פרק מז

היחס לדיני טומאה וטהרה בדורות הללו

פיסקאות מח-מט

הקראים מקפידים גם היום על דיני טומאה וטהרה, ולכאורה כך אכן מצווה התורה

מלך כוזר מעלה פתאום שאלה על הטעם לאזהרות התורה בענייני הטומאה השונים: "אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה, טוֹב הוּא בְעֵינַי לָדַעַת לָמָּה צִוָּה הַשֵּׁם הַשְּׁמִירָה מִן הַטֻּמְאוֹת". ולכאורה לא מובן מקומה של שאלה זו בהקשר הנוכחי, בו אנו עוסקים ביחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל־פה, ובעניין הנאמנות למסורת חז"ל. אך באמת, כבר כתבו מפרשי הכוזרי ששאלת המלך מתייחסת אף כאן אל הקראים, שהקפידו מאוד על דיני טומאה וטהרה (לפי הבנתם), ואילו היהודים 'הרבניים' לא הקפידו בדינים אלה. ואכן, בתרגומים אחרים משמע שהשאלה מתייחסת ישירות אל מנהג הקראים: "עם זאת מפליא אותי הִשמְרותם/הִשמְרם מן הטומאות" (תרגום קאפח/שילת), "ובכל זאת טובה בעיני דרך הקראים להזהר מן הטומאות" (תרגום אבן שמואל). לכאורה הקראים צודקים, שהרי התורה האריכה לעסוק בדיני טומאה וטהרה, והקדישה לכך פרשיות שלמות – ענייני טומאת מת, צרעת, יולדת, נידה, זב וזבה, ועוד. גם התורה שבעל־פה, במשנה, הקדישה לכך את סדר 'טהרות' ועסקה רבות בהלכות אלה. מדוע, איפוא, כל הדינים האלה איבדו את משמעותם, והיהודים בדורות הללו אינם מקפידים על כך, ואינם שומרים על הלכות אלה?

על פי הסבר זה שאלתו של מלך כוזר היא מעין מה ששאל בתחילת הדיון, על כך שראה את הקראים משתדלים ומתאמצים בשמירת המצוות יותר מן 'הרבניים'. אמנם כבר התייחס החבר לשאלה זו לעיל פעמיים, אך כאן השאלה מתמקדת בנושא שמירת הלכות טומאה וטהרה, ודורשת התייחסות נפרדת.

טומאה שייכת רק במציאות בה יש קדושה

את עניינה של הטומאה כבר ביאר ריה"ל לעיל (מאמר שני, פיסקאות נח-סב) באריכות, וראה מה שכתבנו שם (פרק לד). נזכיר כאן בקצרה את עיקר דבריו שם. יש בעולם הזה חיבור של רוחניות וגשמיות, ועל ידי העניין הא־לוהי חיבור זה יכול להביא לידי קדושה. על מנת שהרוחניות תשרה בעולם צריכים שתהיה בו הכנה מיוחדת וצריכים שיהיו בו תנאים מיוחדים לכך. חיבור מושלם בין רוחניות לחומריות יוצר קדושה, וכאשר חל קלקול וחוסר התאמה בין החומר לבין הרוח נוצרת טומאה. הטומאה מבטאת את חוסר החיוּת והחיוניות בגוף ובחומר, המונע ממנו להתחבר אל הקודש ואל העניין
הא־לוהי. ענייני הקדושה והטומאה הם עניינים רוחניים עדינים, ומי שאינו שייך בזה אין דינים אלה חלים עליו, ומשום כך אין דיני טומאה חלים בגויים (וראה שם עוד).

על פי זה נוכל להבין את היסוד החשוב שמגלה לנו כאן ריה"ל בענייני טומאה וטהרה: "הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה שְׁנֵי עִנְיָנִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, לֹא יִמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא בְהִמָּצֵא הַשֵּׁנִי, וּמָקוֹם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה אֵין טֻמְאָה" (פיסקה מט). כל עניינה של הטומאה שייך רק ביחס לקדושה. אם יש קדושה בעולם אז גם יש טומאה בעולם, אבל כאשר אין קדושה בעולם ממילא גם לא שייך להתייחס לענייני הטומאה.[1] בהיעדר הקדושה בעולם, כלומר במציאות בה אין השראת שכינה ואין חיבור א־לוהי בין שמים וארץ, ממילא כל המציאות היא מציאות של טומאה, של העדר חיוּת.

"כִּי עִנְיַן הַטֻּמְאָה אֵינֶנּוּ כִּי אִם דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִמַּה שֶּׁהוּא מְקֻדָּשׁ לֵא־להִים, כְּמוֹ: הַכֹּהֲנִים וּמַאֲכָלָם וּמַלְבּוּשָׁם וְהַתְּרוּמוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְכֵן עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה: דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים רַבִּים יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים, וְרֹב מֵהֶם תְּלוּיִים בְּמַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, וּכְבָר חָסַרְנוּ אוֹתָהּ" (שם).

אדם צריך להיות טהור על מנת שיוכל להיכנס אל המקדש, ויוכל להשתתף בעבודת הקרבנות ובאכילת הקדשים. במציאות בה, בעוונותינו, אין השראת שכינה ואין בית מקדש ואין עבודת הקודש – ממילא אין לאדם שום תועלת בהיותו טהור. משום כך אין משמעות להקפדה המדוקדקת בהלכות טומאה וטהרה בזמן הזה, ואין שום הבדל בין אדם טמא לבין אדם טהור. וכידוע, בדורות אלה כולנו בחזקת טמאי מתים, ואין לנו אפשרות להיטהר מטומאה זו, שהרי לכך צריכים אפר פרה אדומה.

איסור נידה ואיסור נבילה הם איסורים העומדים בפני עצמם, ואין הם תלויים בהלכות טומאה השייכות בהם

אך לכאורה יש להקשות על כלל זה, שהרי גם בדורות אלה, שאין לנו בית מקדש, ואפילו בחוץ לארץ שהיא 'ארץ טמאה', אנו מקפידים על שני איסורים חמורים, התלויים ישירות בענייני טומאה – והם איסור אישה נידה ואיסור נבילה.

אישה נידה, היינו אישה שראתה דם כדרך הנשים, הרי היא טמאה, ואין היא עולה מטומאתה אלא אם כן טבלה במקוה טהרה, כשאר כל הטמאים. כל זמן שאישה היא נידה הרי היא אסורה בביאה, ואף בעלה אסור לבוא עליה, וביאה זו חמורה מאוד ועונשה כרת. ואם אין אנו צריכים להקפיד היום על דיני טומאה וטהרה, שאין לנו קודש ומקדש, מדוע אנו ממשיכים לשמור על איסור נידה, ואשה מקפידה לטבול במקוה כדי להיות 'טהורה' לבעלה?

וכן איסור נבילה, כל חיה או בהמה שלא נשחטה כהלכתה, גם אם היא כשרה ויש לה סימני כשרות, הרי היא טמאה, וכל הנוגע בה נטמא, והיא אסורה באכילה. ואף כאן קשה, הרי אין לנו היום הלכות טומאה, ומה אכפת לי אם הבהמה הזאת היא נבילה, הרי היא אינה מטמאה, ולמה גם בדורות שלנו נבילה אסורה עלינו באכילה?

מסביר ריה"ל יסוד חשוב: יש בנידה ובנבילה שני עניינים שונים – גם עניין טומאה וגם עניין איסור, ואין להתבלבל ביניהם. האיסור באישה נידה ובנבילה עומד בפני עצמו בלי קשר לטומאה. אישה נידה אסורה בביאה לא משום שהיא טמאה, אלא זהו איסור ביאה כמו שאר איסורי ביאה בנשים האסורות.[2] גם כל ההרחקות שההלכה הרחיקה מאישה נידה, שלא לגעת בה ולא להושיט לה חפצים, ולא לאכול עמה באותו השולחן בסמוך, וכדומה, אין זה בגלל שהיא 'טמאה', אלא אלו הרחקות שנועדו שלא יגיע הבעל לקירוב דעת עם אשתו עד שישכב עמה. גם בשר נבילה אסור עלינו באכילה לא משום שהנבילה היא טמאה, אלא זהו איסור אכילה כשאר מאכלות אסורים.

"וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ. … וְכֵן אֲסוּרָה עָלֵינוּ הַנְּבֵלָה וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָתָהּ אֲבָל מִצְוָה גְרִידָא בְאִסּוּר הַנְּבֵלָה, וּתְנַאי הַטֻּמְאָה תּוֹסֶפֶת" (פיסקה מט).

בכמה עניינים שונים נוהגים גם כיום על הקפדה בענייני טומאה וטהרה

אמנם, על אף הכלל הנכון שלימד אותנו ריה"ל, עדיין יש לנו בהלכות היום-יומיות שלנו התייחסות להלכות טומאה וטהרה, בעניינים שונים.

איסור עלייה להר הבית – על אף שאין לנו בית מקדש, מכל מקום מְקום המקדש עדיין בקדושתו עומד ואסור לטמאים להיכנס לשם. אמנם לטמאי מתים מותר לעלות למקומות מסויימים בהר הבית, אם טבלו ונטהרו מטומאות אחרות. לשם כך צריכים להיות בקיאים בהלכות טומאה ובהלכות המקדש.

כהנים – הכהנים מוזהרים שלא להיטמא למתים (חוץ משבעת הקרובים) ושלא להיכנס לבית קברות, על אף שגם הם, כמו כל שאר היהודים בימינו, כולם בחזקת טמאי מתים.

מצות סוכה – בהלכות סוכה אנו נזהרים שלא לסכך ב'דבר המקבל טומאה', ויש לכך הגבלות שונות בדיני הסוכה.

טבילה – בתקופת חז"ל היתה גזירה שבעל קרי לא ילמד תורה, ועל כן נוהגים היו לטבול לאחר שבאו על נשותיהם (טבילה זו מכונה "טבילת עזרא"). הרמב"ם מעיד על עצמו שנהג להחמיר בטבילה זו, ואף מנהג החסידים בימינו לטבול. אמנם, רוב העם לא נוהגים מנהג זה, משום שגזרה זו לא פשטה בכל הציבור, וסומכים על הדעה הסוברת ש'דברי תורה אינם מקבלים טומאה', ושוב אינה בגדר חיוב. יש הנוהגים לטבול בכל ערב שבת, יש הנוהגים לטבול בערבי חג ("חייב אדם לטהר עצמו ברגל"), ומנהג ישראל לטבול בערב ראש השנה ויום הכיפורים לתוספת טהרה. טבילה זו לא נועדה לטהר את האדם, ואין הוא נזהר אחריה שלא להיטמא לטומאות השונות, אלא היא נועדה להרגשת טהרה פנימית ונקיות.

מצות נטילת ידיים – חז"ל תיקנו לנו ליטול את הידיים לפני אכילת לחם, גזירה משום אכילת תרומה. נטילה זו מטהרת את הידיים, והלכות נטילת ידיים שזורות בהלכות טומאה וטהרה.

וכן כל נושא טהרת המשפחה – כאמור, אשה נשואה טובלת לנידתה כדי להתיר עצמה לבעלה. היא עושה זאת על ידי טבילה במקוה טהרה, כדרך כל הטמאים העולים מטומאתם, ויש כאן מלבד היציאה מן האיסור עצמו גם הרגשת טהרה מיוחדת.

מעניין לראות כי גם היהודי הפשוט, שאינו כהן, נשאר לו רושם וזכר לענייני טומאה וטהרה, ואלו באים לידי ביטוי בחייו דווקא בעניינים השייכים לשני היצרים הגדולים שבאדם – יצר האכילה ויצר המין. לפני שאדם ממלא את תאוות האכילה שלו עליו ליטול את ידיו ולהיטהר, וכן לפני שאדם בא על אשתו עליה לעבור תהליך של טבילה וטהרה. זהו בדיוק אותו יסוד שלימד אותנו ריה"ל – במקום קדושה יש טומאה. הואיל והאדם נדרש לקדש את עצמו בשני יצרים אלה, ולא לתת דרור לתאוותיו, ממילא עליו לטהר עצמו ולהיזהר מן הטומאה. דרישה זו נועדה לרומם את האדם ולקדש את חיי החומר שלו.

[1].      גם בהלכה אנו רואים שכל המקודש מחברו יש בו הקפדה יתירה וחומרות בענייני טומאה. חולין עושים רק 'שני לטומאה', תרומה עושה 'שלישי לטומאה', ואילו קדשים יש בהם גם 'רביעי לטומאה' (ראה משנה חגיגה פ"ג מ"א).

[2].      האחרונים חקרו בגדרי איסור נידה אם האיסור תלוי בטומאה או לא, והזכירו את שיטת הכוזרי. ראה למשל 'אתוון דאורייתא' לר"י ענגיל, סימן כא, ועוד.