פרק יד

 השבת

פיסקאות פד-פו

השבת של עם ישראל איננה שבת בראשית בלבד, ואיננה המצוה עליה נצטוו בסיני, אלא היא החוויה הפרטית שחווינו בשביתת המן בשבת

התפיסה הפשוטה של שבת היא כיום מנוחה שנועד לעניינים רוחניים, כמו שהבורא ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת ונח ממלאכתו. ריה"ל מוסיף לנו כאן מימד נוסף: בשבת מתגלה העניין הא-לוהי שבבריאה ויש בו התגלות א-לוהית ממש. העובדה שהמן לא ירד במדבר ביום השבת מוכיח שיש בשבת עניין א-לוהי מופלא.

בכך נאמן ריה"ל לשיטתו: לא די בכך שהשבת היא זכר למעשה בראשית, אלא אנו צריכים לחוות את הדבר באופן אישי. איך השבת מדברת אליי? לא על ידי זה שהבורא נח אחרי בריאת העולם, אלא על ידי החוויה האישית של עם ישראל כעם – על ידי כך שהמן לא ירד ביום השבת. כך גם פתח החבר את דבריו כשאמר שהוא מאמין בא-להים שהוציא את ישראל ממצרים ולא אמר שמאמין בא-להים שברא את העולם.

אם כן, העניין הא-לוהי מתגלה לא רק באנשים מסויימים – בכל יחיד ויחיד מעם ישראל, ובעם ישראל כולו כציבור, ולא רק במקום מסויים – ארץ ישראל, אלא גם בזמן מסויים – השבת.

הגילוי הא-לוהי של שבת מופיע בשלושה מימדים: היום השביעי של בריאת העולם, המצוה שנצטווינו בעשרת הדיברות לשמור את השבת, לעתיד לבוא יתגלה ה' בעולם ויהיה 'יום שכולו שבת'.

שלושת המימדים מקבלים ביטוי בתפילות השבת, בהן תיקנו לנו חז"ל נוסח שונה בכל תפילה, ובכל תפילה הדגש הוא על מימד אחר:

בתפילת ליל שבת הנושא הוא שבת בראשית. מזכירים שהוא 'תכלית (=סיום) מעשה שמים וארץ', ואומרים את הפסוקים מבראשית: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" וכו'. אנו מצהירים על קדושת השבת העצמית המיוחדת: 'אתה קידשת את יום השביעי לשמך… וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים'. כלומר, יש בה בשבת קדושה וברכה מאת הקב"ה, מה שאין בשאר הימים ובשאר הזמנים. ברכה וקדושה זו אינה קשורה לעם ישראל, והיא הופיעה בעולם מייד עם בריאתו, עוד בטרם קיבל עם ישראל את התורה. קדושה זו אינה נובעת מ'מצות שבת' אלא היא משהו טבעי עצמי השייך בה. לכאורה כלפי חוץ אין הבדל בין שבת ליום חול, והעולם אינו שובת, והצמחים ממשיכים לצמוח ובעלי החיים ממשיכים להתנהג כרגיל, אך באמת יש ביום זה מהות של שביתה גם של כוחות הטבע. לימדונו חז"ל על נהר הסמבטיון שפסק מפעולתו בשבת, ומסופר על צדיקים שהיו חשים באויר את קדושת השבת גם כאשר היו במצבים בהם לא ידעו מתי יום ומתי לילה. יש בזמן הזה של שבת גילוי א-לוהי נסתר הנותן לזמן זה ברכה וקדושה, וכשיתגלה שוב בעולם העניין הא-לוהי הטבע יחזור להיות טבע שרגיש לא-לוהות ונוכל לחוש את הדברים באופן גלוי.

בתפילת יום השבת הנושא הוא מעמד הר סיני. 'ישמח משה במתנת חלקו… ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת', ואומרים את הפסוקים המצווים על השבת בעשרת הדיברות: "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. כאן ישראל שותפים במצוַת השבת, רק הם מקדשים אותה מכל העמים, ורק בהם בחר ה' לשבות ולנוח בה. מקומה של שבת בעשרת הדיברות הוא חידוש גדול. שאר הדיברות הן מצוות שכליות, אוניברסאליות, רק מצוַת השבת היא ציווי א-לוהי, וציווי זה נותן לכל עשרת הדיברות תוקף א‑לוהי. אדרבה, השילוב של מצוַת שבת עם שאר המצוות האוניברסאליות מגלה לנו כי גם שאר המצוות הן א-לוהיות, ואי אפשר להבין אותם כמצוות אנושיות ואין אפשרות לקיימן רק על פי שׂכלנו מבלי שנבין כיצד הא-ל עצמו רוצה שנקיימן.

בתפילת מנחה של שבת הנושא הוא השבת שלעתיד לבוא (ראה טור או"ח סי' רצב). 'אתה אחד ושמך אחד', היינו ביום בו יתגלה ה' בעולם – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". 'אתה אחד' היינו אחדות הא-ל הנבדלת מן העולם, 'ושמך אחד' שמו של ה' היינו התגלותו בעולם, ואנו מצפים ליום בו הוא ושמו יתאחדו, כלומר לא נחיה בעולם שהוא נפרד מן הא-לוהות וא-לוהים מסתתר בו, אלא אנו רוצים עולם בו ההשגחה של הקב"ה נעשית בגלוי ולא בהסתר. 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', אנו רוציפ שהגילוי הא-לוהי בעולם יעבור דרך עם ישראל שהוא נושא שם ה' בעולם. ב"ה אנו נמצאים בדורות אלה בעיצומו של התהליך בו הוא ושמו מתאחדים בעולם דרך עם ישראל, כי ניסי חזרת עם ישראל לארצו הם גילוי במציאות של הענין הא-לוהי דרך עם ישראל.

יום השבת הוא היום בו עלינו להתבונן בעניין הא-לוהי הטמון בבריאה, בכל מצוות התורה, ובגאולה המתממשת ובאה.