שכר על מעשיו הטובים ואינו נענש על מעשיו הרעים, וממילא אינו צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. מה שכן, הם מתארים את "א־להים" כמקור הטוב בעולם, והואיל והם רוצים להידמות אליו על כן הם מטיפים שראוי להיות טובים. גם החוקים אותם הם חוקקו (כידוע, הפילוסופיה עסקה בענייני חוקים ומערכות שלטון, כלכלה, מדע, ועוד) לא נבעו מענייני מוסר אלא מהנהגת החברה באופן הנכון ביותר. אתה יודע למה החוק קובע שאסור לרצוח? כי אם יהיה מותר לא נוכל לחיות בשקט. למה אסור לגנוב? כדי שכל אחד יוכל לעבוד ולהרוויח ולא ישמור כל היום על רכושו מפני אחרים. זהו לא איסור אבסולוטי העומד לעצמו, אלא זהו אמצעי שנועד לבני האדם לחיות יחד זה עם זה באופן תקין.

אך אל תטעה! הפילוסופים הם אנשים מוסריים, הם מטיפים להיות אנשים טובים ולא לפגוע זה בזה, ומשום כך הם אנשים חיוביים.

אמנם, השקפת התורה שונה לגמרי.

גם התורה רואה בלימוד התורה ערך עליון, ואדם חייב להקדיש ללימוד ככל כוחו וככל יכולתו. גם חז"ל התמודדו בשאלה עד מתי מותר לדחות את גיל הנישואין על מנת שאדם יוכל ללמוד תורה בלי דאגת פרנסה, ולא יגיע למצב של "רחיים בצווארו". אך יחד עם כל זה, חז"ל קבעו לנו כלל חשוב ביחס בין חשיבות הלימוד לבין חיי המעשה: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קדושין מ ע"ב). תלמוד גדול – תלמוד תורה הוא חשוב מאוד והוא היסוד לכל החיים, אך מדוע הוא גדול? משום שהוא מביא לידי מעשה! אין ניתוק בין לימוד לבין חיי מעשה, והלימוד הוא המאפשר והוא הנותן משמעות לחיות על פיו את חיי המעשה. היהודי מנהל את חיי המעשה שלו על פי הלימוד שלמד, ועל ידי זה הוא ערכי ומוסרי. התורה היא הבסיס לחיים, והיא המאפשרת ניהול נכון של החיים. היא אינה באה במקום החיים, היא אינה דורשת מן האדם לוותר על החיים. אדרבה, האדם נדרש גם להפסיק מן הלימוד כדי לקיים מצוות אחרות, הוא צריך לשאת אשה ולהוליד ילדים. הוא צריך להתפרנס מיגיע כפיו ולתת צדקה לעניים שאין להם. התורה הקדושה היא תורת חיים, והיא מלמדת את האדם הפרטי ואת החברה כולה כיצד לנהל את חיי העולם הזה על פי ערכים של תורה. ערכים של צדקה וחסד, של הכרה והתחשבות בכל ענייני העולם, הן הנהגות פרטיות וקטנות והן הפעלת מערכות גדולות. הן עיסוק בעניינים שפלים של שפיר ושליא והן התעסקות בקדשים וטהרות. הן עיסוק בעזרה סוציאלית לחלשים והן בניהול מלחמה ומערכת שלטון. התורה מקיפה את כל חיי העולם הזה ומדריכה ונותנת פתרונות בכל תחומי החיים.

הפילוסוף לומד תורה כדי להבין את העולם ולהבין את א־להים, ואילו היהודי לומד תורה כדי להבין מה תפקידו בעולם ואיך עליו לחיות בו. הפילוסוף מקדש את הלימוד ואילו היהודי מקדש את החיים.

[1]. וראה מה שכתבנו בשיטתו לעיל מאמר ראשון פרק ו (עמ' 43).

[2]. וראה מה שכתבנו לגבי ההבדל העקרוני בין שיטת הרמב"ם לשיטת ריה"ל, לעיל מאמר שני פרק כו (עמ' 34).

[3]. כאמור לעיל, דבקות בעניין הא־לוהי מביאה את האדם לחיים גשמיים מעל הטבע, ראה מאמר ראשון פיסקה קט.

[4]. ברית בין הבתרים נכרתה בארץ ישראל דווקא, כפי שכתב ריה"ל לעיל במאמר שני פיסקה טז.