פרק נג

אגדות חז"ל שבתלמוד

פיסקה עג

יש אגדות חז"ל שנראות רחוקות מן השכל, ועל כן יש להסביר כיצד להתייחס אליהן

מלבד מדרשי הלכה ודרשות פסוקי התורה בענייני מצוות, מצאנו בחז"ל גם מדרשי אגדה, וכן אגדות וסיפורים, אשר חלקם נראה מוזר ואף רחוק מן השכל. יש בהם תיאורים בלתי אפשריים, מְשלים לא מובנים, והקורא הנבון אינו יודע כיצד לכלכל את הדברים אשר הוא לומד. האם עליו להבין את הדברים כפשוטם? האם מסתתר באגדות אלה רעיון עמוק? ואולי אלה הם סודות תורה ואין ללומד הפשוט אפשרות כלל להבין אותם? ריה"ל מתמודד באומץ עם שאלה זו ומברר נושא זה לעומקו.

המלך תוקף את האגדות וטוען את הטענה הקשה הנ"ל בפירוש: "וְכֵן מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂים רַבִּים מִמַּה שֶּׁמַּרְחִיק אוֹתָם הַשֵּׂכֶל!" (סוף פיסקה סח). ריה"ל אינו מתחמק, ומתייחס לשאלה זו באמצע פיסקה עג (התייחסותו פותחת במילים "אַךְ הַהַגָּדוֹת, מֵהֶם שֶׁנּוֹהֲגִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה" וכו').

יסוד חשוב בגישתו של ריה"ל הוא הכלל הקובע שאין שום סתירה בין האמונה ובין השכל הישר[1]. הואיל וכן, לא יתכן להשלים עם מציאות של דברי תורה או דברי חז"ל שאינם מתיישבים על הלב ועל ההיגיון. משום כך רואה ריה"ל חובה להתייחס לשאלה זו באופן מפורט ומדוייק.

בתשובתו לשאלת מלך כוזר מחלק ריה"ל את האגדות והמדרשים לכמה סוגים: 1) "הצעה והקדמה לעניין שרוצים לחזקו ולאשרו"; 2) מראות רוחניים וחזיונות שראו חז"ל ברוח הקודש וכדומה; 3) משלים שיש בהם רמזים לסתרי תורה; 4) מאמרים סתומים שמסתתר מאחריהם רעיון עמוק;
5) אגדות סתומות שאכן פירושן ומשמעותן לא נודעו לנו.

הרמב"ם חילק את דעות האנשים ביחס לאגדות חז"ל לשלש קבוצות

טרם ניגש להסביר את דברי ריה"ל, מן הראוי להביא את דברי הרמב"ם ('הקדמה לפרק חלק', פיסקא ג) בסוגיא זו, משום שנראה לכאורה שישנה תמימות דעים בין ריה"ל ובין הרמב"ם בשאלת הגישה וההתייחסות הנכונה לאגדות חז"ל.

הרמב"ם שם מחלק את בני האדם לשלש קבוצות (='כתות'):

הכת הראשונה – מפרשת את מאמרי חז"ל כפשוטם ממש, על אף שדבריהם נראים רחוקים מן הדעת ומן המציאות. על כת זו טוען הרמב"ם שאמנם מגמתם היא לרומם את חז"ל אך למעשה הם משפילים ומזלזלים בדעת חז"ל, והופכים את דבריהם לבדיחה בעיני אנשים משכילים. אנשים אלו הם אנשים סכלים.

הכת השניה – אף היא מפרשת את דברי חז"ל כפשוטם, אך הואיל והם מרגישים בדעתם שהדברים רחוקים מן השכל הרי הם לועגים לדברי חכמים, ומדמים בדעתם שהם עצמם חכמים יותר מחז"ל, ואילו חז"ל, לטענתם, לא הבינו את המציאות והאמינו בבדותות ובהמצאות. אנשים אלו הם סכלים וארורים.

הכת השלישית – שאנשיה מועטים מאוד, מאמינה בגדלותם של חכמים ובכך שאינם מדברים דברים בטלים, ועל כן כאשר הם פוגשים דברים שאינם מתיישבים עם השכל והמציאות הם מבינים שיש בדבריהם נגלה ונסתר, והדברים הם על דרך חידה ומשל, ומנסים להבין את משמעות פשר דבריהם באופן עמוק. זוהי הדרך הנכונה בעיני הרמב"ם.

שתי הכתות הראשונות הם אנשים המתייחסים אל אגדות חז"ל, כמו אל המציאות, התייחסות חיצונית ושטחית, בלי לראות את הרוח הפנימית שבהם. הם רואים רק את המעטפת החיצונית בלי להבין שיש לכל הדברים עומק ורוחניות. דברי חז"ל, כמו דברי התורה עצמה, צריכים להיות ולהיראות כדברי חכמה עילאה – "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ומתוך כך, מי שחושב שדברי חז"ל מטופשים או בלתי מציאותיים, חלילה, הרי הוא פוגע ומזלזל בדברי תורה.

חלוקת אגדות חז"ל לסוגים שונים:

1. "הצעה והקדמה לעניין שרוצים לחזקו ולאשרו"

לעיתים חז"ל מספרים על פעולות שעושה הקב"ה, כגון שמתייעץ עם פמליה של מעלה, או שיורד למקום מסוים בעולם ופועל שם. האם באמת זהו תיאור מדויק של מעשים כפי שהתרחשו? האם הקב"ה בכלל פועל באופן כזה? הרי זה נראה כהגשמה! מסביר ריה"ל שחכמים הרשו לעצמם לקחת חופש ספרותי על מנת להעביר לנו מסרים שונים. למשל, כאשר רצו חז"ל לומר שיש באדם כוחות מנוגדים של טוב ורע, וכי יש בו כוח ליצור אך גם יש בו כוח להרוס, יש בו יכולת להיות צדיק אך גם יש בו יכולת לחטוא ולהיות רשע – הם בחרו לתאר לנו מעמד של התייעצות של הקב"ה עם פמליה של מעלה בשאלה האם לברוא את האדם או לא לברוא אותו, שהרי יש צדדים לכאן ולכאן. חז"ל לא באו לתאר לנו כיצד התרחשו הדברים, שהרי ודאי שהבורא אינו מתייעץ ואינו מתלבט, וכל התהליכים שעובר האדם לפני שהוא פועל פעולה אינם שייכים בבורא כלל. חז"ל התכוונו להדגיש בפנינו שיש כאן ערכים מנוגדים וכוחות מנוגדים, ובחרו להציג זאת באופן ציורי וספרותי שכזה.

ריה"ל מדגיש שחז"ל לא המציאו את השיטה הזאת, וכבר מצאנו אותה בתנ"ך ובדברי הנביאים. כדוגמא לכך מביא ריה"ל את הדברים אשר אמר מיכיהו בן ימלה הנביא בויכוח שהיה לו עם צדקיה בן כנענה ושאר נביאי השקר, בשאלה האם אחאב מלך ישראל ינצח במלחמתו עם ארם אם לאו. נביאי השקר טענו בתוקף שהוא עתיד לנצח ואילו מיכיהו הזהיר מפני הפסד. בדבריו שם אומר מיכיהו: "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה', רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:  וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד, וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה:  וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה:  וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו, וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:  וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה". כלומר, על מנת להדגיש בפני המלך אחאב כי נביאים אלה הם נביאי שקר מספר לו מיכיהו סיפור מרתק על דיון בפמליה של מעלה, אך באמת, טוען ריה"ל, לא היו הדברים מעולם! מיכיהו לא באמת ראה בחזיונו את כל ההתרחשות הזאת, והוא לא יודע מה גרם לנביאי השקר לומר את אשר אמרו, אך הוא בחר להציג את טענתו באופן שכזה על מנת לחזק את דבריו ולשכנע את השומעים באמיתותם. כעין זה יש לפרש פסוקים שונים במקרא (ריה"ל לא הרחיב בשיטתו בזה), ואף את אגדות חז"ל בסגנון זה יש להבין כך. אין כאן תיאור של מציאות מדויקת אלא רצון להדגיש את הדברים ולהציג אותם בפני הלומד באופן משכנע.

2. מראות רוחניים וחזיונות שראו חז"ל ברוח הקודש וכדומה

על אף הנאמר בסעיף הקודם, לפעמים התיאורים של חז"ל על עניינים רוחניים הם אכן תיאורים אותנטיים של חזיונות אישיים, אותם הם עצמם ראו על ידי 'רוח הקודש' שנחה עליהם, מכוח מעלתם הרוחנית הגדולה. ואין לתמוה על כך, שהרי על אף שכבר פסקה הנבואה בימי בית שני מכל מקום עדיין היתה מציאות של 'רוח הקודש' ושל 'בת-קול', אשר באמצעותם זכו חכמים לגילויים רוחניים עליונים.

דוגמא לאגדה זו מביא ריה"ל מן הגמרא בברכות (ג ע"א), שם נאמר: "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! …ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך" וכו'. רבי יוסי זכה כאן הן לגילוי אליהו והן לשמיעת בת קול, והיה מקום לומר שאין הדברים כפשוטן, ולא בא רבי יוסי אלא לתאר את אהבת ה' לעם ישראל גם בימי הגלות. בא ריה"ל וטוען שיש להבין אגדה זו כפשוטה שאכן כך היה, ונגלה אליו אליהו ושמע רבי יוסי בת קול – ואין זה רחוק מן הדעת שרבי יוסי זכה לראות ולשמוע זאת, משום שמעלתם הרוחנית של התנאים היתה גבוהה ביותר. אמנם לגבי הציטוט עצמו "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות", אשר ממנו משמע שהקב"ה כביכול מתחרט על מעשיו – מעיר ריה"ל שאין להבין את הדברים כפשוטן, שהרי ודאי הקב"ה אינו מתחרט על דברים שעשה, "כי לא אדם הוא להנחם", אלא הדברים נאמרו בדרך השאָלה, וכפי שאנו מפרשים את הפסוק "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" שוודאי אינו כפשוטו[2].

וכן לעיל (פיסקה סה) הזכיר ריה"ל את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכתב עליו שזכה לדרגה קרובה לנבואה, וכראיה לכך הביא את דברי הגמרא המפורסמת (ברכות ז ע"א): "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". אף כאן מפרש ריה"ל אגדה זו כפשוטה, ומסביר שאכן רבי ישמעאל בן אלישע זכה לגילוי רוחני גבוה זה!

ואם תאמר, הואיל ומצינו בחז"ל, כאמור, שני סוגי אגדות המתארות תיאורים רוחניים, היאך נוכל לדעת מתי תיאורם של חז"ל הוא אגדה לתפארת המליצה ולחיזוק בלבד, ומתי אלו תיאורים של חזיונות אמיתיים? נראה לומר על פי שיטת ריה"ל שההבחנה ביניהם תבוא על ידי עיון בתפקידו של מוסר השמועה באותה האגדה. אם החכם מעיד על עצמו 'כך ראיתי', 'כך שמעתי' – מסתבר לומר שזהו חיזיון אמיתי, אך אם התיאור איננו תיאור אישי אלא תיאור כללי, כגון 'כשירד הקב"ה למצרים' – נראה שהוא שייך לאותן אגדות שבאו לחזק רעיון מסוים.

3. משלים שיש בהם רמזים לסתרי תורה

כבר אמרו לנו חז"ל שלא כל דבר מותר ללמוד ולחקור. אומרת המשנה בחגיגה (פ"ב מ"א): "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם". 'מעשה בראשית' היינו סודות הבריאה, ו'מעשה מרכבה' היינו סודות ההשגחה והנהגת העולם, ומקצועות אלה הם לימודים שלא כל אדם יכול לזכות להם ולהבין אותם. משום כך מצד אחד הרחיקו חז"ל את האדם מלעסוק בהם, אך מצד שני תורה היא וללמוד אנו צריכים – על כן ראו חז"ל לנכון להעביר את אותם סתרי תורה בדרך של משל וחידה, ובכוונה סתמו דבריהם וכתבו אותם בדרך שאינה מובנת לאדם פשוט.

וכך כותב ריה"ל: "וּמֵהֶם מַה שֶּׁהֵם מְשָׁלִים מוּבָאִים עַל סוֹדוֹת הַחָכְמוֹת נִמְנַע גְּלוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לֶהָמוֹן תּוֹעֶלֶת מֵהֶם, וְהֵם מֻנָּחִים לַחְקֹר וּלְחַפֵּשׂ לִיחִידִים, כְּשֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם מִי שֶׁהוּא רָאוּי לָהֶם אֶחָד בְּדוֹר אוֹ בְדוֹרוֹת". כלומר, ישנן אגדות שנראות חסרות מובן ופשר להמון העם, ואין הם מבינים מה כתוב בהן וממילא אינם רואים בהן תועלת, אך באמת באגדות אלה טמונים דברי חכמה שהם בכבשונו של עולם, ורק יחידים שבדור יכולים להבין אותן ולהפיק מהן תועלת.

על פי דרכנו למדנו כאן הדרכה חשובה: לימוד תורה ולימוד אגדה אמור להיות מובן לאדם הלומד, וכשהוא לומד את הדברים הרי הם מתיישבים על שכלו ועל דעתו, ורק על ידי כך הוא יפיק מהם תועלת וישפר עצמו ויתקן מעשיו. אך כאשר אדם נתקל בלימודו בדברי אגדה שאין הוא מבין את פירושה – לא תהיה לו שום תועלת בקריאת האגדה ובלימודה, שהרי אין הוא מבין כלל את פשרה. ומכאן אקרא אל כל מי שנפשו חפצה להתקרב אל דבר ה', ולשם כך הוא קורא ומשנן קטעים מתוך ספרי קבלה וחכמת הנסתר, אך אין הוא מבין את הדברים אשר הוא קורא. דע לך ידידי שלימוד שכזה אינו מועיל לך ואינו מקדם אותך. דברי תורה צריכים שיהיו מתיישבים על המוח ועל הלב, מתוך הבנה עמוקה והזדהות.

4. מאמרים סתומים שמסתתר מאחריהם רעיון עמוק

להבדיל מן האגדות בקבוצה הקודמת, כאן מדובר באגדות שאמנם הן חסרות פשר בקריאה ראשונה, אך ניתן להבין אותן מייד – "עִם מְעַט עִיּוּן". כלומר, הקורא הנבון מבין מיד שמסתתר רעיון מאחורי הדברים, והוא מצליח להבין את הרעיון בכוחות עצמו בקלות. אמנם, כידוע, בהרבה מקומות דברי חז"ל הם כמשל בתוך משל, וגם אם נדמה לך שהצלחת לפשוט את המעטפת החיצונית ולהבין את המשל שבה, לעיתים עדיין לא הגעת אל עומק הרעיון כולו, ולא הגעת עדיין אל הפרי, ועליך לקלף עוד קליפה של משל.

כדוגמא למאמר חז"ל שאינו כפשוטו אלא יש בו רעיון עמוק מביא ריה"ל אגדה זו (לפנינו נמצאת בפסחים נד ע"א ועוד, עם שינויים בהרכב הרשימה): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: גן עדן ותורה, וצדיקים, וישראל, וכסא הכבוד, וירושלים, ומשיח בן דוד". דברים אלה לכאורה אין להם מובן, שהרי איך אפשר לומר על דברים שהם ודאי חלק מן הבריאה, ובוודאי אין להם מציאות מחוץ לבריאה, שנבראו קודם שנברא העולם? הרי אין לזה היגיון ואפשרות מעשית! אלא ודאי כוונת חז"ל לבטא כאן רעיון:

"וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה כַּוָּנַת הַחָכְמָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם – הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא גוּף הַחָכְמָה וְנוֹשְׂאֶיהָ הֵם הַצַּדִּיקִים, וּבֵינֵיהֶם כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת לֹא יִהְיוּ כִּי אִם מֵהַסְּגֻלָּה וְהֵם יִשְׂרָאֵל, וְאֵין רָאוּי לָהֶם כִּי אִם הַסְּגֻלָּה מֵהַמְּקוֹמוֹת וְהִיא יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא יְחַבְּרֵם כִּי אִם הֶחָשׁוּב שֶׁבַּבְּרוּאִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרִיתָם וַהֲלִיכָתָם אֶל גַּן עֵדֶן, הָיָה בְדִין שֶׁיּוּשְׂמוּ אֵלֶּה בְרוּאִים בְּכֹחַ קֹדֶם הָעוֹלָם".

כלומר, דברים אלו הם הם מטרת הבריאה, וכל הבריאה לא נבראה אלא בעבורם, כדי שייצאו מן הכוח אל הפועל.

על כגון זה אמר הפייטן בפיוט 'לכה דודי': "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר, אמנם בפועַל דבר זה נברא והופיע בסוף כל המעשים, אך באמת הוא הראשון אשר עלה במחשבה, ועל מנת שייברא הוא נעשו כל המעשים שבאו לפניו.

נוסיף ונאמר, לענ"ד, כי לא לחינם בחר ריה"ל באגדה זו על מנת להדגים אגדת חז"ל הבאה להביע רעיון, כי הנה הרעיון באגדה זו הוא הקו המנחה המרכזי של ריה"ל בכל ספר הכוזרי. בשיטתו המחשבתית של ריה"ל ישנו מקום מרכזי לסגולתם של ישראל ולצדיקים אשר בהם, לקדושתה ומרכזיותה של ארץ ישראל ושל ירושלים, לייחודיות של דבר ה' המתבטא בתורה שירדה לעולם, להשראת שכינה ועניין א־לוהי בעם ישראל. בריאת העולם לא נעשתה במקרה, והתורה לא נעשתה בהתאמה לעולם, אלא אדרבה, העולם נברא מותאם לתורה, וכל עניינה של הבריאה הוא להעלות את העולם לתיקון על ידי תורה שניתנה לעם נבחר כשהוא שוכן במקום נבחר. מאמר אגדה זה הוא למעשה התמצית של כל ספר הכוזרי, ונראה שמשום כך בחר ריה"ל להציג אותו כאן כלשונו. אין זו סתם 'דוגמא' אלא זהו פרק לימוד בפני עצמו, בבחינת 'בא ללמד ונמצא למד'.

ריה"ל מביא כאן, כדוגמא נוספת לסגנון זה של אגדות, מאמר חז"ל המבטא רעיון דומה (משנה אבות פ"ה מ"ו):

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמַטֶה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים: אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואֵילו של אברהם אבינו. ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה".

אף כאן, לכאורה, הדברים חסרי פשר. האם באמת כל הנזכרים ברשימה זו נבראו 'בערב שבת בין השמשות'? ומנין חז"ל ידעו דבר זה, הרי זה לא נאמר בשום מקום?!

אלא ודאי אף אגדה זו באה לבטא רעיון בעניינה של הבריאה, ומסביר ריה"ל שאגדה זו מתייחסת ליחס בין הטבע וסדר העולם הרגיל לבין הניסים היוצאים מסדרו של עולם ומגדר הטבע. כוונת חז"ל כאן לומר שהבורא אשר ברא את הטבע ואת כלליו הברורים והמסודרים הוא גם הבורא אשר ברא את הניסים החורגים מדרך הטבע, וכביכול גם הניסים הם למעשה חלק מהבריאה וממילא אף הם חלק מכללי הטבע. "כִּי הַמִּנְהָגִים שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הֵם בְּטֶבַע, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְחֵפֶץ הַקַּדְמוֹן מֻתְנֶה בָהֶם וּמֻסְכָּם עֲלֵיהֶם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית".

נוסיף לעניין זה תוספת ביאור. הנה הבורא ברא את עולמו הטבעי בששה ימים, ולסוף ששה ימים שבת ממלאכתו והטיל את האחריות על העולם על האדם. מאחר והאדם הוא האחראי על העולם, והבורא מסתיר ומצמצם עצמו ואינו מתערב בו, ממילא כל מקום שמתגלה צורך להתערבות א־לוהית ניסית בעולם הרי זו עדות לכישלון של האדם. הוא איננו מצליח להשתלט על העולם ולתקן אותו, והוא זקוק לעזרה מלמעלה, ואם כן הנס אינו רצוי לכתחילה, וכביכול הקב"ה עושה ניסים בעל כרחו, שהרי לא רצה להתערב בהתנהלותו הרגילה של העולם הטבעי. על כן מסבירים חז"ל שבדיוק בזמן המעבר שבין הבריאה לבין אחריות האדם, בשעה של "ערב שבת בין השמשות", בו בזמן נבראו הניסים העתידים להתרחש בעולם. כלומר, ידוע היה לקב"ה מתחילת הבריאה שהוא יצטרך להתערב בה, והתערבות זו היא חלק בלתי נפרד מן הבריאה. הבורא אשר ברא את הטבע הוא אשר ברא את הנס, וניתן לומר שכל הבריאה כולה – גם הניסים שבה – מתנהלת באופן 'טבעי', ואפשר גם לומר שכל הבריאה כולה מתנהלת באופן ניסי.

5. אגדות סתומות שאכן פירושן ומשמעותן לא נודעו לנו

גם לאחר כל החלוקה לקבוצות הנ"ל, מודה ריה"ל שעדיין יש אגדות חז"ל שאין אנו יודעים את משמעותן, וצריכים להודות בכך ולא לנסות להתחמק. אין זה מעיד על כך שאגדות אלה הן חסרות ערך, אלא יש כאן מקום לקצת צניעות שלנו כבני אדם, ולהכיר במוגבלותנו שאין אנו מסוגלים להבין הכל. יתכן ואף התלמידים אשר שמעו את הדברים במקורם לא הבינו את הדברים באותה שעה, אך הואיל והדברים נאמרו מפי חכמים בעלי מעלה רוחנית על כן ראו לנכון תלמידיהם להעלות את הדברים על הכתב ולמוסרם לדורות הבאים, על מנת שֶאולי הדברים יהיו מובנים ביום מן הימים למי מהלומדים.

ריה"ל מדגיש שבעניין זה יש לעשות חילוק בין דברי הלכה לדברי אגדה. רק לגבי דברי אגדה שאין אנו מבינים טעמם ומשמעותם מותר לנו להגיד שאין אנו מתייחסים אליהם הואיל ואין אנו מבינים, אך בדברי הלכה אי אפשר לומר כן. בענייני הלכה עלינו לקבל את הדברים כפי שהם ולכוף ראשנו ולקיימם גם אם אין אנו מבינים את טעמם!

ריה"ל מסיים את מאמר שלישי בדברי צניעות וענווה, ומודה שיש דברים שאין הוא מבין אותם, ובכך הוא מתחבר לכל עניינו של מאמר שלישי – פתח בתיאור עובד ה' החסיד שהענווה היא המפתח לכל הנהגתו, והמשיך ביחס למסורת תורה שבעל־פה ובחכמים, שמוטל עלינו לקבל דבריהם מתוך ענווה והתבטלות, וזוהי המידה היסודית לכל אשר רוצה להתקרב לעבודת ה' השלמה.

 [1].      ראה, למשל, מאמר ראשון פיסקה סז; פט. וראה מה שכתבנו על עניין זה במאמר ראשון פרק ז.

[2].      כאן מלמד אותנו ריה"ל יסוד נוסף ביחס לדברי חז"ל באגדות: יש להיזהר בפירוש דברי חז"ל בדיוק כמו שנזהרים בביאור פסוקי המקרא, ולהרחיק גם מהם רעיונות והשקפות מוטעות, כגון הרחקת כל הגשמה של הבורא, וכיוצא בזה.