פרק נד

שמות הבורא

פיסקה א

שֵׁם הוא דרך התקשרות והיכרות עם מהות הדבר

שֵׁם הוא הגדרה של משהו פנימי, של מהות. כאשר אנו רוצים להבדיל דבר מדבר אחר אנו נותנים לו שֵׁם, וברגע שיש לו שֵׁם המוכר לנו נוצר בינינו גם קשר. כל האנשים הזרים לי הם אנשים חסרי שֵׁם, ולמעשה מבחינתי אין הבדל ביניהם. אחד צעיר, אחד מבוגר, מבחינתי הם היינו הך. אך כאשר אני מזהה אדם המוכר לי אני חש אליו יחס אחר. הן זהו ראובן! אני מכיר אותו! אני יודע את שמו! יש לי קשר אליו! קריאה בשֵׁם היא דרך של התקשרות ושל היכרות.

אך יש לשים לב: נתינת שֵׁם אינה יכולה להגדיר את כל המהות, אלא היא מציגה רק פַּן מסוים של חלק מן המהות הכוללת. משום כך יש צורך בהגדרת מספר שֵׁמות על מנת לתאר צדדים נוספים והגדרות נוספות.

שֵׁם 'אלהים' אינו מיוחד דווקא לבורא אלא יש לו משמעויות נוספות

על מנת להבין ולהכיר קצת יותר טוב את עניינה של הא־לוהות, יש להתבונן בשמות בהם משתמשת התורה לתיאורו של הבורא. ואכן, זוהי גם בקשתו המפורשת של מלך כוזר בסוף מאמר שלישי: "וּרְצוֹנִי עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי טַעַם מֵחָכְמוֹתָם אַחַר שֶׁתּוֹסִיף לִי בֵאוּר בִּשְׁמוֹת הָא־להִים יִתְבָּרָךְ, וְתַרְחִיב לִי בָעִנְיָן מְעַט".

שמות הבורא הידועים ביותר, ובהם גם משתמשת התורה, הם שֵׁם
א־להים ושֵׁם הוי"ה ('יקוק'), ועל כן ריה"ל מסביר אותם ראשונים (בהמשך יסביר ריה"ל שמות נוספים: אהי־ה, א־ל ש־די, ועוד).

אם נתחיל לקרוא בתורה מבראשית נגלה שהעולם נברא בשֵׁם א־להים בלבד – "בראשית ברא א־להים את השמים ואת הארץ". לאורך כל הפרק מופיעים הביטויים: "ויאמר א־להים", "ויקרא א־להים", "ויברך א־להים", "וירא א־להים", "ויברא א־להים", "ויכל א־להים" – עד "אשר ברא א־להים לעשות". כך הוא הדבר לאורך כל פרק א בבראשית. והנה בתחילת פרק ב מופיע שֵׁם נוסף – שֵׁם הוי"ה: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות הוי"ה א־להים ארץ ושמים". וכך לאורך פרקים ב-ג – פרקי גן-עדן, החטא והעונש – מופיע הבורא בשֵׁם הכפול הוי"ה-א־להים[1]: "כי לא המטיר הוי"ה-א־להים", "וייצר הוי"ה-א־להים", "ויטע הוי"ה-א־להים", "ויקח הוי"ה-א־להים", "ויצו הוי"ה-א־להים", ועוד (על הבדל זה, ועל הבדלים נוספים בין פרק א לפרק ב, כבר עמדו רבים, אך אנו ננסה להסביר את הדברים על פי דרכו של ריה"ל כאן).

אומר החבר: "'אֱ־לֹהִים' תֹּאַר לְמוֹשֵל בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וּלְדַיָּן שֶׁלּוֹ" (תחילת פיסקה א). כלומר, שים לב: שֵׁם זה אינו שֵׁם מיוחד דווקא לבורא. זהו שֵׁם שמתייחס גם לבני אדם בעלי השפעה גדולה, כגון מנהיגים או שופטים. הרי מצאנו פסוקים המשתמשים בתואר זה והם מתייחסים לבני אדם ולא לבורא, כגון "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), היינו שהולך אל השופטים והדיינים להישבע; או "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שם שם, כז), והיינו האיסור לקלל שופטים ונשיאים; וכן בסוף פרשת בראשית נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה… אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם" (בראשית ו, ב-ד), ובוודאי אין הכוונה כאן ל'בני הא־ל', אלא אלו הם האנשים החשובים והמנהיגים באותו הדור. אם כן, שֵׁם
'א־להים' משמעותו כוח, שלטון. ביחיד זהו 'א־ל', כוח, וברבים 'א־להים', כוחות. מדוע, אם כן, נקרא הבורא בשֵׁם 'א־להים'?

כך כותב ריה"ל: "וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בַּכֹּל – כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה בּוֹ מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק – כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה בּוֹ כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַגַּלְגַּל, אוֹ טֶבַע מִן הַטְּבָעִים, אוֹ דַיָּן מִבְּנֵי אָדָם" (שם). כלומר, שֵׁם 'א־להים' מתייחס לעיתים אל בורא העולם, אך לעיתים הוא מתייחס אל כוח מכוחות הטבע, או אל אדם חשוב (כנ"ל).

התפיסה האלילית זיהתה קיומם של כוחות רוחניים בטבע והאלילה אותם

וצריך להבין כוונת ריה"ל, כיצד שֵׁם א־להים מתייחס אל כוחות הטבע?

הנה, האדם המתבונן בבריאה רואה בה דברים גדולים ודברים קטנים. הוא מתפעל מאוד מהגודל והעוצמה של הגופים הגדולים. הוא רואה את השמש, את הירח, את הים, את הרוח, והוא מזהה גופים חומריים גדולים ועצומים. אך לאחר התבוננות נוספת הוא מבין שאין כאן רק עצם חומרי גדול מאוד, אלא יש כאן כוח המפעיל אותו. השמש הבוערת שָׁם בשמים ללא הפסקה, ומחממת את העולם ומאירה אותו, יש לה כוח תמידי המקיים אותה. כן הדבר גם בירח, בתנועה התמידית שלו, ובכוח המשיכה שלו המשפיע על העולם. כך הוא גם ביחס לרוח, המסוגלת להגיע לעוצמות אדירות, ובוודאי ישנו כוח המניע אותה. כך הוא גם לגבי הים הגדול, וכו'. לכל אחד מאיתני הטבע הללו יש כוח בעל עוצמה גדולה מאוד המניע אותו, והאדם רואה כל זאת ומתפעל מן הכוחות העצומים הפועלים בעולם. הוא מרגיש קטן מאוד לְידם, והוא מבין שעל אף יכולותיו השכליות הנותנות לו אפשרות מסוימת לשלוט בטבע, כוחות אלה תמיד יהיו חזקים ממנו.

כך, מתוך התבוננות זו בכוחות הטבע, החלה בעולם התפיסה האלילית. אמונה אלילית זו איננה אמונה שטחית, שהרי בבסיסה עומדת ההבנה שישנם כוחות פנימיים ורוחניים בתוך הטבע, אך אמונה זו זיהתה כל כוח וכוח הקיים בטבע כמציאות רוחנית לעצמה. מתוך כך נוצרו 'אלהים' רבים, כוחות רבים, ולכל כוח מכוחות הטבע התייחסו עובדי העבודה זרה כאל 'אֵל' בעל כוח רוחני.

וכך כותב ריה"ל: "וְנִבְנָה הַשֵּׁם הַזֶּה בִּלְשׁוֹן קִבּוּץ (=בלשון רבים), בַּעֲבוּר מַה שֶּׁהָיָה נוֹהֵג בֵּין הָאֻמּוֹת עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וְהָיוּ מַאֲמִינִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יָחוּלוּ בוֹ כֹּחוֹת הַגַּלְגַּלִים וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם אֶצְלָם אֱלוֹהַּ, וְהָיוּ קוֹרְאִים כְּלָלָם 'אֱלֹהִים', וְהָיוּ נִשְׁבָּעִים בָּהֶם, וּכְאִלּוּ הֵם מוֹשְׁלִים בָּהֶם. וְהֵם מִתְרַבִּים כְּרִבּוּי הַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֶת הַגּוּף, וְהַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם" (שם). וראה גם דבריו של הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה.

התפיסה האלילית היתה רוחנית, להבדיל מן הגישה המטריאליסטית

אך, כאמור, יש לתת את הדעת על כך שהתפיסה האלילית הזאת איננה תפיסה שטחית אלא היא תפיסה עמוקה. עובדי האלילים הצליחו לזהות את הכוחות הרוחניים הקיימים בעצמים הגשמיים, ועל כן ייחסו את כוחות הטבע אל ישויות רוחניות. בימינו רווחת התפיסה המטריאליסטית, שמקורה בפילוסופיה היוונית, אשר שללה את הגישה הרוחנית. על פי הפילוסופים אין רוח ונשמה בעולם אלא הכל מורכב מחומר. הכל מורכב מאטומים ומחלקיקים זעירים, ולכל דבר יש הסבר טבעי. לטענתם אין לבני האדם ולבעלי החיים רוח ונשמה, אלא הכל עניינים של חומר. גישה חומרית זו מונעת מבני האדם היום להצליח לראות את קיומם של ישויות רוחניות ושל כוחות רוחניים הקיימים מעבר לגופים החומריים לכשעצמם. הגישה הרוחנית מסוגלת היתה לזהות את הכוחות האלה, ומשום כך ראתה צורך להתייחס אליהם, לעבוד אותם ולקיים פולחן על מנת לפייס את דעתם וכדומה.

אברהם אבינו, אשר מכוחו צועד עם ישראל, חידש בעולם את האמונה המונותאיסטית הקובעת שכל הכוחות הפועלים בעולם מקורם הוא אחד. כלומר, זה נכון שיש כוח לשמש וכוח לירח וכוח לים וכו', אך כוחות אלה כולם פועלים מכוחו של כוח אחד עליון. 'א־להים' הוא מקור הכוחות כולם, הוא יוצר הכל ומנהיג את הכל, וכל מה שקיים ופועל בעולם קיים ופועל מכוחו – "כי ה' א־להיכם הוא א־להי הא־להים ואדוני האדונים" (דברים י, יז).

שֵׁם הוי"ה הוא שֵׁם פרטי

אם כן, בבריאת העולם ברא הבורא כוחות. הוא ברא את כוח השמש, ואת כוח האדמה, ואת כוח הים, וכו'. משום כך פרק הבריאה הראשון נכתב בשֵׁם 'א־להים', היינו בעל הכוחות כולם.

אך עדיין שֵׁם זה הוא שֵׁם כללי מדי, או כלשונו של ריה"ל (בתרגום
אבן-שמואל): "ולא בהכללה, כבשֵׁם הכללי 'א־להים'". כל מה ששֵׁם 'א־להים' מבטא הוא 'כוחות' – מקור הכוחות בעולם, אך אין כאן אמירה מהותית. גם הפילוסוף מבין שיש בעולם כוח, אך הוא מכנה אותו בשֵׁם 'טבע'. העולם אפוא פועל עם כל כוחותיו בקביעות, ויש בו מנגנון שמניע אותו, אך עדיין לא הגדרנו שלכוח הזה יש משמעות מעבר לפעולות הטבע בעולם. כיצד כוח זה פועל בעולם? האם הוא מתייחס אל העולם? האם יש אפשרות להשפיע עליו? האם הוא דורש התנהגות מסוימת מבני האדם? נתייחס לשאלות אלה בהמשך.

עתה אנו מגיעים אל השֵׁם המיוחד, הלא הוא שֵׁם הוי"ה – יקוק. שֵׁם זה נכתב בתורה באותיות הוי"ה אך נקרא בשֵׁם אדנות, וכמאמר חז"ל (פסחים נ ע"א): "אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת".

אומר ריה"ל: "וְהַדַּיְּקוּת וְהַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה אֵינָהּ כִּי אִם בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד יוֹד הֵא וָו הֵא יִתְבָּרָךְ, הוּא שֵׁם נוֹדָע רָמוּז אֵלָיו בְּמִדּוֹת" (סוף פיסקה א). להבדיל משֵׁם 'א־להים' שהוא שֵׁם כללי, כפי שהסברנו לעיל, שֵׁם הוי"ה הוא שֵׁם 'פרטי'. אין לשֵׁם הוי"ה כמה משמעויות, ואי אפשר לייחס אותו לשום דבר אחר. זהו אינו כינוי או תיאור אלא זהו שֵׁם מסוים ומדויק: אמרת הוי"ה – אמרת את שמו של ה', שהוא הסיבה לכל מה שקיים, ולכל מה שהיה הווה ויהיה.

שֵׁם א־להים הוא מידת הדין, היינו חוקיות הטבע הקבועה, אך גם היא בנויה על ערכים

מה ההבדל בין שֵׁם א־להים לשֵׁם הוי"ה? מדוע הבריאה המתוארת בפרק הראשון בתורה היתה בשֵׁם א־להים בלבד, ואילו הפרק השני הוא בשֵׁם 'הוי"ה א־להים'?

רש"י, בתחילת פירושו על התורה, התייחס לשאלה זו, ואלו דבריו שם (א, א): "ברא א־להים. ולא אמר 'ברא הוי"ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב, ד) "ביום עשות ה' א־להים ארץ ושמים"". כלומר, שֵׁם א־להים היינו 'מדת הדין', ושֵׁם הוי"ה היינו 'מדת הרחמים'. ודברים אלה נראים עמוקים ואינם מובנים, וצריכים ביאור.

'מדת הדין' היינו חוק. כלומר, שֵׁם א־להים מבטא את חוקיות העולם. כידוע, העולם פועל על פי חוקים קבועים. ישנם חוקים פיזיקליים, כימיים, ביולוגיים, כידוע לאנשי המדע, ואותם אי אפשר לשנות. כמו כן העולם פועל על פי מחזוריות חוקית קבועה: בני אדם ובעלי חיים נולדים ומתים, צמחים גדלים וקומלים. מעגל החיים פועל מבריאת העולם ואילך כסדרו. ישנו מהלך קבוע של יום ולילה, עונות שנה קבועות, וכמאמר הפסוק "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו". העולם נברא על מנת שיפעל בחוקיות קבועה, וכביכול אין היגיון להתרעם על כך ולנסות לשנות זאת. אדם שמת ונקבר – אין טעם להתפלל ולבקש שיקום פתאום ויחיה, שהרי זה הוא נגד חוקי הטבע. אמנם אנו יודעים שהקב"ה מסוגל להחיות מתים, וכבר היו דברים מעולם, אך לא כך מתנהל העולם באופן רגיל. חז"ל קובעים שמי שמתפלל על מנת לשנות את המציאות שכבר קרתה הרי זו תפילת שווא. שמעת שנולד לך ילד אך אתה עדיין לא יודע אם הוא זכר או נקבה – אל תתפלל שיהיה זכר, שהרי הוא כבר נולד ומה תועיל תפילתך? אף אחד לא ישנה עכשיו סדרי בראשית כדי למלא את משאלותיך. לא כך העולם נוהג.

אם כן, שֵׁם א־להים מבטא את כוחות הטבע השולטים בעולם. אך אמנם, על אף שכוחות אלה פועלים לכאורה על פי חוקיות קבועה ועיוורת, מכל מקום גם בבסיסם של אלו יש ערכים. האמונה היהודית סוברת שגם בחוקיות הקבועה של העולם, ללא התערבות א־לוהית מיוחדת, יש טביעות אצבעות של הטוב והיושר. למשל, מלכות רשעה לא תחזיק מעמד לאורך זמן; שקר סופו להתגלות; אנשים טובים יזכו בדרך כלל לטוב; וכדומה. אנו מוצאים בתורה את המושג 'יראת א־להים' במשמעות של הדרך הנכונה והמוסרית בה יש לנהוג, אפילו ללא ציווי מפורש. אברהם אבינו אומר לאבימלך (בראשית כ, יא): "כי אמרתי רק אין יראת א־להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". גם יוסף הצדיק אומר לאשת פוטיפר בשעה שהיא מנסה לפתות אותו (שם לט, ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא־להים". כלומר, גם עולם הטבע שאין בו יד מכוונת ומתערבת, מכל מקום יש לו עולם ערכים שהוא מחוייב לו. להרוג אדם כדי לקחת את אשתו, או לשכב עם אשת איש, אלו מעשים שאי אפשר לעשות אותם בעולם שנברא על ידי א־להים. מעשים אלה הם מנוגדים לחוק הבסיסי העומד בתשתית העולם שברא א־להים, כי גם העולם הטבעי פועל על פי ערכים.

שֵׁם הוי"ה הוא מידת הרחמים, הפועלת ומשנה את חוקיות העולם, והוא הקשר בין הבורא לבריאה

לעומת שֵׁם א־להים המבטא את העולם הטבעי והחוקי, שֵׁם הוי"ה הוא ביטוי למידת הרחמים, המתערבת בעולם ופועלת בו גם שלא על פי החוקים. על פי החוק הטבעי אדם זה צריך למות, אך באה מדת הרחמים ומתערבת בעולם וקובעת כי הוא לא ימות. שֵׁם הוי"ה זהו הקשר בין ריבונו של עולם והעולם, וכלפי שֵׁם הוי"ה אפשר להתפלל ולשנות את הגזרה. שֵׁם הוי"ה מבטא את היכולת של התערבות הבורא בבריאה.

מעניין לראות ששֵׁם הוי"ה מורכב מאותיות הו"י, שהן חלק מ'אותיות התנועה' שאינן נשמעות (היינו אותיות אהו"י, שיכולות להיות עיצוריות ויכולות להיות תנועות). כלומר, אותיות אלה, כשהן נחות, משמשות כמו סימני ניקוד: י' באה לסמן תנועת חיריק (כגון במילה אִיש), ו' מסמנת תנועת חולם או שורוק (כגון במילים אוֹר או צוּר), ואילו ה' מסמנת תנועת קמץ (כגון במילה אַתָּה), וכדומה. אותיות אלה, שהן כביכול נעלמות ואינן נשמעות, מכל מקום הן נותנות את התוכן ואת הנשמה למילה. כך הוא גם שֵׁם הוי"ה בעולם – מצד אחד הוא נעלם מכל נעלם ואי אפשר להגדיר אותו, ומצד שני הוא נשמת העולם, כמו הנשמה בגופו של האדם, והוא פועל בו כרצונו אף שלא כדרך הטבע.

זהו טיבו של שֵׁם הוי"ה – מצד אחד הוא נעלם ואינו נראה ואינו נתפס כלל, ולא כשֵׁם א־להים שכוחו וגבורתו מלא עולם, אך מצד שני הוא גם זה אשר מבטא את הקשר של הבורא לעולם. אמנם, מצד האמת, אנו יודעים ש"הוי"ה הוא הא־להים". כלומר, הא־ל שהוא הפועל בעולם והוא אשר מתחבר ומתקשר עם הבריאה – הוא הוא גם הא־ל המפעיל את כוחות הטבע. אין כאן שני כוחות שונים או מנוגדים הבאים לבטל זה את עניינו של זה. הוי"ה הוא נשמת העולם והוא מפעיל את העולם, והוא גם הכוח העומד מאחורי הטבע ופועל כ'א־לוהים'. אין סתירה בין הדברים, אלא אלו שתי בחינות ושתי שיטות הנהגה של הבורא את עולמו – גם במידת הדין וגם במידת הרחמים. גם בכוח וגבורה וגם בהסתר והעלם. גם בחוקיות קבועה וגם בהתערבות והשגחה פרטית. "הוי"ה הוא הא־להים" – זוהי קבלת מלכות שמים גמורה וייחוד ה' בשלמות.

[1]. מלבד בדברי האשה והנחש שָם מופיע שֵם א־להים בלבד.