פרק כ"ז

קו התאריך

פיסקאות יט-כ

ריה"ל הוא הראשון שעסק בנושא 'קו התאריך' בצורה ברורה ושיטתית

סוגיית 'קו התאריך' היא סוגיא מעניינת, ויש לה השלכה ותוצאות לענייני הלכה רבים. אמנם מצאנו בגמרא שכבר חז"ל עסקו בעניין הזה (בסוגיא בראש השנה כ ע"ב), אך דיון זה לא מוצה היטב בראשונים ובפוסקים, ואף לא הוזכר ברמב"ם ובשו"ע, משום שלא היה בה נפקא מינה הלכה למעשה. רק בדורות האחרונים, בהם גילו את כל יבשות העולם, ודרכי התחבורה והמעבר לכל מקום הפכו להיות זמינים, הפך הדיון בשאלה זו שאלה של הלכה למעשה. ריה"ל הוא הראשון שעסק בשאלה זו בשיטתיות, ושיטתו נתפסת כשיטה מרכזית בהלכה. נסקור כאן מעט נושא זה, שמובא בדברי ריה"ל כבדרך אגב בתוך הדיון על ארץ ישראל. ריה"ל רואה בעניין 'קו התאריך' הוכחה לכך שארץ ישראל היא מרכזית, או אולי להיפך, ריה"ל קובע את שיטתו ההלכתית בסוגיא זו מתוך תפיסתו את מרכזיותה של ארץ ישראל.

קביעת 'קו תאריך' הוא צורך טבעי ולא רק צורך הלכתי

שאלת 'קו התאריך' היא בעצם השאלה היכן מתחיל היום. מאחר וכדור הארץ הוא עגול, המציאות היא שבכל רגע נתון יש מקום על פני כדור הארץ בו זורחת השמש, ובמקום אחר באותו הרגע היא שוקעת. במקום אחד חצות לילה, ובמקום אחר באותו זמן חצות היום. מוכרחים לקבוע מקום מסוים על פני כדור הארץ (ממנו נמשוך קו אורך לצפון ולדרום על פני חצי כדור הארץ) בו מתחיל היום. הקו הזה יקבע שכל הנמצא ממזרחו – נמצא ביום אחד, וכל הנמצא ממערבו – נמצא ביום הבא. הקו הזה יהיה תחילת המזרח של כדור הארץ וסוף המערב שלו. באופן זה יכול לקרות מצב מוזר: אותה השמש הזורחת עתה בשמים, לאדם הנמצא מן העבר המזרחי של הקו תהיה זו זריחתו של יום ראשון, ולאדם הנמצא במרחק כמה מטרים ממנו, מן העבר המערבי של הקו, תהיה זו זריחתו של יום שני. ובלשון הכוזרי: "וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר. וְאִם לָאו לֹא תִשְׁלַם לַיָּמִים קְרִיאַת שֵׁם יָדוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מָקוֹם מִסִּבּוּב אֶמְצַע הָאָרֶץ מִזְרָח וּמַעֲרָב יָחַד".[1]

היכן נמצא קו זה?

'קו התאריך הבינלאומי' – כדי להבין היכן הוא קו התאריך הבינלאומי נקדים הקדמה קצרה. המדענים המודדים את כדור הארץ (קרטוגרפים) חילקו את כדור הארץ ל24 קוי אורך היוצאים מן הקוטב הצפוני אל הקוטב הדרומי ('מרידיאנים'), כך שבין כל שני קוים ישנן '15 מעלות ('24/'360). בכל שעה כדור הארץ מסתובב '15 מעלות. המדענים קבעו באופן שרירותי את הקו העובר באנגליה כקו '0 (נקרא קו-גריניץ' על שם עיירה באנגליה שהוא עובר בה). את קו התאריך קבעו לקו '180, הנמצא בדיוק מעברו השני של כדור הארץ, מול קו-גריניץ', כך שהשעה בקו זה היא בהפרש של 12 שעות מקו-גריניץ'. אמנם, קו התאריך הבינלאומי אינו קו ישר, אלא הוא מתפתל ועובר בים בין איים ומדינות על מנת לא לחצות מדינה אחת לשני איזורי תאריך שונים.

השיטות ההלכתיות השונות

שיטת ריה"ל בכוזרי, וכן היא דעת ר' זרחיה הלוי בעל המאור, שקו התאריך נקבע ביחס לארץ ישראל, שהיא מרכזו של עולם, ובה חי אדם הראשון שמנה לראשונה את הימים, ובסמוך לה נצטוו ישראל על השבת. משום כך יש לראות את תחילת היום וסופו כפי שהוא נראה בארץ ישראל.

לשם כך נחלק את כדור הארץ ל4 חלקים ('פְּלחים') שוים, '90 מעלות כל חלק. נדמיין אדם שעומד בארץ ישראל ורואה מזרחה עד קצה המזרח שלו, ורואה מערבה עד קצה מערב שלו. בהסתכלות זאת הוא רואה חצי מן העולם, '180 מעלות. נעיר שבימיו של ריה"ל עדיין לא גילו את יבשת אמריקה, והם סברו שמערב אירופה הוא קצה העולם המיושב (וכפי שהוא עצמו, בשירו 'ליבי במזרח' כינה את מקומו "ואנוכי בסוף מערב"), וכל השאר הוא אוקיינוס. אם כן, האדם העומד בארץ ישראל וצופה לקצה המזרח ולקצה המערב רואה את כל העולם המיושב.

נצייר קו בקצה המזרח שלו, שהוא '90 מעלות מזרחה, וכן קו בקצה מערב שלו, שהוא '90 מעלות מערבה. קו נוסף עובר בארץ ישראל עצמה, שהיא 'טבורו של עולם', וקו נוסף יעבור בצד השני של הכדור, שהוא '180 מעלות ממקום עמידתו של האיש בארץ ישראל. נמצא הפרש הזמן בין כל קו למשנהו – 6 שעות, שהם רבע היום.

ריה"ל טוען כי הקו המזרחי ב'90 מעלות מארץ ישראל הוא תחילת הישוב במזרח, ועל כן מן הקו העובר בנקודה זו יהיה תחילת היום. כלומר היום מתחיל '90 מעלות מזרחית לארץ ישראל, שהם 6 שעות לפני השעה בארץ ישראל, וממשיך היום עוד '270 מעלות למערב, שהם 18 שעות אחרי ארץ ישראל.

תחילת היום בלוח העברי היא בשקיעת החמה. למשל, שבת נכנסת בארץ ישראל כאשר נראית ממנה החמה שוקעת בקצה המערב. נניח שבארץ ישראל השמש שוקעת ב6 בערב ומתחילה השבת, באותו הזמן בקו המזרחי השעה היא 12 בלילה של שבת, כי שבת נכנסה שם 6 שעות לפני כן. נמצא, שלאחר שנכנסת שבת בארץ ישראל יעברו 18 שעות עד שתצא השבת מן הקו המזרחי בו נכנסה לראשונה.

אמנם שיטה זו בעייתית, משום שקצה הישוב המזרחי אינו עובר בקו '90 מעלות מזרחית לארץ ישראל, אלא קו זה עובר באמצע יבשות ומדינות, וחוצה אותן. הקו חוצה את סיביר בצפון, את סין, ובדרום את אוסטרליה. כאמור, בעייתי מאוד לומר לאנשי המדינה שכל מי שנמצא מזרחית לנקודה מסויימת יהיה ביום אחד, וכל מי שנמצא מערבית לה יהיה ביום שאחריו.

החזון אי"ש נקט את שיטת הכוזרי ובעל המאור להלכה, אלא שקבע שלא יתכן שהקו יחצה יבשות, ולכן הקו יעבור ממזרח ליבשת. כלומר, כל סיביר נכנסה לזמן המערבי, וכן כל סין ואוסטרליה. גם לשיטת החזון אי"ש מדינת יפן נמצאת באיזור הזמן המזרחי (בתקופת מלחמת העולם השניה פסק החזון אי"ש ליהודים הנמצאים ביפן שיציינו את יום הכיפורים על פי הזמן המזרחי, ולא כמו שציינו בארץ ישראל).

הרב טיקוצ'ינסקי ועוד נקטו שיטה אחרת. גם לטעמם ארץ ישראל היא טבורו של עולם, ולכן יש לקבוע את קו התאריך בקו '180 מעלות לארץ ישראל, בדיוק מן הצד השני של כדור הארץ. קו זה רובו עובר באוקיינוס השקט, אך הוא חוצה בצפון את מדינת אלסקה. קו זה מזרחי ב'35 מעלות לקו התאריך הבינלאומי.

הרב מ"מ כשר נקט בדרך אחרת. לשיטתו אין להתייחס לארץ ישראל כמרכז העולם באופן ממשי-פיזי, אלא זהו רעיון רוחני. כמו שאמרו "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", ובוודאי אין הדבר כפשוטו, שהרי ישנם מקומות רבים בעולם שהם גבוהים יותר מארץ ישראל, אלא זהו רעיון רוחני, כך גם יש לפרש את המימרא "סנהדרין יושבת בטבורו של עולם", ו"בית המקדש באמצעו של עולם". מסביר הרב כשר ששמירת שבת וימים טובים אינו דין המוטל על המקום אלא הוא מוטל על הגברא. אדם שיוצא ממקומו צריך למנות ששה ימים וביום השביעי הוא שבת, ואין זה משנה היכן הוא נמצא. אמנם, הואיל וכל העולם כבר מיושב, ובכל מקום מונים בני המקום את ימי השבוע לפי מניין מוסכם, ממילא כל מי שמגיע אל מקומם מונה כמותם. לכן, קבע הרב כשר, אין על פי ההלכה קו תאריך כלל כי לא קובעים על פי המקום אלא על פי האנשים, וממילא קו התאריך ההלכתי הוא זהה לקו התאריך הבינלאומי, משום שאנשי המקום כבר הוחזקו למנות את ימי השבוע כפי המניין באותו מקום.

אלו הן שלש השיטות המרכזיות בעניין זה: הכוזרי ובעל המאור – '90 מעלות מזרחית לירושלים (ולחזון אי"ש עד קצה היבשה המזרחי). הרב טיקוצ'ינסקי – '180 מעלות מזרחית ומערבית לירושלים. הרב כשר – כמו קו התאריך הבינלאומי, וכל מקום כפי שהוחזקו למנות בו את מניין הימים, ואין לשנות.

האחריות הציבורית של הכרעתה של הרבנות הראשית בשאלות ציבוריות

אגב נושא "קו התאריך", ברצוני לעמוד על נקודה חשובה בהשקפה ובהנהגה.

כאמור, שאלה הלכתית זו של "קו התאריך" התעוררה למעשה רק בדורות האחרונים, וקיבלה משנה תוקף בעיקר בימי מלחמת העולם השניה. במהלך המלחמה הנוראה הצליחו כמה מאות יהודים להימלט מליטא ליפן, ובתוכם קבוצה גדולה של תלמידי 'ישיבת מיר'. הם התיישבו בעיר 'קובה' ביפן (שנמצאת '100 מעלות מזרחית לארץ ישראל), ונתעוררה להם השאלה כיצד לנהוג בעניין ספירת ימי השבוע. כידוע, מדינת יפן היא אי בפני עצמו, והיא אינה מחוברת ליבשת אסיה, ולכן לשיטת הכוזרי (ועל פי החזון אי"ש צריך לפסוק כמותו) עליה למנות כמניין המזרחי. לעומת זאת קו התאריך הבינלאומי עובר מזרחית ליפן, ובני המקום מונים כמניין המערבי. כמו כן יפן נמצאת מערבית לקו '180 מעלות מירושלים. אם כן, נסתפקו יהודים אלה כיצד עליהם לנהוג בעניין זה. אמנם, כבר היתה קבוצת יהודים שחיה במקום, לאחר שהגיעה לשם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והם נהגו למנות הימים כמניין המערבי, וכפי שפסק להם מורה הוראה בעניין.

בתחילה נהגו המהגרים החדשים על פי הוראת הרב אב"ד בריסק (הרב שמחה זליג ריגר), שהורה להם למנות מעיקר הדין כמניין המזרחי, אך גם לחשוש למנהג אנשי המקום בענייני דאורייתא. כלומר, עליהם לנהוג שבת שלהם ביום שהוא יום ראשון למניינם של תושבי המקום, אך להימנע ממלאכות דאורייתא גם בשבת של תושבי המקום. כך נהגו למשך זמן, אך כאשר התקרבו ליום הכיפורים נאלצו להכריע ולפסוק, שהרי אי אפשר לצום יומיים ברציפות.

את שאלתם שלחו לרבני ארץ ישראל, אך לדאבון לב קיבלו שתי תשובות הפוכות.

הרב יצחק הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל, כינס אסיפת רבנים וגדולי תורה ידועים, והם החליטו לפסוק להם שיצומו כמניין המערבי, וכפי שמונים תושבי המקום. למניין זה יום הכיפורים ביפן חל ביום רביעי.

לעומת זאת החזון אי"ש הכריע להם שימנו כמניין המזרחי, ואף שלח אליהם טלגרמה נחרצת בה כתב: "אכלו ברביעי וצומו בחמישי ואל תחושו לשום דבר".

במקרה כזה מתעוררת לכאורה שאלה עקרונית: האם יש לפסוק הלכה כרב הרצוג המייצג את דעת הרבנות הראשית, או כחזון אי"ש שנחשב גדול הדור.

שמעתי שלאחר המלחמה הגיע סיפור מחלוקת זו אל הרב ויינברג (בעל ה"שרידי אש"), והמספר העיר שנכון היה לנהוג כפסק הרב הרצוג שהוא הרב הראשי לארץ ישראל, ולא כפסק החזון אי"ש שהיה רק רב מקומי בבני ברק. הרב ויינברג שמע זאת ודפק על השולחן, והכריז שביהדות לא התואר והתפקיד קובעים אלא רק הגדלות בתורה, ויש ללכת בפסיקת הלכה אחר הגדול יותר.

אמנם לענ"ד אין הדברים כן. ראשית, הרב הרצוג עצמו היה גדול מאוד וגאון בהלכה, ואני לא בטוח שאפשר לומר שהיה מישהו בדור גדול ממנו. שנית, בעניינים פרטיים יתכן ועדיף ללכת אחר הגדול שבדור, אך בעניינים כלליים הנוגעים לכלל הציבור יש לקחת בחשבון שיקול נוסף. אדם שנתמנה על הציבור, יש לו אחריות על הכלל, וממילא יש לו גם הארה אלוקית וסייעתא דשמיא גדולה יותר, והוא ודאי יכוון יותר לאמיתה של תורה. רב שנתמנה להיות הרב הראשי לישראל, ובאה לפניו שאלה כללית הנוגעת לכל יהודי ויהודי בעניינים חמורים דאורייתא, הרי הוא כראש הסנהדרין ובוודאי נזרק דבר ה' בפיו ולא יחטיא. ואכן למעשה נוהגים היום כפסקו של הרב הרצוג.

[1] ביאור ארוך וממצה לצורך הטבעי בקו תאריך מוסכם כתב הרב זווין בספרו 'לאור ההלכה', במאמר 'הכוזרי בהלכה'. ראה גם ביאור מקיף באנציקלופדיה תלמודית כרך כב ערך 'יום', סעיף ו, ובסוף הכרך שם, נספח לערך יום.