פרק נה

התורה מתארת שתי בריאות לעולם

סוף פיסקה א

התורה מתארת שתי בריאות לעולם, כל אחת על פי מידה אחרת של הבורא, ובכך מתיישבות הסתירות בין התיאורים

עתה נחזור ונתבונן בתיאור שתי בריאות העולם השונות: בין בריאת העולם בשֵׁם א־להים המתוארת בבראשית פרק א, לבין בריאת העולם בשֵׁם הוי"ה-א־להים המתוארת בפרק ב ואילך.

ישנם כמה שינויים ברורים בתיאור סדר הבריאה: למשל, מתי נבראו הצמחים? בפרק א מסופר שהדשאים והעשבים נבראו ביום השלישי, הרבה לפני האדם שנברא ביום השישי בלבד. לעומת זאת בפרק ב נאמר (ה-ח): "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח… וייצר ה' א־להים את האדם… ויטע ה' א־להים גן בעדן מקדם… ויצמח ה' א־להים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" וכו'. כלומר, קודם נברא האדם ורק אחר כך צמחו הצמחים והעצים. סתירה!

הבדל נוסף: האם האדם נברא עם נקבה? בפרק א נאמר (כז): "ויברא
א־להים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם", משמע שנבראו יחד הזכר והנקבה. אך בפרק ב, כידוע, תחילה נברא הזכר לבדו, ורק לאחר שלא מצא לו עזר כנגדו ברא ממנו ה' א־להים את האישה. סתירה חזקה!

רש"י מתמודד עם סתירות אלה, נותן תירוצים מקומיים, ועושה מעין 'אוקימתות': "וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב "ותוצא הארץ", על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי" (ב, ה). כלומר, מה שכתוב בפרק א שהצמחים נבראו ביום שלישי אין הכוונה שצמחו על פני הקרקע, אלא הם נשארו טמונים באדמה ויצאו מן האדמה רק לאחר בריאת האדם ביום שישי.

ולעניין זכר ונקבה אומר רש"י: "זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר "ויקח אחת מצלעותיו" וגו'… ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר". כלומר, הדברים נאמרו בדרך כלל ופרט: בפרק א נאמר רק שלמעשה נבראו זכר ונקבה, ובפרק ב מתואר תהליך הבריאה, שתחילה נברא הזכר ולאחריו הנקבה.

אמנם, מתוך כל ההבדלים נראה שישנו הבדל מהותי בין בריאת העולם המתוארת בפרק א לבריאה המתוארת בפרק ב, וקשה מאוד ליישב את ההבדלים בתירוצים מקומיים. יש להבין את עומק הדברים.

כאמור לעיל, רש"י עצמו כבר נתן לנו את הכיוון, וחילק בין עולם שנברא ב'מידת הדין' לעולם שנברא בשיתוף של 'מידת הדין' עם 'מידת הרחמים', ונראה שהסבר זה יוכל להסביר לנו את ההבדלים כולם[1].

פרק ראשון מתאר את בריאת העולם בשֵׁם א־להים, על פי 'מידת הדין', כלומר על פי חוקיות הטבע וההיגיון הפשוט. בבריאה כזו נבראים קודם כל הדברים הפשוטים ורק אחר כך הדברים המורכבים יותר. כמו כן, על מנת שיהיה לאדם מה לאכול יש לברוא תחילה את הצמחים ורק אחר כך את האדם, ומשום כך קדמה בריאת הצמחים לבריאת האדם. כמו כן, על מנת שהעולם יוכל להתקיים ולהתפתח יש לברוא גם זכר וגם נקבה, ועל כן נבראו שניהם. זהו תיאור של בריאת עולם על פי דין, וזהו עולם הנוהג על פי חוקי הטבע ללא שום התערבות חיצונית.

לעומת זאת פרק שני מתאר את בריאת העולם עם 'מידת הרחמים'. זהו עולם בו הבורא נמצא ו"מתהלך בגן לרוח היום". כאן לא חוקי הטבע הם הקובעים אלא העניינים הרוחניים והחשובים באמת הם הדומיננטים בעולם. בעולם כזה נברא האדם תחילה, משום שהוא תכלית כל העולם, ורק לאחר מכן נבראים עבורו שאר הדברים ומוזכרים גם החיות. כמו כן, על מנת שהאיש ירגיש צורך באישה יש עניין לברוא אותו לבדו, עד שיבין שאין לו אפשרות לחיות ללא אישה, ולא רק לשם קיום המין והעולם, אלא לצורך חיי האדם עצמו. קשר בין איש ואשה הוא קשר של אהבה, של חסד, של רחמים, ובעולם שנברא במידת הרחמים הקשר הזה צריך להתגבש ולהתברר, והוא איננו שייך לבריאה האוטומטית של זכר ונקבה. הקשר בין האיש והאישה הוא קשר פנימי עמוק, ומשום כך הם לא נבראו יחד אלא האישה נבראה מגופו של האדם עצמו.

אך שים לב: אין אלו שני תיאורים של בריאת העולם, ואז נצטרך למצוא הסברים ותירוצים על מנת ליישב את שני התיאורים (וכפי שסבר רש"י), אלא יש כאן באמת שתי בריאות שונות! יש בריאת עולם על פי מידת הדין ויש בריאה על פי מידת הרחמים, ושני עולמות אלה הם שונים במהות! אמנם המציאות היא מעין פשרה בין שתי היצירות האלה, ואנו חיים בעולם שיש בו גם מידת הדין וגם מידת הרחמים, ויש שֵׁם הוי"ה שפועל בעולם של א־להים ושל חוקיות – והוי"ה הוא הא־להים.

אומות העולם מכירות רק את שֵׁם א־להים, עִמו אין אפשרות לאדם ליצור קשר אישי

הואיל ושֵׁם א־להים מבטא את עולם הבריאה הטבעי, החוקי, ממילא זהו גם השֵׁם אותו מכירים כל באי עולם. ידוע הוא כי בנפשו של כל אדם מוטבעת התכונה להאמין בכוחות רוחניים ועליונים, וכל אדם שנולד יודע ומרגיש שיש מעליו כוחות שאין הוא יכול להבין את גודלם ועוצמתם. אמנם, בכל דור ודור ישנם אנשים שמתכחשים לטבע אנושי בסיסי זה, ומנסים לשנות אותו לגבי עצמם, וכופרים במציאויות רוחניות, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שרוב בני המין האנושי הם בני אדם מאמינים. ישנן בעולם דתות שונות ואמונות שונות עם דרכי פולחן שונות, אך הצד השווה בכולן הוא שהן מזהות בעולם כוחות חזקים מאוד המפעילים אותו, שהם מעבר לתפיסתו של האדם.

בכל העולם קוראים לבורא בשמות שונים, בשפות שונות: באנגלית הוא נקרא GOD, בצרפתית DIEUX, בלטינית DEUS, ועוד, אך שמות אלה אינם שֵׁם פרטי, המבטא קשר והתחברות, אלא זהו שֵׁם 'א־להים'. שֵׁם זה מבטא את כוח היצירה והבריאה, את כוחות הטבע, ואת גדלותו ועוצמתו של העולם והיקום. אין זה א־ל המתחבר ומתקשר עם האדם, השומע תפילות ומחולל ניסים, אלא זהו כוח שולט המפעיל את הכל בחוקיות קבועה ובעוצמה גדולה. ישנן דתות שכל עניינן הוא פולחן על מנת 'לפייס' את האלים, ולשיטתן בני האדם אינם מחוייבים להתנהג באורח חיים 'דתי'. גם אצל דתות המטיפות לתיקון מעשי האדם על מנת לעשות את רצון הא־ל, אין תכליתו של האדם המאמין להתקשר עם הבורא ולשמוע את קולו. הוא בסך הכל רוצה להיות שייך ל'צד של הטובים' ולהיות ראוי לגמול המובטח למי ששומע בקולו של הא־ל. אפילו כאשר האדם אומר "א־להים שלי" אין כוונתו לומר שיש לו קשר אישי עם הא־ל, אלא כוונתו לומר שהוא אוהב את הא־ל ומעריץ אותו ורוצה שייטיב לו, והוא רוצה להתחבר אל העולם ואל הכוח המקיים אותו. אין כאן צד של קשר אישי אמיתי אלא רק רצון להתחבר ולהיות שייך.

האדם אינו יודע ואינו מרגיש את קרבת הא־להים. הוא מפרש כל דבר טוב שקורה לו כשָׂכר מאת הבורא, וכל דבר רע הוא מפרש כעונש, אך אין לו שום וודאות ושום ביסוס לכך. לא ניכר לו בבירור שהוא מושגח ומצליח באופן קבוע, וכי הוא מקבל גמול הוגן על מעשיו. הוא יודע שהוא צריך להיות טוב כדי להיות ראוי לשָׂכר מאת הבורא, ולצפות לעונש אם הוא חוטא כלפיו, אך הוא לא מחובר איתו באמת.

אי אפשר להגיע להכרת הבורא רק על פי התבוננות בפעולותיו במציאות, ומשום כך טעו כל האמונות, הדתות ואף הפילוסופיה

החבר מסביר למלך כוזר (בסוף פיסקא א) שלא־להים אותו הוא מכיר יש גם שֵׁם פרטי, וניתן לכנות אותו בשֵׁם 'הוי"ה' כמו שמכנים אדם בשֵׁם 'ראובן'. דבר זה המלך אינו מסוגל להבין. הוא יודע מה זה א־להים, הוא הרי בן-אדם מאמין ומכיר במציאות הבורא ובכוחו הגדול, והוא אף עובד אותו ומקריב לו קרבנות, אבל איך אפשר לחשוב בכלל לקרוא לא־להים בשֵׁם פרטי? הרי אני לא מכיר אותו ולא יודע עליו כלום. כל מה שאני יודע הוא מה שאני רואה מפעולותיו בעולם: "וְאֵיךְ אוֹדִיעַ בְּשֵׁם מַה שֶּׁאֵין עָלָיו רֶמֶז, אַךְ הָרְאָיָה עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו?" (פיסקא ב).

עונה לו החבר: אתה צודק! אילו כל המידע שלך על הבורא מתבסס רק על סמך מה שראית מפעולותיו, ועל סמך מה שהסקת בשִׂכלך בעקבות כך, אזי באמת אין לך אפשרות לעמוד על עניינו ולהבין ולדעת את מהותה של הא־לוהות בעולם. מסקנות המתקבלות רק על סמך ראייה חיצונית, בלי הבנה פנימית, בהכרח יביאו את הרואה לידי טעות.

הטעות של מאמיני עבודה זרה היתה שהם תיארו בדמיונם את
הא־לוהות על סמך מה שראו עיניהם בעולם. הם ראו במציאות כל מיני כוחות, הבינו שיש מאחריהם עניין רוחני מטא-פיסי, ומתוך כך הפכו כל כוח מהם להיות 'אל' בפני עצמו. זו היתה, כאמור, האמונה האלילית הבסיסית ביותר. אמונות מתקדמות יותר זיהו שיש בעולם כוחות של 'טוב' וכוחות של 'רע', והואיל ולא יתכן, לדעתם, שא־ל אחד יעשה גם טוב וגם רע, ממילא הם היו מוכרחים לומר שיש בעולם שני אלים (לפחות) המתנגדים זה לזה. אלו נקראים בלשון הראשונים 'בעלי השְׁנִיּוּת'. הוגי דעות משוכללים יותר ניתחו את תופעות הטבע בעולם בצורה מדעית, והגיעו למסקנה שהעולם הוא קדמון. בעלי המחשבה התיאולוגית העמוקה ביותר – הפילוסופים – התקרבו מאוד להבנת מהות הא־לוהות, ולכאורה הגיעו אל תכלית ההבנה המדויקת ביותר אליה מסוגל בן־אנוש להגיע בהבנת א־להים. אך גם הם, כל הבנתם היא רק בא־להים של הטבע, המנהיג את העולם ושולט בו על פי חוקי הבריאה, ועל כן מסקנתם היתה שא־להים זה מנותק מכל מה שקורה בעולם התחתון. לשיטתם הוא אינו רואה את מעשי בני האדם ואינו מתעניין במעשיהם, וכל עבודתם ופולחנם של העובדים את הא־להים הם חסרי שום ערך ותועלת.

אם כן, אנו רואים כיצד כל מי שרצה להכיר את א־להים על פי פעולותיו לא הצליח לעמוד על טיבו ומהותו והגיע למסקנות מוטעות, והסיבה לכך היא מפני שלמתבונן 'מבחוץ' אין שום חיבור וקשר פנימי עם הא־לוהות. כדי לנסות להכיר ולהבין את א־להים יש צורך בסוג אחר של התבוננות – משהו שהוא מעבר לראייה בעין ולמחשבה בשכל.

[1]. הדברים שנכתוב להלן הם על פי מה שכתב הרב מרדכי ברויאר ז"ל במאמרו "הפשטות המתחדשים בכל יום" (מבוא לספרו 'פרקי מועדות').