פרק פב

ההשקפה הפילוסופית

פיסקאות י-יב

הפילוסופיה איגדה יחד את כל המדעים והחוכמות בכל התחומים, ולא חילקה בין נתונים מוכחים לבין תיאוריות והשערות

כאמור, מטרתו של ריה"ל במאמר חמישי היא להתמודד בעיניים אמוניות מול הדעות השונות המנסרות בחלל העולם, ובעיקר מול הפילוסופיה, אשר 'השתלטה' על כל החוכמות והמדע למשך שנים רבות מאוד. מלבד העיסוק במדעים המדויקים, כגון מתמטיקה, הנדסה, פיזיקה, אסטרונומיה, לוגיקה ועוד, ואף במדעי החברה, כגון כלכלה ופוליטיקה, עסקה הפילוסופיה גם במטא-פיזיקה ובתיאולוגיה, ונתנה השערות וניתוחים על תהליכים ועל רעיונות אשר מעבר לנתונים היבשים, ובמיוחד על תהליך היווצרותו של העולם. באותן השנים עולם החכמה לא עשה חלוקה בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, ובין פיזיקה למטא-פיזיקה, והגבולות בין מדע מדויק לבין תיאוריות ופילוסופיות מדעיות היו מטושטשים וכמעט לא קיימים. מסיבה זו לימוד חכמות עבור יהודי היווה 'סיכון רוחני', שהרי עיסוק במדע ובפיזיקה חייב את הלומד לעסוק בהכרח גם בעניינים תיאולוגים.

ריה"ל אף מתלונן על כך באוזני המלך: "לְמַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר מֵהֶם הַמּוֹפֵת בַּחָכְמוֹת הַהֶרְגֵּלִיּוֹת וְהַהִגָּיוֹן – בָּטְחוּ הַנְּפָשׁוֹת עַל כָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ בַטֶּבַע וּבְמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, וְחָשְׁבוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ – מוֹפֵת" (תחילת פיסקה יד). כלומר, בגלל שהפילוסופים עסקו במדעים המדויקים ובלוגיקה, והוכיחו היטב את דבריהם (="נתברר מהם המופת"), התרגלו המון העם לסמוך עליהם ולהאמין לכל מה שהם אומרים, וגם את הדברים שהם אומרים 'בטבע ובמה שאחר הטבע' אנשים מקבלים כאמת מוחלטת, ולא היא!

ריה"ל מציג את התורה הפילוסופית כהווייתה, כפי שהיתה ידועה בזמנו, ולאחר מכן מערער על מספר הנחות יסוד שלה

בפיסקאות הקודמות (ב-ט) דן ריה"ל במבנה העולם באופן כללי – בחומר, בצורה ובהיולי שקדם לחומר; במבנה העולם: מן הגלגלים העליונים עד גלגל הירח, ובארבעת הגלגלים שתחת גלגל הירח, הלא הם ארבעת היסודות. כבר בשלב זה של תיאור מבנה העולם השיג ריה"ל השגות ועירער על גישה זו. הוא תמה על הישענות המדע הפילוסופי על ה'מקרים' כהסבר לתופעות רבות בעולם. לשיטתם, כל כך הרבה מקרים אירעו לטבע על מנת שיעמוד על מתכונתו הַחֲכָמָה והמאורגנת, עד שצירוף המקרים הללו נראה ממש כפלא עצום.

עתה ממשיך ריה"ל ומתקדם בתיאור חכמת המדע הפילוסופי, ומן תיאור העולם הכללי הוא עובר לתיאור הפרטים. עתה הוא מסביר כיצד רואה הפילוסופיה את פרטי הבריות בטבע – הדומם, הצומח והחי; את כוחותיהם השונים; מהי ה'נפש' הנמצאת בצמחים ובבעלי החיים ומה יחסה אל הגוף.

אך כמו בחלק הראשון, גם כאן ריה"ל אינו מבטל עצמו ודעתו ביחס אל הפילוסופיה, אלא תוקף ומערער על הנחות היסוד שבה. הוא מציג תחילה את דעתם של הפילוסופים באופן בהיר ומשכנע, כאילו הוא עצמו סבור כמותם ומזדהה עם הדברים (עם השגות מעטות בלבד), אך מיד בפיסקה הבאה הוא מגלה את דעתו ביחס לתיאוריה זו, והוא מתעמת באופן נחרץ עם כמה מן ההנחות הפילוסופיות וחולק עליהן.

ריה"ל עשה כאן מעין 'תרגיל': הוא הציג את שיטת הפילוסופיה באופן בהיר ומשכנע, כמעט ללא השגות, עד שאי אפשר לדעת מה בשיטה זו תואם לתפיסת האמונה היהודית ומה אינו יכול להסתדר עמה. כאמור, בהמשך יטען ריה"ל כלפי כמה נקודות עקרוניות בעיניו, ויוכיח כי אין לקבל את התיאוריות הפילוסופיות באופן מוחלט, אך מה הוא מקבל ומה לא? הוא אינו אומר. ייתכן והמסר של ריה"ל הוא שבאמת הדברים אינם מחייבים. הוא מציג בפנינו את הידע שהצטבר עד כה, ואומר לנו: ראו, זאת היא תפיסת המדע נכון להיום – אך ייתכן ומחר יחשוב המדע דברים אחרים. האמונה שלנו אינה נסמכת על ידיעות המדע, אך היא כן יכולה להיעזר בהן. חשוב ללמוד את העולם ולהיות מעודכנים בגילויי המדע לסוגיו, אך צריכים להיות עירניים ולבחון כל דבר – מהי עובדה ומהי השערה. מה מוכח באופן ברור ומה הוא רק תיאוריה. לא מוכרחים לקבל כל תיאוריה וכל הסבר, ואפשר להתווכח ולהעלות תיאוריות אחרות. כל מה שאינו נשען על עובדות והוכחות מוצקות אינו יכול כלל לערער את האמונה וההשקפה היהודית.

מטרתו של ריה"ל בפיסקאות אלה היא להציג את השיטה הפילוסופית כמו שהיא, בלי להסתיר כלום, ובלא חשש ומורא, ואחר כך להוכיח שהמסקנות שהפילוסופיה הוציאה מתוך הנתונים אינן מוכרחות, וניתן להציע פתרונות אחרים המתאימים להשקפת העולם המאמינה בא־להים ובבריאה.

הנקודות העיקריות בתפיסה המדעית הפילוסופית, עם הערותיו של ריה"ל עליהן

נציין כמה נקודות עיקריות בדברי ריה"ל בתיאורו את תפיסת העולם והטבע בעיני הפילוסופים, יחד עם הערותיו והשגותיו עליהן:

– 'צורה א־להית' בדומם. האם ליסודות והמחצבים הדוממים (כמו ברזל, זהב, אדמה, מינרלים) יש 'צורות א־להיות', המעניקות להם את התכונות המיוחדות להם, או שמא אין להם צורות מיוחדות אלא הם תערובת של ארבעת היסודות בלבד? נחלקו בזה הפילוסופים, יש אומרים כך ויש אומרים כך.

נראה שיש כאן רמיזה של ריה"ל לכך שגם הפילוסופיה אינה מציגה חזית אחידה, וגם בה יש דעות לכאן ולכאן, מה שנותן פתח וגושפנקה להציע בה גם דעות אחרות.

– כוח החיים (='נפש') בצמחים ובבעלי החיים. לצמחים ולבעלי חיים יש הכנה מזגית עדינה יותר מאשר היסודות והמחצבים, ולכן מלבד ה'צורה
הא־להית' יכולה לשכון בהם גם 'נפש', היינו כוח החיים והצמיחה. לכל בעל 'נפש' יש תחושה והכרה, והוא דואג לעצמו למזון ולתנאים טובים להמשכת קיומו, ואף דואג להוליד כמותו על מנת לשמור על המשכיות המין.

גם לצמחים יש 'נפש', והתבוננות בהם מגלה איך בחכמה מופלאה הם מתרחקים מתנאים המזיקים להם, וכיצד הם דואגים להמשך קיום המין שלהם. בזה הם וודאי שונים מן הדוממים והמחצבים הנזכרים לעיל.

גם כאן מוסיף ריה"ל הערה, מעין 'עקיצה', כלפי הפילוסופיה: "וְהָיָה כָל אֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה לַגִּדּוּל וְלַהוֹלָדָה וְקִבּוּל הַמָּזוֹן, לֹא יָנוּעַ הַתְּנוּעָה הַמְּקוֹמִית, הוּא אֲשֶׁר יַנְהִיגֵהוּ 'הַטֶּבַע' עַל דִּבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים; וְעַל הָאֱמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַנְהִיגֵם בִּתְכוּנָה מֵהַתְּכוּנוֹת, קְרָא אַתָּה הַתְּכוּנָה הַהִיא אִם תַּחְפֹּץ 'טֶבַע' אוֹ 'נֶפֶשׁ' אוֹ 'כֹחַ'". כלומר, כוח החיים הגורם לצמח לזון ולצמוח ולהוליד נקרא על ידי הפילוסופים 'טבע', ולהבנתם זהו כביכול עניין אוטומטי-טבעי, בלא יד מכוונת, אך באמת זוהי הנהגה א־לוהית המשגיחה על כל מעשה הבריאה ומכוונת הכל[1].

– בעלי החיים. בעלי החיים הם בעלי מזיגה עדינה יותר של היסודות, ולכן הם ראויים לקבל 'נפש' באיכות גבוהה יותר מאשר הצמחים – נפש אשר יש לה שליטה על כל האיברים של הגוף, ואף יכולת תנועה ממקום למקום, והפעלת חושים עדינים כמו ראייה, שמיעה וכו'.

ישנם סוגים רבים מאוד של בעלי חיים, ואין אנו יודעים את תפקידם ותכליתם בעולם. לכל בעל חיים ניתנו כלים אחרים, המשמשים לו לפי אופיו ותנאי חייו.

אף כאן מוסיף ריה"ל הערה: אמנם אין אנו מבינים את תכליתו של כל מין ומין מבעלי החיים, ומה תפקידו בעולם, אך לבורא העולם ומנהיגו בוודאי יש ידיעה ברורה מה תפקידו של כל אחד ואחד מברואיו. משל לספינה שיש בה חלקים שונים וכלים שונים, ומי שאינו מבין במלאכת הספנות אינו מבין מה הצורך ומה התועלת בכל אחד מן הכלים אשר על הספינה. יתרה מזו, אפילו בגופנו שלנו אין אנו בקיאים לומר מהו תפקידו של כל אבר ואבר, ובוודאי בגוף האדם יש לכל אבר תפקיד ברור וחשוב – ומבשרנו נלמד על הבריאה כולה שבוודאי לכל פרט ופרט בה ישנו תפקיד ותכלית.

נראה כי גם בהערה זו משיג ריה"ל על הפילוסופיה, כי לשיטתה אין שום עניין לשאול מה תפקידו של כל מין ומין מבעלי החיים בבריאה, שהרי הבריאה כולה נוצרה 'במקרה' ובוודאי אי אפשר לייחס לכל הפרטים בה כוונה מיוחדת.

– האדם. האדם נמצא ברמה גופנית-חומרית גבוהה יותר מבעלי החיים. כמו לבעלי החיים אף לאדם ישנה מזיגה עדינה של היסודות המאפשרות לו קבלת 'נפש' וכוח חיים, אך בניגוד לבעלי החיים, אצל האדם ישנו 'איזון' בין כוחותיו הטבעיים, כלומר ישנה איזו הרמוניה בין הכוחות הגופניים שבו, והיסודות השונים בגופו הורכבו בשלמות. 'איזון' זה מאפשר לאדם להיות מוכן מבחינה חומרית לקבלת צורה נוספת, והיא נקראת בלשון הפילוסופים "השכל ההיולי הנפעל", כלומר היכולת להתפתח ולהתקדם. בתינוק שנולד טבועה יכולת עצומה להתפתחות ולהתקדמות שכלית. יש לו פוטנציאל אדיר, 'בכוח', אותו הוא מממש עם הזמן לאט לאט ומוציאו אל ה'פועל'. בניגוד לבעלי החיים, האדם מסוגל ללמוד ולהתקדם, ועל ידי כך להפוך לאדם משכיל ונבון יותר ויותר. כל הפוטנציאל הזה טבוע בו מן הרגע הראשון בו הוא נוצר, ובמהלך חייו הוא מביא את הפוטנציאל הזה לידי ביטוי ולידי מימוש.

בהמשך הפיסקה מאריך ריה"ל[2] ומסביר בפרוטרוט את תהליך הלמידה עצמו: כיצד השכל האנושי קולט ומעבד את הנתונים: מה הן הידיעות הטבועות בנפש האדם מן הרגע הראשון, בלי שיצטרך ללמוד אותן, ומה הן הידיעות אותן הוא לומד עם הזמן בדרך של ניסוי והבנה. מה הם החושים בהם קולט האדם את הנתונים מן החוץ, וכיצד הוא מעבד את הנתונים ומסיק מהן מסקנות. מעניין לראות כי מלבד חמשת החושים הידועים (ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש) מנו הפילוסופים חוש שישי, נוסף, הנקרא 'החוש המשותף', והוא היכולת לצרף את כל הנתונים מכל החושים ולהגיע למסקנה משותפת. בנוסף לחושים יש לאדם גם את הכוח המצייר, כוח הדמיון, כוח המשער, כוח השופט, כוח המשמר (הזוכר) וכוח המדבר. כוחות אלה מאפשרים לאדם להניח הנחות, להסיק מסקנות, לדחות דעות, לקרב ולהרחיק, ולהחליט מה נכון ומה אינו נכון. יכולתו השכלית של האדם מאפשרת לו לתפוס עניינים מופשטים, והוא מסוגל להגיע להבנה בכל ענייני העולם: מבנה העולם, החומר והצורה, הגלגלים, הצמחים ובעלי החיים, גוף האדם ונפשו; חכמות העולם: מתמטיקה, הנדסה, מוזיקה, ציור; תיאולוגיה, לוגיקה, וכו'. שכלו של אדם מקיף את כל המציאות, והוא מנסה גם להבין את מה שמעבר למציאות – כיצד נוצר העולם ומה היה תהליך הבריאה.

על פי הפילוסופיה, תכליתו של האדם המשכיל השלם היא להידבק ב'שכל הפועל', שהוא הכוח השכלי המפעיל את הגלגל התחתון, והוא מקור החכמה השלמה. על מנת להגיע למדרגה כזאת צריך הפילוסוף להיות שלם במידותיו, וללמוד את החוכמות ולהגיע למושכלות, ואז יזכה בחייו לתענוג רוחני ויתאחד עם הנצח.

על כך מעיר ריה"ל כי להבדיל מן הפילוסופיה, היהדות רואה כתכלית האדם את מדרגת קבלת הנבואה והרוח הא־לוהית:

"וְהָאָדָם הַהוּא בְּלִי סָפֵק לִבּוֹ רֵיק מִן הַתַּאֲווֹת הַמֻּפְלָגוֹת, וְכוֹסֵף אֶל מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הָאֱ־לֹהִית, וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַשֵּׁב בְּמַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְהַגְבָּרַת טְבָעָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לְכֹחַ הַכַּעַס רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְכֹחַ הַתַּאֲוָה רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְזוּלָתָם, אֲבָל הוּא נוֹעָץ וּמְבַקֵּשׁ מֵאֱ־לֹהָיו שֶׁיּוֹרֵהוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְזֶה הוּא אֲשֶׁר יֶאֱצֹל עָלָיו רוּחַ אֱ־לֹהִי נְבוּאִי אִם יִהְיֶה רָאוּי לַנְּבוּאָה, אוֹ לִמּוּדִי אִם מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִזֹּאת וְיִהְיֶה חָסִיד לֹא נָבִיא^[3]. …וְהַפִּילוֹסוֹפִים קוֹרְאִים נוֹתֵן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת 'הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל', וִישִׂימוּהוּ מַלְאָךְ אַחֲרֵי הָאֱ־לֹהִים, וְכַאֲשֶׁר שִׂכְלֵי בְנֵי אָדָם נִדְבָּקִים בּוֹ הוּא גַן עֶדְנָם וְהַתְמָדָתָם הַנִּצְחִית".

להלן בהשגותיו על התורה הפילוסופית יערער ריה"ל גם על שאיפתם זו של הפילוסופים להידבק ב'שכל הפועל'.

הפילוסופיה מנתקת בין הנפש לבין החומר וקובעת באופן נחרץ שהנפש איננה חומר אלא צורה עליונה המתלבשת בחומר

לאורך כל תיאורו את התורה הפילוסופית מדגיש ריה"ל כמה פעמים את התפיסה הפילוסופית הרואה חלוקה והבדלה ברורה בין הנפש ובין החומר. על פי הפילוסופיה, ה'נפש' – הנותנת לחומר את כוח החיים, הצמיחה וההולדה – איננה חלק מן הגוף החומרי אלא היא כוח או צורה רוחנית המתלבשת על גבי החומר:

"וְכַאֲשֶׁר דַּק הַמֶּזֶג יוֹתֵר וְנִזְדַּמֵּן לְהֵרָאוֹת בּוֹ הַחָכְמָה הָאֱ־לֹהִית יוֹתֵר, הָיָה רָאוּי לְתוֹסֶפֶת צוּרָה זוּלָתִי הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים" (פיסקה י). כלומר, רק בחומר בעל מזיגה עדינה, שאינו עב וגס כמו היסודות, יכולה להתלבש בו צורה א־להית מלבד הטבע החומרי שבו; "יִתְבָּאֵר מְצִיאוּת הַנֶּפֶשׁ בִּתְנוּעוֹת וְהַרְגָּשׁוֹת לַחַיִּים, שׁוֹנוֹת מִן הַתְּנוּעוֹת הַיְסוֹדִיּוֹת, וְנִקְרֵאת סִבָּתָם נֶפֶשׁ אוֹ כֹחַ נַפְשִׁי" (ריש פיסקה יב). כלומר, הוכחת מציאות הנפש בגוף החומרי היא בכך שיש לו תנועה והרגשות, שאינן נמצאות בחומר לכשעצמו. החומר העשוי מארבע יסודות אינו יכול לנוע ולהרגיש, אך כאשר מתלבשת בו נפש אנו מזהים בו תנועה והרגשות. "וְיִתְבָּאֵר שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ הֹוָה מֵהִתְמַזֵּג יְסוֹדוֹת הַגּוּף (=הנפש אינה נוצרת מן החומר ומהתמזגות היסודות שבו), לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַמִּתְחַדֵּשׁ מֵהִתְמַזֵּג נִפְרָדִים: אִם שֶׁיִּגְבַּר בּוֹ אֶחָד מֵהַנִּפְרָדִים אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד וְיִשָּׁאֲרוּ הָאֲחָדִים עַל צוּרוֹתָם, הִנֵּה תִהְיֶה הַצּוּרָה הַמַּגַּעַת כְּפִי זֶה. וְאִם שֶׁיְּנֻצְּחוּ הַנִּפְרָדִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד עַל צוּרָתוֹ, וּתְחֻדַּשׁ מִזֶּה צוּרָה מֵאֶמְצָעִיּוּתָם. וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ מִמִּין דָּבָר מִנִּפְרְדֵי הַגּוּף, אִם כֵּן אֵינָהּ אֶלָּא צוּרָה מִחוּץ, כְּפִתּוּחַ הָאֶבֶן הַזַּךְ אֲשֶׁר אֵינֶנוּ מִמִּין צוּרוֹת הַמַּיִם וְהֶעָפָר" (שם). כלומר, הנפש אינה נוצרת מן החומר אלא היא 'צורה מחוץ'; היא איננה חומרית או גשמית אלא היא עניין רוחני.

הפילוסופיה העתיקה הבינה שהעולם איננו רק חומר, אלא מאחורי החומר הגלוי לעין ישנם כוחות רוחניים שאינם חומריים. כבר ראינו לעיל את רעיון ה'היולי', היינו הצורה שקדמה לחומר, והיא הנותנת לכל גוף חומרי את הצביון המיוחד שלו. מבחינה זו הפילוסופיה ממשיכה את התפיסה האלילית, שאף היא הבינה שישנם בעולם כוחות רוחניים מעבר לחומר הגלוי והמורגש. ולהבדיל, היא קרובה בזה גם ליהדות המבינה כי יש כוח א־לוהי המניע ומפעיל את העולם. עם השנים יילך המדע ויתרחק מתפיסה זו, ויגיע למסקנה הרואה בכל התופעות בעולם עניינים חומריים בלבד, אפילו את פעילות המוח והתבונה מנסה המדע לפרש כפולסים חשמליים הפועלים על גבי החומר, ואין כאן מקום להאריך בזה.

ריה"ל מציג, על פי הפילוסופיה, ראָיה (='מופת') לכך שהנפש עומדת לעצמה והיא איננה גשמית (='מופתי עצמיות הנפש'): "וּמִמּוֹפְתֵי עַצְמִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם (=חומר) וְלֹא מִקְרֶה, וְשֶׁהִיא צוּרַת הַגֶּשֶׁם כלומר, הנפש אינה גוף ולא תכונה אלא היא 'צורה' של החומר, לֹא תִתְחַלֵּק בְּעַצְמוּתָהּ כְּהִתְחַלֵּק הַגֶּשֶׁם אי אפשר לחלק את הנפש לחלקים כמו שמחלקים גוף חומרי, וְלֹא בְּמִקְרֶה כְּהֵחָלֵק הַמִּקְרֶה בְהֵחָלֵק נוֹשְׂאוֹ תכונת החומר נחלקת יחד עמו אך לא כן הנפש, כִּי הַמַּרְאֶה וְהָרֵיחַ וְהַטַּעַם וְהַחֲמִימוּת וְהַקְּרִירוּת כְּבָר יִתְחַלְּקוּ בְהֵחָלֵק נוֹשְׂאָם חומר בעל מראה וריח וטעם שהוא חם או קר אם נחלק אותו לחלקים אזי בכל חלק ממנו תהיינה אותן התכונות כפי שהיו בחומר השלם, וְאִם לֹא יִתְחַלְּקוּ בְעַצְמוּתָם אך תכונות אלה אינן יכולות להתחלק בפני עצמן – אין החום, למשל, יכול להתחלק בפני עצמו ללא גוף הנושא אותו, …וְלֹא יֵאָמֵר חֲצִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת אֲשֶׁר בִּרְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר חֲצִי גוּפוֹ אם נחלק גוף של אדם בשם ראובן לשני חלקים נוכל לומר על כל חלק שהוא חצי ראובן, אך את הנפש אי אפשר לחלק. אין דבר כזה 'חצי נפש', אַחַר שֶׁלֹּא תֻכַּר וְלֹא תֻגְבַּל מִצַּד מֵהַצְּדָדִים וְלֹא יֻרְמַז אֵלֶיהָ" (שם). הנפש היא המהות של האדם, ואי אפשר לחלק את הנפש לכמה חלקים. גם אם גופו של ראובן חסֵר, כגון שנקטעו אבריו, עדיין זהו ראובן. הנפש אינה ניתנת לחלוקה, ומכאן הוכחה לכך שהיא אינה חומרית.

בהמשך מביא ריה"ל שתי ראיות לשיטת הפילוסופיה לכך שהנפש אינה תלויה במצב הגוף בו היא שוכנת, ואדרבה, ככל שהגוף הולך וחלש – הנפש והכוח השכלי שלה הולכים ומתחזקים:

א. "וּמִן הָרְאָיוֹת עַל הִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף וְשֶׁאֵינֶנָּה צְרִיכָה אֵלָיו, כִּי הַכֹּחוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת יֶחֶלְשׁוּ בְמֻשְּׂגֵיהֶם הַחֲזָקִים, כָּעַיִן אֵצֶל הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֹזֶן אֵצֶל הַקּוֹל הֶחָזָק בְּהִפָּסֵד כְּלֵיהֶם, וְהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת אֵינָה כָּךְ, אֲבָל תִּתְחַזֵּק כָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג מַדָּע חָזָק מִמֶּנָּה" (פיסקה יב). כוחות הגוף נחלשים כאשר הם בשימוש רב, ואילו כוחות הנפש והשכל מתחזקים ככל שהנפש משכלת יותר.

ב. "וּמִזֶּה, כִּי הַזֹּקֶן יַשִּׂיג הַגּוּף וְלֹא יַשִּׂיג הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל תִּתְחַזֵּק אַחַר הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וְהַגּוּף בִּירִידָה" (שם). הגוף החומרי מזדקן עם השנים ונחלש, אך הנפש אינה נחלשת אלא הולכת ומתחזקת.

אדרבה, הגוף הוא המונע מן הנפש להתחבר ולהתאחד עם ה'שכל הפועל', ותאוות הגוף ומידותיו הרעות מהוות מחסום להתפתחות הנפש, וכאשר תיפרד הנפש מן הגוף אז תוכל להתדבק במושכלות ולהתענג עידון נצחי. "הִנֵּה לֹא הִתְאַמֵּת הַהִתְדַּבְּקוּת הַתָּמִים אֶלָּא בְמִאוּס וְגִעוּל כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף, כִּי אֵין מוֹנֵעַ לָהּ מֵהַהִתְדַּבְּקוּת בּוֹ – זוּלַת הַגּוּף, וּכְשֶׁתִּפָּרֵד מֵמֶּנּוּ תִשָּׁאֵר פְּנוּיָה, נִצּוֹלֶת מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ מִן הַהֶפְסֵד, מִתְדַּבֶּקֶת בָּעֶצֶם הַזֶּה הַנִּכְבָּד הַמְכֻנֶּה בָ"עוֹלָם הָעֶלְיוֹן". וְזוּלַת זֶה מֵהַכֹּחוֹת אֵין מַעֲשֵׂהוּ כִּי אִם בַּגּוּף וְיֹאבַד בְּהִפָּסֵד הַכְּלִי" (סוף פיסקה יב).

כל זאת לימד אותנו ריה"ל והדגיש לנו עד כמה מנסה הפילוסופיה לנתק בין הגוף ובין הנפש. הגוף הוא חומרי ואילו הנפש היא צורה עליונה המתלבשת עליו ואינה חלק ממנו. כך הוא בצמחים ובבעלי החיים, וכך הוא גם בנפש האדם. הנפש המשכלת שבאדם אינה כלל חלק מגופו אלא היא שייכת ל'שכל הפועל' והיא שואפת לחזור ולהידבק בו.

[1]. מלשונו של ריה"ל לא ברור האם הפילוסופיה מכנה גם את כוח החיים בצמחים בשם 'נפש', או שכוח החיים בצמחים מכונה 'טבע' ורק בבעלי חיים הוא מכונה 'נפש'.

[2]. על פי הספר 'מאמר הנפש' (רסאלה פי אלנפס) לאבן סינא.

[3]. כך כותב ריה"ל גם בפיסקה יב: "וּכְבָר יַצְלִיחַ הַכֹּחַ הַדִּבְּרִי בִקְצָת הָאֲנָשִׁים מֵהִתְדַּבְּקוֹ בַשֵּׂכֶל הַכְּלָלִי בְּמַה שֶּׁיְּרוֹמְמֵהוּ מַהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּהֲקָּשָׁה וְהָעִיּוּן, וְיָסוּר מֵעָלָיו הַטֹּרַח בַּלִּמּוּד וּבַנְבוּאָה, וְתִקָּרֵא סְגֻלָּתוֹ זֹאת קְדֻשָּׁה, וְתִקָּרֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ".