פרק מ"א

תפילה

פיסקה יז

מתוך הדיון בעניין התועלת הגדולה ב'ברכות הנהנין' השונות, ובצורך של האדם החסיד לכוון בהן ובמשמעותן, מגיע ריה"ל לעסוק גם ב'ברכות התפילה' ובתוכנן, ומתוך כך עוסק בכמה היבטים במבנה התפילה ובנוסחה.

לפני שנעסוק בדבריו של ריה"ל, נקדים כמה מילים על הסדר והמבנה של התפילה, ובעיקר על תפילת שחרית, שהיא התפילה היסודית והארוכה ביותר במהלך היום.

סדר תפילת שחרית הוא מבנה הדרגתי וסימטרי, של עלייה אל השיא בעמידה מול ה' וירידה ממנו

על אף מנהגי העדות השונים ונוסחי התפילה השונים, כל המתבונן מזהה מיד שמבנה התפילה בכל הנוסחים הוא מבנה זהה. ההבדלים בין הנוסחים הם בעיקר בשיבוץ פיוטים שונים בתפילה, בהנהגות בעל התפילה, ובמנגינות השונות, אך אין הבדלים מהותיים הנוגעים לסדר התפילה ומהלכה.

כך הוא סדר תפילת שחרית:

1) ברכות השחר. 2) קורבנות ומעשה קטורת. 3) פסוקי דזמרה. 4) קריאת שמע וברכותיה. 5) תפילת עמידה ותחנון. 6) אשרי-ובא לציון ('קדושה דסידרא'). 7) שיר של יום. 8) 'פיטום הקטורת'. 9) 'עלינו לשבח'.

אם נתבונן היטב בסדר התפילה נוכל לראות מבנה הדרגתי: תחילתו בהודאה ובברכות, והוא ממשיך ועולה עד שמגיע אל השיא: עמידה לפני ה' יתברך. אחרי השיא מתחילה ירידה הדרגתית, עד לסיום התפילה.

יתירה מזאת, המבנה הוא סימטרי, ולכל שלב בעלייה ישנו שלב מקביל בירידה:

ברכות השחר (שלב 1) מקביל ל'עלינו לשבח' (שלב 9).

הקורבנות ומעשה הקטורת (2) מקבילים ל'פיטום הקטורת' (8).

פסוקי דזמרה (3) מקבילים לשיר של יום (7).

קריאת שמע וברכותיה (4) מקבילים ל'קדושה דסידרא' (6).

ונבאר דברינו:

ברכות השחר הן הדבר הראשון שעושה היהודי בבוקר. הוא מרגיש שהוא קיים בעולם והוא מודה על כך לא־לוהיו. מתוך ה"אני" שלו הוא מקבל את הקב"ה עליו כמלך. כך הוא הדבר גם ב'עלינו לשבח' – "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית" – על מה עלינו לשבח? על כך שבחר בנו וקירבנו לעבודתו: "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה". כלומר, השבח הוא מתוך הראייה וההכרה בתועלת האישית שלנו. אנו מודים לקב"ה על חיינו ועל הכוחות שהוא נותן לנו, ועל כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

הקורבנות ומעשה הקטורת – בתחילת התפילה ובסופה – הם כבר שלב גבוה יותר של הודאה והכרה במלכותו של הבורא. לא זו בלבד שאנחנו נמצאים בעולם בזכותו ומכוחו של הבורא, אלא אנו מכירים גם במציאותו ומלכותו של הבורא בעולם. הקורבנות מבטאים קשר ישיר בין הא־ל ובין העולם.

מזמורי השבח – של פסוקי דזמרה ושל 'שיר של יום' – הם כבר במעלה גבוהה יותר של הודאה. השבח של הבורא אינו מתבטא רק מתוך הראייה המצומצמת והאישית שלי, של ה"אני", אלא מתוך ראייה רחבה של העולם כולו ושל הבריאה כולה. זהו שבח והלל לבורא שמנהיג את עולמו בחכמה מופלאה, ושליט על הכוחות כולם. כאן היהודי אינו מודה מתוך הכרת הטוב האישית שלו, אלא הוא מתפעל מגדולתו של הבורא כמתבונן מן הצד, באובייקטיביות. כמובן, יש להתבונן היטב בכל המזמורים באופן מפורט, אך אין כאן המקום להאריך בזה.

בברכת 'יוצר' (הברכה הראשונה של קריאת שמע) יש 'קדושה', הנאמרת על ידי המשרתים. 'קדושה' היא ההכרה הגבוהה ביותר במלכותו של הבורא, בה כל כוחות הטבע, העליונים והתחתונים, כולם מצהירים כי הם כפופים למלכותו של הבורא, וכי הוא נישא ונבדל מן העולם. 'קדושה' זו גם מוזכרת ב'ובא לציון' שלאחר תפילת העמידה.

לאחר כל השלבים האלה יכול האדם לפנות ולעמוד מול הבורא בתפילת העמידה, ולדבר איתו ממש. זהו השיא הגדול אליו יכול האדם להגיע. לאחר סיום תפילת העמידה חלה הדרגה של היפרדות וסילוק, באותם שלבים ממש מהם הורכבה העלייה, כנ"ל.

ברכת 'יוצר' וברכת 'אהבת עולם' מציינות את מלכות ה' בשמים – על ידי גרמי השמים, ובארץ – על ידי עם ישראל

נחזור לדברי ריה"ל, ונעיין בברכות קריאת שמע של שחרית (ועניינן דומה גם לברכות קריאת שמע של ערבית).

חכמים תיקנו לנו שתי ברכות לפני קריאת שמע – ברכת 'יוצר' וברכת 'אהבת עולם' (ובנוסח אשכנז 'אהבה רבה').

ברכת 'יוצר' מתארת את עולם הטבע במלוא כוחו וגבורתו, את המאורות הגדולים והעצומים, המנהלים, כביכול, את הבריאה כולה, אך באותה נשימה הברכה מדגישה כי אף הם, עם כל גודלם ועוצמתם, כולם כפופים לבורא ומשרתים את רצונו בעולם, מתוך ציות מוחלט – "עושים באימה וביראה רצון קונם". אחת המטרות של ברכה זו, הנאמרת כל יום ערב ובוקר, היא להדגיש באזני היהודי שגם גרמי השמים הגדולים, אותם העריצו עובדי האלילים וסגדו להם, הם כולם כפופים להנהגתו של הקב"ה ועושים רצונו. אין להם כוח עצמאי משלהם אלא את כל כוחם הם מקבלים מן הבורא – "כוח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל".

ברכת 'אהבת עולם' מתארת את הקשר המיוחד בין הקב"ה ועם ישראל, את הבחירה שבחר הקב"ה בישראל, את החסד הגדול שעשה עמם בכך שנתן להם את התורה, ובקשה מיוחדת של עם ישראל שהקשר יישאר קיים לנצח ולעולם לא יינתק.

והנה לכאורה אין קשר בין שתי הברכות האלה. הברכה הראשונה, ברכת 'יוצר', עוסקת בגרמי השמים, הלא הם המאורות הגדולים, השמש, הירח והכוכבים, ונראית כהמשך תיאור שבחיו של הקב"ה; ואילו הברכה השנייה, ברכת 'אהבת עולם', מתארת את הקשר המיוחד שיש לקב"ה עם עם ישראל, ונראית כהודאה של עם ישראל לא־לוהיו על קשר האהבה הגדול והמיוחד הזה.

אך ריה"ל מדקדק ומעמיק בהבנת העניין, ומראה לנו את ההיגיון והקשר הפנימי בין שתי ברכות אלה. החיבור בין הטבע והבריאה לא־להים זהה לחיבור בין עם ישראל וא־להים! אלו ואלו הם משרתיו של הקב"ה ועושי רצונו בעולם! כשם שהטבע כולו, על כל מרכיביו וכוחותיו העצומים, סר למרותו של הבורא, כך עם ישראל נברא באופן מיוחד וניתן בו 'העניין
הא־לוהי', על מנת שיישא את שם ה' בעולם. בעולם העליון אלה הם גרמי השמים והמלאכים, ואילו בעולם התחתון זהו עם ישראל. כך בחר הקב"ה להנהיג את עולמו – הן בעליונים והן בתחתונים. וכשם שעולם הטבע פועל כסדרו, ללא הפסק וללא הפוגה מכוחו של הבורא, בחכמה מופלאה הטבועה בו, כך אנו מבקשים שימשיך להיות מצבו של עם ישראל בעולם, עִם התורה המופלאה שניתנה לו –"ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים"!

"וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם' הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָא־להִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה (כלומר, הידבקות העניין הא־לוהי בעם ישראל היא עניין טבעי), וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם (כלומר, נתינת התורה לעולם באה להורות על מלכות ה' בארץ, כשם שהיא נראית בשליטתו בגרמי השמים בהנהגה הטבעית), וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת (הבורא החליט שבשמים ישרתו אותו המלאכים, ואילו בארץ יהיו בני אדם שהם בשר-ודם עם יצרים והתמודדויות)".

החיבור של העניין הא־לוהי לעם ישראל הוא ממש חלק מטבע הבריאה, ומשום כך גם סדר המחנות במדבר היה באופן הדומה לסדר הגלגלים בשמים (כפי הבנת המדע בדורו של ריה"ל): "וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה".

'אהבה' היא יציאה מסדר הטבע, והידיעה על אהבת ה' אל ישראל מסייעת לאהבת ישראל אל ה'

אך מלבד 'הסדר הטבעי' שבהנהגת עם ישראל, המקביל להנהגת עולם הטבע, ישנו גם גורם נוסף, מיוחד, והוא ה'אהבה'. אהבת ה' לעם ישראל משמעותה קשר וחיבור מיוחד בין הקב"ה ועם ישראל, והענקת שפע א־לוהי להם באופן היוצא מגדר הטבע. "וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ (לשון זיכוך) מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָא־להִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ 'אַהֲבָה' וְ'שִׂמְחָה'". כאשר עם ישראל עושה את המוטל עליו ומקיים את התורה ומצוותיה, וכביכול מתנהל על פי הטבע – "כי לכך נוצרת" – פתאום נוצר מצב מיוחד שהוא 'מעל הטבע'. הקשר בין עם ישראל אל הקב"ה, קשר שנוצר באמצעות התורה ומצוותיה, גורם למציאות של 'אהבה' וליציאה מן הסדר הטבעי אל הנהגה של ניסים ושל השגחה מיוחדת. משום כך ברכת 'אהבת עולם' מדגישה את החיבור אל התורה, כי לימוד התורה וקיום מצוותיה מביאים את היהודי ואת עם ישראל כולו להידבקות ב'עניין הא־לוהי' הטבוע בהם. מצב זה של דבקות מתוך התורה מביא ל'אהבה' ולקשר מיוחד בין עם ישראל לקב"ה. 'אהבה' זו היא המשך הקשר המיוחד שהתחיל עם האבות והמשיך לאורך כל הדורות.

ברכת 'אהבת עולם' היא הברכה הסמוכה לקריאת שמע, ולא בכדי. בברכה זו אנו מדגישים את האהבה המיוחדת של הקב"ה כלפינו, ואת הקשר המיוחד בינינו, ומתוך כך קל לנו יותר לקבל מייד את הציווי של "ואהבת את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". מדרך הטבע, מי שאוהב אותך אתה אוהב אותו בחזרה. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם" – מי שאוהב אותך אתה אוהב אותו, ומי שמראה לך פנים זועפות אתה מתייחס אליו באופן זהה. אז אנחנו מתחילים באהבת ה' כלפינו – הוא בחר בנו, לימד אותנו את תורתו, רוצה בנו יותר מכל העמים, ממילא קל לנו לאהוב אותו בחזרה[1].

ברכת 'אמת ויציב' מרחיבה את החיוב של האדם הפרטי לתורה לחיוב כללי של עם ישראל לדורותיו, וכורתת ברית נאמנות עם הקב"ה לשמירת דברי התורה

על משמעות קריאת שמע ריה"ל אינו מאריך כאן, ורק מציין בקצרה שזוהי קבלת 'עול מלכות שמים'.

לאחר קריאת שמע באה ברכה נוספת – ובלשון המשנה בברכות זוהי 'ברכה אחת לאחריה' – הלא היא ברכת 'אמת ויציב', המסתיימת בחתימה 'גאל ישראל'. בביאור ברכה זו מאריך ריה"ל, והוא רואה בה ברכה בעלת משמעות מיוחדת, המתייחסת לעניינים רבים באמונת היהדות: יש בה תחילה קבלת 'עול תורה', ובהמשך כמה מעיקרי האמונה: הכרה במלכות הבורא ובקדמותו, בהשגחה ובניסים הגדולים שעשה לנו ביציאת מצרים.

ולכאורה צריך להבין מהי אותה 'קבלת עול תורה' בברכת 'אמת ויציב' עליה מדבר ריה"ל? ובכלל, מדוע צריך לקבל עליו 'עול תורה', הרי בכך עסקה קריאת שמע עצמה, ושם כבר נאמר: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך"! החיוב על 'עול תורה' הוזכר במפורש, ומדוע צריך לשוב ולהזכיר אותו ולקבל אותו עלינו בשנית?

אלא באמת יש בברכה זו תוספת חשובה על מה שנאמר בקריאת שמע. הפסוקים של פרשת "ואהבת" מתייחסים אל האדם הפרטי, אל כל אחד ואחד מעם ישראל הקורא אותם. הפסוקים אומרים: 'דע לך, איש ישראלי, שאתה מחוייב לאהוב את ה' א־לוהיך, ואתה מחוייב ללמוד את תורתו ולעסוק בה בכל עת'. זהו ציווי אישי-פרטי, ומי שיישמע לו ויעשה כך יזכה להידבק בקב"ה, ועל ידי כך יִשְׁרה עליו 'העניין הא־לוהי' הפרטי שלו. "שמע ישראל" – לכל יחיד ויחיד יש את הנקודה האישית שלו אותה הוא לבדו שומע ואליה הוא מתחבר. זהו קשר אינטימי בין האדם לבוראו, קשר של אהבה ודביקות, וכל יהודי מחוייב לשאוף לקשר כזה.

אך לאחר ההתחייבות בקריאת שמע לחיוב הפרטי באה ברכת 'אמת ויציב' ומרחיבה את כל ההסתכלות. יהודי יקר, דע לך שאתה לא נמצא פה לבד בעולם הזה, ואתה לא קיבלת את התורה לבדך. דברי התורה ניתנו לנו לפני דורות רבים, לאבותינו שעמדו בהר סיני, והם העבירו את הדברים אלינו, ואנחנו אנשי הדור הזה מחוייבים להעביר אותם הלאה לדורות הבאים. התורה מקשרת ומחברת את כל הדורות, ואתה רק שלשלת אחת בשרשרת ארוכה שלעולם לא תינתק.

וזוהי לשון הברכה: "וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:  אֱמֶת. א־להֵי עוֹלָם מַלְכֵּנוּ. צוּר יַעֲקֹב מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. לְדֹר וָדֹר הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם. וְכִסְאוֹ נָכוֹן. וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת: וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים. נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ. עַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ. וְעַל כָּל דּוֹרוֹת זֶרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ".

היהודי מקבל כאן על עצמו את ההתקשרות וההתחברות לכלל ישראל, ולא רק אל כלל ישראל בדור הזה אשר ישנו פה עמנו היום, אלא אל עם ישראל לדורותיו! אל אבותיו ואל כל הדורות שלפניו, וגם אל בניו ואל הדורות שאחריו – הכל הופך לשלשלת אחת גדולה מכוח הנאמנות והברית אל התורה ומצוותיה. בברכה זו אנו מצהירים שאת אותו 'עול תורה' המוטל עלינו אנו מקבלים באהבה ובחביבות גדולה, ומתחייבים כלפי הקב"ה להמשיך ולשמור על הנאמנות לתורה, ולהעבירה אל הדורות הבאים. "כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד". "אסר על נפשו איסר והעיד עדים" – זוהי התחייבות והצהרת נאמנות ברמה הגבוהה ביותר!

התורה מחברת את הדורות כולם

בברכה זו טמון רעיון נפלא. התורה ירדה לעולם במתן תורה, וכבר היתה ידועה לאבות, וכפי שאומרים חז"ל: 'האבות קיימו את כל התורה כולה'. והנה, אותם הפסוקים, אותן ההלכות, אותם המדרשים, כל אותו אוצר מלא של דברי תורה, למדו גם בדור המדבר ולומדים גם בדור שלנו! כל דברי התורה שאנו לומדים הכל נובע מאותו המקור, ובכל הדורות עמלים היהודים להבין את משמעות הפסוקים שניתנו בסיני, ואת משמעות ההלכות הנלמדות מהם. את אותו דף גמרא שאנחנו לומדים היום למדו יהודים גם לפני אלף שנה! המשניות שלמדתי עם סבא שלי הן אותן המשניות שאני אלמד עם נכדיי. התורה היא המקשרת בין הדורות כולם, והיא הופכת אותנו להיות עם אחד. יהודי שנכנס לכל מקום שיש בו יהודים יוכל לדבר איתם דברי תורה ותהיה להם שפה משותפת. "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (ברכות ו ע"א).

הרי זהו דבר מופלא! לא תמצא עוד חכמה כזאת בעולם בה כל הדורות לומדים בדיוק את אותם הספרים. העולם התרבותי משתנה בלי הרף, ומה שקוראים אנשים היום לא קראו לפני 100 שנה, ובעוד 100 שנים יקראו דברים אחרים. רק בלימוד תורה כל הדורות כולם עוסקים באותם הדברים, ומחוייבים לאותה מטרה – לדעת מה הקב"ה רוצה מאיתנו. להבין את דבר ה' ורצון ה' בעולם. המטרה המשותפת הזאת מתוך מחוייבות ודבקות מופלאה, מחברת ומקשרת את כל הדורות והופכת את עם ישראל ליחידה אחת קבועה בעולם. היא גם נותנת לאדם משמעות לחיים והוא אינו מרגיש בודד ותלוש בעולם. בדורות המודרנים זוהי הבעיה העיקרית ביותר של בני האדם, וגם מבחינה זו אנו רואים עד כמה התורה הקדושה היא תורת חיים.

בשלב זה היהודי הפרטי הופך להיות חלק מכלל ישראל, ולעם ישראל יש קשר מיוחד עם הבורא לאורך כל ההיסטוריה

לאחר שהיהודי קיבל על עצמו להיכנס לחיוב הכללי ולכרות ברית נאמנות כחלק אחד משרשרת הדורות של עם ישראל, הופך היהודי להיות שותף בגורלו של עם ישראל. עכשיו כבר לא מדובר על אדם פרטי אלא אנחנו מדברים בשם עם ישראל כולו: "אֱמֶת. שָׁאַתָּה הוּא ה' א־להֵינוּ וֵא־להֵי אֲבוֹתֵינוּ. מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ. גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ. יוֹצְרֵנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ. פּוֹדֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ. וְאֵין לָנוּ עוֹד א־להִים זוּלָתֶךָ. סֶלָה". אתה לא רק הא־להים הפרטי שלי אלא אתה א־לוהי אבותינו, אתה הוא מלך אבותינו. כאן, מתוך החיבור אל עם ישראל, עולה ובוקעת ההודאה על הישועות שעשה הקב"ה לעם ישראל.

יש כאן עליית מדרגה – הקב"ה הוא לא רק בורא העולם וכל עולם הטבע וגרמי השמים (ברכת 'יוצר'), והוא לא רק נותן התורה לעם ישראל (ברכת 'אהבת עולם'), אלא הקב"ה הוא הא־להים המיוחד של עם ישראל, אותו
א־להים המלווה אותו ומטפל בו לאורך כל ההיסטוריה! "פודנו ומצילנו מעולם הוא שמך"! כאן מגיע הקשר של היהודי אל הבורא אל הרמה הגבוהה ביותר שלו. אתה לא רק הא־להים שברא את העולם, ואתה לא רק הא־להים שנתן תורה לעולם ואני מחוייב לציית לדבריו, אלא אתה הוא הא־להים המיוחד והקרוב אל העם שלי! היהודי מגיע אל האמונה בבורא דווקא מתוך הקשר של הפרט אל כלל ישראל כולו. "וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָא־להִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה".

זוהי שיטת ריה"ל לאורך כל הספר, וכפי שבאה לידי ביטוי באריכות במאמר הראשון, וכאן מוכיח ריה"ל שזוהי גם כוונת חז"ל שתיקנו לנו את נוסח התפילה!

ההוראה 'לסמוך גאולה לתפילה' נועדה לשמור על המדרגה הגבוהה אליה הגענו בהכנה לקראת התפילה

חז"ל לימדו אותנו, וכך נפסק להלכה, ש'צריך לסמוך גאולה לתפילה', כלומר שלא להפסיק בין ברכת 'גאל ישראל' לבין תפילה העמידה. אסור לדבר, אסור אפילו לענות 'אמן', אסור להוסיף פסוקים, אלא מיד לאחר הברכה יתחיל בתפילת העמידה.

וצריך להבין מדוע. מה הרעיון העומד מאחורי הוראה חמורה זו?

"וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ, וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל".

יתכן וכוונת ריה"ל לומר שהחיוב לסמוך גאולה לתפילה נועד כדי לא לאבד את כל ההכנה המדוקדקת שעשינו עד כה. האדם התחיל מהסתכלות על עצמו, והלך והתקדם עד שהגיע להכרה של קשר אל הבורא מתוך שותפות עם כלל ישראל – אנחנו לא רוצים שכל ההכנה הזאת תרד לטמיון בגלל היסח הדעת בדברים אחרים. אנו רוצים שהיהודי יתחיל את התפילה מתוך ההרגשה הזאת של חיבור אל עם ישראל ואל ההיסטוריה שלו, על מנת שיבין וירגיש מיד את המשמעות החזקה של המילים הפותחות את התפילה: "ברוך אתה ה', א־להינו וא־להי אבותינו, א־להי אברהם, א־להי יצחק, וא־להי יעקב".

אפשר להוסיף רעיון אחר במשמעות ההוראה לסמוך גאולה לתפילה.

הנה אצל אומות העולם נהוג לחגוג יום מיוחד בשנה שהוא מעין 'יום גאולה', או 'יום עצמאות' וכדומה. כיצד הם חוגגים יום זה? בחגיגות של שתיה ואכילה, המתגלגלות מהר מאוד לידי הוללות ופריצות. אנשים שותים לשוכרה ועושים שטויות, ומרגישים עצמאות וחופש לעשות כרצונם, וכך הוא המנהג מידי שנה בשנה. אך לא כן חלק יעקב. אצל עם ישראל 'חג הגאולה' הוא חג המוקדש להלל והודאה לה' יתברך על גאולתנו ועל פדות נפשנו. זהו חג עם מצוות מיוחדות של אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, מתוך קדושה של מצוה, ומתוך סיפור נפלאותיו של הקב"ה שגאל אותנו מאפלה לאורה. עם ישראל 'סומך גאולה לתפילה', כלומר הגאולה מביאה אותו לידי תפילה והודאה לא־להים. הקב"ה הוא 'גאל ישראל', לא אנחנו השגנו את הגאולה אלא הקב"ה הוא אשר גאל אותנו. הכרה זו מביאה לענווה ולריסון עצמי.

[1].      רעיון זה שמעתי מפרופסור בנו גרוס.