פרק יט

 הגמול

 פיסקאות קד-קיא

 העניין הא-לוהי מסוגל להביא את האדם בעולם הזה לחוויות רוחניות של העולם הבא

מתוך דבריו לגבי העניין הא-לוהי עובר החבר לכאורה לעניין אחר – הגמול בעולם הבא. העניין הא-לוהי המתגלה אצל היהודי הופך אותו לאדם בעל מעלה מיוחדת, מעלה הקרובה למלאך: "נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים א-ֱלֹהִיִּים, שָׂמִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי". כבר שמענו מן החבר לפני כן על כך שהעניין הא-לוהי מביא את היהודי לאפשרות להתקרב אל הקב"ה ולהגיע לנבואה, ולחיות בעולם בצורה שאינה טבעית, אך כאן הוא מלמד אותנו עניין נוסף: העניין הא-לוהי מסוגל להביא את היהודי לגבהים רוחניים בחייו, ויכול להביא אותו לחוויה רוחנית גבוהה מאוד, וזוהי ממש הדַרגה אותה משיג האדם לאחר מותו. כך אמרו חכמים במסכת אבות: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". יהודי שמצליח לחיות בעולם הזה באופן הראוי לעניין הא-לוהי שבו, על פי תורה ומצוות ועל פי ההדרכה הא-לוהית, אדם כזה מצליח לחוות את תענוגי העולם הבא הרוחניים כבר בעולם הזה – "מעין עולם הבא".

עפ"י ריה"ל האדם מסוגל לחבר עוד בחייו את הנשמה ברמתה הגבוהה ביותר עם הגוף

הצהרה זו, שהאדם יכול להגיע בעולם הזה לחוויית העולם הבא, היא חשובה מאוד, ויש בה הגדרה מהותית לשאלה: מהו אדם?

אותם המאמינים בתורות ההתפתחות, כדוגמת תאוריית דרוין וכדומה, תופסים את האדם כבעל חיים משוכלל. אולי הוא בא מן הקוף אבל עכשיו הוא יצור הרבה יותר חכם, ומסוגל לשלוט בעולם ולהמציא המצאות ולשפר את איכות חייו. אך לעומת זאת יש את ראיית התורה, הרואה באדם שילוב של רוח וחומר. מלבד גופו המשוכלל וכל המערכות המפותחות שלו הנותנות לו אפשרות לחשוב ולפעול, קיימת באדם גם נשמה גבוהה. מלבד רוח החיים המשותפת לכל בעלי החיים ומניעה אותם, קיימת באדם נשמה והיא חלק א-לוה ממעל. כוח זה באדם אינו מת עם גופו אלא נשאר קיים, והוא החלק של האדם העובר אחר מותו אל העולם הבא. בכך מתייחד האדם משאר בעלי החיים. החידוש הגדול של ריה"ל הוא שהאדם יכול להגיע לרמה רוחנית גבוהה בחייו, ולחוות תענוג רוחני-נשמתי עוד בהיותו חי בתוך גופו. הייחוד של האדם מן הבהמה, איפוא, אינו מתבטא רק לאחר המוות, אלא כבר בחייו מסוגל האדם להגיע למיצוי תכונותיו באופן מושלם.

לעומת זאת אצל דתות אחרות העולם הבא הוא משהו מנותק לחלוטין מן העולם הזה. מציאות אחרת לחלוטין שאי אפשר בכלל לתאר ולהבין את עניינה. הדתות האחרות התייאשו מן העולם הזה, ומבחינתן העיקר הוא העולם הבא. הן אינן מאמינות שאפשר לעשות מעשים בעולם הזה שיהפכו אותך להיות ראוי לעולם הבא, אלא מבחינתם מספיק לומר משפט מסויים ולהפוך למאמין ובכך לקבל 'אישור' להגיע לעולם הבא. היהדות טוענת הפוך: העולם הזה הוא המכשיר אותך ומעדן אותך, ועל ידי חיים ראויים בעולם הזה אתה הופך להיות בן העולם הבא. כל רגע ורגע בעולם הזה, ברמה הנאותה ובאופן הראוי, מקנה לך זכויות, ואף יש אפשרות לזכות בהנאות רוחניות השייכות לעולם הבא עוד במהלך החיים בעולם הזה.

גמול התורה בעולם הזה הוא הוכחה להשגחת הבורא בעולמו

המלך מקשה על החבר קושיא חזקה: הנה בתורה אין שום הבטחה על הגמול לעולם הבא, והוא אף אינו מוזכר בה כלל! ואכן, ההבטחות בתורה לשכר על קיום מצוות הן כולן בענייני העולם הזה: "ונתתי גשמיכם בעיתם", ניצחון במלחמות, שקט ושלוה ללא אויבים וכו'. האם אין מכאן ראיה שעניין העולם הבא אינו עניין מהותי? והרי בדתות האחרות ישנן הבטחות על עולם הבא עשיר מאוד, ואילו בתורה אין לכך כל איזכור! כיצד החבר מדבר על העולם הבא ומאריך בשבחו אם אין לכך שום בסיס בתורה? ואם הגמול הוא חיים רוחניים כבר בעולם הזה – מדוע לא נאמר כן בתורה בפירוש?

כדי ליישב את תמיהתו של המלך מבהיר לו החבר עיקרון פשוט: ירידת גשמים בעיתם כשעושים רצון ה', ועצירת גשמים כשמורדים בו, זהו ביטוי של השגחה א-לוהית בעולם! אין לך ראיה גדולה מזו לכך שהקב"ה מנהיג את העולם על פי המוסר הא-לוהי, ומשלם שכר ועונש להולכים בדרכיו ולמורדים בו. לראות כיצד ההולכים בדרך ה' נהנים מכל טוב העולם הזה זוהי ממש רוחניות בעולם הזה! העולם אינו מקרי אלא פועל על פי צדק א-לוהי, ומה שנראה לנו 'טבעי' אינו אלא השגחה מדוקדקת ומחושבת.

הקב"ה התגלה אל אברהם אבינו במחזה, ונאמר שם בפסוק "ויוצא אותו החוצה" (בראשית טו, ה), ופירשו חז"ל ורש"י שם שאמר הקב"ה לאברהם: "צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן – אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד – אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל". כלומר, צא מן התפיסה הדטרמיניסטית שאתה שקוע בה וסבור שחוקי הטבע אינם יכולים להשתנות, כפי שהיתה האמונה הרווחת באותו הזמן. יש א-להים בעולם שהוא מנהיג ומשגיח, והוא יכול לשנות את חוקי הטבע. היהדות מתבססת על האמונה בשכר ועונש, ודברים אלה מופיעים בעולם בדרכים נסתרות ובדרכים גלויות. הקב"ה מנהל את העולם על פי דרכו, והיהודי יודע שיש מי שרואה את מעשיו ומשגיח, ונותן לאדם כמעשה ידיו וכפרי מעלליו. זוהי המשמעות של העולם הבא בעולם הזה, ורוחניות בעולם הגשמי – לראות ולהרגיש כיצד הקב"ה מנהל את העולם שלא על פי חוקי הטבע הרגילים. אם לצדיק טוב זה לא 'טבע' אלא זו השגחה, זהו גילוי העניין הא-לוהי בעולם.

התנהלות עם ישראל בעולם הזה מוכיחה שיש באדם מציאות רוחנית גבוהה. השכר לעולם הבא הוא פרטי ואינו כללי

אך סוף סוף, גם אם ההנהגה בעולם הזה היא הנהגה א-לוהית, ויש בכך רוחניות בעולם הזה, עדיין צריך להבין מדוע התורה לא מתייחסת לעולם הבא עצמו.

הגמרא מביאה רמז לתחיית המתים מן התורה, שנאמר "אז ישיר משה", בלשון עתיד (סנהדרין צא ע"ב). ולכאורה זהו רמז רחוק מאוד, ומעין דיוק דקדוקי שאינו מוכרח מתוך ההקשר. אך באמת נראה לומר שחז"ל כאן רומזים לנו רעיון עמוק. הנה עם ישראל יצא ממצרים אחרי שנות שעבוד רבות, עד שהיו עם של עבדים בכל מובן. דרכם של עבדים שדאגתם היחידה היא עניינים חומריים וארציים, ועסוקים בהישרדות יומ-יומית בעולם האכזר בו הם שרויים. והנה, רק יצאו משם בן-לילה, במהירות מופלאה, והרי הם בני חורין, וכבר מסוגלים לשיר שיר הודיה לה' על נפלאותיו! זוהי תחיית המתים ממש! אין זאת אלא שהיתה טמונה בקרבם נשמה א-לוהית, והצליחו לראות את העניין הא-לוהי גם בתוך חומריות העולם הזה. ואלו הם ממש דבריו של ריה"ל!

הסבר נוסף שמעתי מאמו"ר הרב משה זצ"ל: יש להבדיל בין הכלל לבין הפרט, בין כלל ישראל שהיא האומה כולה, לבין כל אדם ואדם מישראל באופן פרטי. הגמול לעולם הבא בעולם הנשמות מיועד לאדם הפרטי, כל אחד ואחד על פי מדרגתו ומעלתו. לאומה הכללית, לעומת זאת, אין גמול לעולם הבא. עם ישראל חי בעולם הזה, והתורה ניתנה לעם ישראל על מנת לחיות על פיה בעולם הזה. "בראשית – בשביל ראשית" – העולם נברא עבור ישראל, ועבור התורה, כדי שיקיימו ישראל את התורה. המדרש גם גורס: שהעולם נברא עבור הצדיקים, אך רש"י אינו מצטט זאת בפירושו לתורה. העולם והתורה לא נבראו ליחידים אלא נבראו עבור כלל ישראל. כאשר עם ישראל היו נזופים במדבר לא התגלה אליהם הקב"ה במשך 38 שנה, ואף למשה רבנו לא נתגלה, משום שהתורה ניתנה לעם ישראל כולו ולא למשה האדם הפרטי. על פי זה מובן מדוע התורה לא הזכירה את עניין עולם הבא, משום שהעולם הבא הוא ייעוד פרטי ואילו התורה נועדה לעם ישראל הכללי.

שיטת הרמב"ם: הייעוד בעולם הזה הוא אמצעי בלבד, ועדיפה עבודת ה' ללא כוונת שכר בכלל

שיטת הרמב"ם בעניין ייעודי התורה

מדוע התורה מתייחסת רק לייעודים גשמיים בעולם הזה? ומדוע לא הזכירה כלל את העולם הבא? הרמב"ם מתייחס לשאלה זו בהלכות תשובה (פ"ט ה"א), ובפירוש המשנה, מסכת סנהדרין, הקדמה לפרק עשירי ("פרק חלק"), ועיין שם בהרחבה.

לסיכום שיטתו נאמר בקצרה: הייעודים הנזכרים בתורה אינם הייעוד הסופי, ובוודאי לשומרי התורה מובטח שיגיעו לעולם הבא. מטרתו של האדם היא לעבוד את ה' בעולם הזה, והשכר המובטח בתורה לעולם הזה נועד להקל על שומרי התורה על מנת שיוכלו להמשיך בעבודת ה' בתנאים נוחים יותר, בבחינת "כל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר". בנוסף, ישנם אנשים שאינם מבינים שהעיקר בחיים הוא לעבוד את ה', ולהם חשוב לדעת שיקבלו גם שכר גשמי על עבודתם, ולכן כתבה זאת התורה, אך באמת השכר הגדול ביותר הוא היכולת ללמוד תורה ולעבוד את ה' בעולם הזה.

יתרה מכך, כל עניין של עבודה על מנת לקבל שכר יש בה טעם לפגם, והיא מקטינה את עבודת האדם. האדם נדרש לעבוד את ה' משום שזוהי מעלתו הגבוהה וזוהי תכליתו, ולא משום שהוא מצפה לקבל על כך גמול. אילו היתה התורה מזכירה את העולם הבא היו אנשים מקיימים מצוות כדי לזכות לעולם הבא, ואין התורה מעוניינת בכך. כמובן, לעבוד את ה' מאהבה שלא על מנת לקבל שכר זוהי מדרגה גבוהה, ואף הרמב"ם כתב שלא הכל זוכים לה, ואף לא כל החכמים מגיעים לזה.

הרמב"ם וריה"ל שונים בגישתם, אך ניתן למצוא נקודה אחת בה הם קרובים זה לזה. הרמב"ם סבור שהשכר של האדם בעולם הבא הוא המדרגה אליה הגיע בעולם הזה, והעולם הבא הוא השיקוף והתוצאה של הרמה הרוחנית של האדם בעולם הזה. גם ריה"ל מודה לזה, אלא שהוא מוסיף לכך נדבך נוסף: המדרגה הרוחנית שהשיג האדם בעולם הזה היא עצמה השכר, שהרי האדם יכול לחוות את העולם הבא כבר בעולם הזה. השגות רוחניות בעולם הזה הם השכר הגבוה ביותר לו זוכה האדם.