פרק סב

מהי אלילות ומהי אמונה בא־ל

פיסקה יא

 נקודת המבחן היא: האם יש מנהיג לעולם הרואה את מעשי בני האדם וגומל להם על מעשיהם, או שמא העולם פועל על פי כללים משלו ואין לאדם כלל אפשרות להשפיע

כדי להבין את עומק התהום בין היהדות לבין שתי הדתות האחרות, על פי ריה"ל, צריכים אנו להעמיק ולהתבונן בשאלה מהי הבעיה הגדולה של האמונה עם האלילות, ומדוע יש סתירה מהותית ביניהן עד שאין הן יכולות לדור בכפיפה אחת. הרי לכאורה כל הדתות מאמינות במציאותו של א־ל בורא עולם אשר בכוחו לפעול בעולם ולשלוט בו, והאדם מוכרח להתפלל ולקוות לטוב שיושפע עליו מלמעלה. אז נכון שיש לעבודת האלילים כל מיני עבודות ופולחנים אשר נראים בעינינו קצת 'מוזרים', והתורה אכן מתנגדת להם באופן נחרץ, אך סוף סוף, לכאורה, המכנה המשותף בין כל הדתות והאמונות האלה ליהדות רב על המפריד! מדוע התורה רואה בעבודה זרה את האויב הגדול ביותר לאמונה ולעבודת ה'?

אלא באמת שורש ההבדל נעוץ בהבנת 'יחסי הכוחות' בעולם, ולהבנה זו יש השלכה ברורה על מעמדו של האדם ובשאלת חשיבותם של מעשי האדם. האם הכוחות העליונים בטבע ובעולם פועלים כרצונם באופן עצמאי, או שמא הם כפופים כולם לא־ל אחד, בורא העולם, שהוא בעל הכוחות כולם? אם הכוחות פועלים כרצונם אם כן אין חשיבות למהותו של האדם ולמעשיו לאורך חייו, אם הוא צדיק או רשע, אם הוא מתקן מעשיו או משחית את דרכו. מה שחשוב הוא לעבוד ו'לפייס' את האלים, לכבד אותם ולהעריץ אותם, ועל ידי כך להתחבר אליהם ולהינצל מרוע גזירתם. אתה יכול להיות רשע בכל דרכיך ובמקביל לזבוח ולהקטיר לאלים ולזכות בברכתם. אך אם כל הכוחות בעולם נובעים ממקור אחד, אשר הוא המשפיע לכל הבריאה והכל קיים ממציאותו, בעולם כזה יש לאדם עמידה וקיום. הואיל והכל מכוחו של הבורא, והואיל והבורא ציווה את האדם כיצד עליו לנהוג ומה עליו לעשות, יכול האדם לקבוע את גורלו ואת מעמדו בעולם. אם צדיק הוא – יהיה נידון כצדיקים, ואם רשע הוא ר"ל – יהיה נידון כרשעים. רק האדם בוחר את דרכו ואת מעשיו, ועל פיהם נוהג עמו הבורא וגומל לו על מעשיו כפי הראוי לו. כל כוחות העולם כפופים לבורא, וכך גם האדם כפוף לבורא, ורק אליו הוא מתפלל ורק אותו הוא עובד.

האמונה בא־ל אחד משמעותה אמונה שכל הכוחות בעולם פועלים על פי רצון הא־ל, וכל מה שנעשה בעולם נעשה בדברו ועל פי רצונו. הוא הבורא, הוא המנהיג, הוא הפועל. אין לו שותפים ואין לו מתווכים וכל ההתנהלות של האדם נעשית ישירות מולו. משום כך הנהגתו של האדם בעמידתו מול הא־ל משפיעה באופן ישיר על גורלו ומצבו בעולם.

יסוד זה לימדו אותנו חז"ל על פי מה שנאמר באברהם אבינו: "ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים" (בראשית טו, ה), וכתב רש"י שם: "לפי מדרשו, אמר לו: צא מאצטגנינות שלך". כלומר, אל תחשוב שיש בעולם כוחות שמשפיעים על מה שמתרחש בעולם ואין מה לעשות נגדם. אל תחשוב שיש לאדם גורל שנקבע לו מראש על ידי כוכבים או מזלות, ואין לו יכולת להשפיע על גורלו. צא ממחשבה זו! אתה, האדם, הוא המשפיע העיקרי על גורלך, משום שהקב"ה גומל לאדם שכר ועונש על פי מעשיו. הנהגת הקב"ה בעולם נקבעת על פי מעשיהם של בני האדם, אשר ניתנה להם בחירה חופשית לפעול בו, והדברים אינם מוכתבים מראש.

האמונה הנוצרית שקועה כל כולה בתפיסה המאמינה כי אין משמעות למעשיו של האדם אלא רק לאמונתו. יכול אדם להיות רשע ואכזרי ושטוף בתאוות, אך אם רק יאמין באותו האיש ובאלוהותו אזי מובטח לו שיגיע לעולם שכולו טוב. אותו האיש סבל ייסורים ובכך 'כיפר' על כל בני האדם, וממילא כל מי שנכנס תחת כנפיו ומאמין בו הרי הוא מְכוּפר ועומד. זוהי תפיסה אלילית המפקיעה מן האדם את האמונה בא־ל ואת חשיבות הדין וחשבון הפרטי שהאדם צריך לערוך מולו. גם באיסלם אחד העיקרים הבסיסיים הוא להאמין כי מוחמד הוא נביא הא־ל, וכל מי שמאמין בו יוכל לזכות לתענוגי העולם הבא.

גם ביהדות צריכים אנו להיזהר שלא להיכשל במחשבה אלילית

כאן מוסיף ריה"ל בכאב משפט מפתיע: "וַאֲנַחְנוּ עִם רֹב הַיָּמִים מִשְׁתַּוִּים אֲלֵיהֶם בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ" (פיסקה יא). משפט זה אינה ברורה כוונתו, ויש בזה כמה פירושים[1]. לענ"ד כוונתו של ריה"ל לומר בזה כי גם אל תוך היהדות מחלחלת מחשבה אלילית בהשפעת הנצרות והאיסלם. למשל, גם אצלנו נוטים לפעמים לראות במצוות התורה מעשים סגוליים, שכביכול אין בהן ערך לעצמן ואין השפעה למעשה המצוָה על האדם, אלא הן פעולות הפועלות כלחשים וקמעות לשמירה מדברים רעים. זוהי ודאי טעות ורעה חולה שיש לעוקרה מן השורש, והרי זו מחשבת אלילות ממש.

ונבאר דברינו. הנה, למשל, מצוַת המזוזה. התורה מצווה אותנו לכתוב את פרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע' על קלף ולהניחן על מזוזת הבית. הרעיון העומד בבסיסה של מצוָה זו הוא להזכיר ליהודי הדר בבית זה את העניינים הכתובים בה: את מצוַת אהבת ה', את חשיבות לימוד התורה, את עניין השכר ועונש, עול מלכות שמים ועול מצוות, ועוד. וכך כותב ספר החינוך (מצוה תכג): "משרשי המצוָה להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו". אך הנה, ישנה מחשבה מוטעית אצל חלק מן האנשים שכביכול המזוזה נועדה לשמור על הבית ועל השוכנים בו מנזקים ופגעים, ואם חלילה קורה אסון בבית זה כנראה בגלל שיש איזשהו פגם במזוזה ובאותיותיה, והדברים ידועים. זוהי, כאמור, דעה שאינה באה מן האמונה היהודית המקורית. אם רואה אדם שבאים עליו ייסורים – יפשפש במעשיו, יתקן דרכיו ויעשה תשובה! זוהי הדרך הנכונה לעבוד את ה', ואין שום דרכי קיצור אחרות. כמובן, יש להקפיד לקיים את המצוות כהלכתן, והמזוזות צריכות להיות כשרות למהדרין. אם מצאנו טעות במזוזה יש בכך אולי רמז לתיקון שאנו צריכים לעשות בהנהגתנו, אך אין לתלות במזוזה או בשאר מצוות כוחות הפוטרים את האדם מלעבוד את ה' בעצמו, ובוודאי שאי אפשר לקבוע מזוזה כשרה על פתח הבית ולא לחיות בבית על פי מה שכתוב בה, ולצפות לטוב שיבוא בזכות המזוזה.

חז"ל במשנה מלמדים אותנו: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים" (ראש השנה פ"ג מ"ח). כלומר, אל תטעו לחשוב שהסתכלות על נחש נחושת עושה איזשהו קסם ומרפאה את הנשוכים, אלא כוונת הלב ועבודת ה' של האדם היא המביאה לרפואה מאת ה'. כן הוא הדבר בכל מעשי המצוות.

על פי זה נוכל להבין עד כמה עלינו להיזהר במעשינו ובמחשבותינו, שלא לטעות ולחשוב שיש מעשים סגוליים שאם רק נעשה אותם ייווצר משהו שישמור עלינו או יעזור לנו, ונוכל להסיר מאיתנו את האחריות. צריכים אנו לחזור ולשנן לעצמנו שעמידתנו מול הקב"ה תלויה אך ורק במעשינו שלנו, ושום כוח אחר לא יכול להחליף זאת.

[1]. יש שהבינו שמשפט זה מתייחס לתופעה של שמד והמרת דת, יש שפירשו זאת על התדיינות עם חכמי דת נכרים והתקרבות לדעתם, ויש שהציעו שיש כאן ביקורת ליחס אל ארץ ישראל, ר"ל שאף אנו מתכחשים לארץ ישראל ואיננו משתוקקים לשוב אליה על אף הצהרותינו.