פרק נב

דרשות חז"ל

פיסקאות סח-עג

חכמי התלמוד לא טעו בהבנת פשט הפסוקים, אלא ודאי אותן דרשות מן הפסוקים שאינן על פי הפשט נכתבו על פי קוד מיוחד או שהן רק 'אסמכתא'

אומר המלך: "כֵּן אֲנִי רוֹאֶה בְחֶלְקֵי דִבְרֵיהֶם מַה שֶּׁסּוֹתֵר מַה שֶּׁאַתָּה מְסַפֵּר מִכְּלָלוֹתֵיהֶם, מֵהוֹצָאָתָם פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה אֶל פָּנִים שֶׁמְּרַחֶקֶת אוֹתָם הַהַקָּשָׁה, וְתָעִיד הַנֶּפֶשׁ כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בַפָּסוּק הַהוּא מַה שֶּׁזָּכְרוּ, פַּעַם בַּדִּינִין פַּעַם בַּדְּרָשׁוֹת, וְכֵן מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂים רַבִּים מִמַּה שֶּׁמַּרְחִיק אוֹתָם הַשֵּׂכֶל" (פיסקה סח). מלך כוזר מפקפק בגדלותם ובחכמתם של חכמי התלמוד, שהרי הוא עיין קצת בגמרא ומצא שם כל מיני פירושים מוזרים לפסוקים שבוודאי אינם פשט הפסוק, וכן אגדות משונות וסיפורים דמיוניים חסרי פשר. כיצד אפשר לייחס חכמה לאנשים שכותבים דברים כאלה?

ריה"ל, כדרכו, מוציא את העוקץ מן השאלה בדרך ההיגיון: "הֲרָאִיתָ מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַדַּיְּקוּת וְהַדִּקְדּוּק בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וְהַבָּרָיְתָא, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעִים בָּהּ מִן הַמֶּחְקָר וְהַבֵּרוּר מִבְּלִי יִתּוּר וְחִסּוּר בְּמִלָּה, כָּל שֶׁכֵּן בְּעִנְיָן" (פיסקה סט). אם עיינת בגמרא, מן הסתם ראית כיצד האמוראים מדקדקים בלשון המשנה, ומקשים סתירה מן הרישא לסיפא, ומוצאים שגיאות בלשון ובנוסח, ומבררים היטב כל משפט באופן הגיוני ומסודר. אם כן, אתה מוכרח להודות שהם ידעו ללמוד, וידעו לדקדק היטב בטקסטים שלפניהם, וממילא מסתבר שהם אנשים נבונים ומשכילים לפחות כמוך! המלך נאלץ להודות שאכן כך הוא – חכמים הוכיחו במקומות רבים עד כמה הם יורדים לעומק ההבנה, והם בהחלט מבינים את הדברים הכתובים לפניהם (פיסקה ע). אם כן, נסתרת ההנחה שהניח המלך – אי אפשר לומר שהחכמים אינם יודעים להסביר פסוק כפשוטו, ואף המלך מודה בכך (פיסקה עב).

לאחר שנימת הזלזול חלפה וכבודם של חכמים חזר למקומו, נזקק עתה ריה"ל להסביר מה ראו חכמים לדרוש פסוקים באופן רחוק מן הפשט, וכן להבין מה פשר אותן האגדות הרחוקות מן השכל שנכתבו בתלמוד.

את הקושי בדרשות הפסוקים מסביר ריה"ל בשני כיוונים אפשריים (פיסקה עג).

דרך אחת: הקב"ה מסר למשה את המפתח להבנת התורה, את הקוד המיוחד. התורה ניתנה להידרש בדרך מסוימת, שנמסרה לחכמים, והם דרשו את הפסוקים על פי דרך זו. אנו לא קיבלנו את הקוד המיוחד הזה, ועל כן אין אנו מבינים כיצד חז"ל דרשו כך, ואין אנו יכולים לדרוש פסוקים מדעתנו. מי שאינו מכיר את הקוד המיוחד, ומתבונן מבחוץ, רואה את הדברים כלא הגיוניים, כמו מי שרואה אותיות של שפה שאין הוא מכיר. יש הגיון מאחורי הסימנים, אך הוא אינו מכיר ועל כן הדברים נראים לו חסרי פשר. עלינו לקבל את הדברים כמו שהם, מתוך אמונת חכמים שזוהי דרך דרשת הפסוקים, שהרי אנו יודעים בוודאות שחכמים לא בדו דבר מלבם, וכל דבריהם אמת כפי שקיבלו במסורת של תלמיד מרבו ובן מאביו עד משה רבנו.

דרך שנייה: הדרשות שדרשו חכמים מן הפסוקים אינן המקור להלכות, אלא הדרשות הן רק 'אסמכתא'. רוצה לומר, ההלכות נמסרו לחכמים
בעל־פה, וכדי לא להשאיר את ההלכות בעל־פה חכמים הסמיכו אותן לפסוקים, לסימן בעלמא.

דרשה הנלמדת מן הפסוק בדרך 'אסמכתא' – יש שפירשו שאין זיקה בין ההלכה הנלמדת לפסוק, אך נראה לומר שההלכה נלמדת מתוך הבנה עמוקה של הפסוקים

יש בראשונים שתי גישות כיצד להבין את המושג 'אסמכתא'. יש שהסבירו שאין כאן זיקה אמיתית בין ההלכות לבין הפסוקים, אלא זהו 'סימן בעלמא', קשר מקרי בלבד.

אך יש גישה אחרת בראשונים שרואה ב'אסמכתא' קשר מהותי בין ההלכות ובין הפסוקים אליהם הן נסמכות[1]. לשיטה זו, חכמים הבינו עומק מיוחד בפסוקי התורה המתייחסים להלכות הללו, ומעיון בפסוקים אותם ציינו חז"ל נוכל למצוא את המסר ואת העומק של המצוות הללו שנדרשו מהם בדרך 'אסמכתא'. גם אמו"ר נקט בגישה זו, וכתב מאמר מיוחד להסביר את דרך דרשות הפסוקים.

נדגים גישתו זאת בדרשה אליה ציין ריה"ל עצמו כאן, בעניין שבע מצוות בני נח:

"אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הֲבָאָתָם לַפְּסוּקִים עַל דֶּרֶךְ 'אַסְמַכְתָּא', שֶׁהֵם שָׂמִים אוֹתָהּ כְּסִמָּן לְקַבָּלָתָם, כַּאֲשֶׁר שָׂמוּ פָסוּק: 'וַיְצַו ה' א־להִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר', סִמָּן לְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ. 'וַיְצַו' אֵלּוּ הַדִּינִין, 'ה' ' בִּרְכַת הַשֵּׁם, 'א־להִים' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, 'עַל־הָאָדָם' זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, 'לֵאמֹר' זוֹ גִלּוּי עֲרָיוֹת, 'מִכָּל־עֵץ־הַגָּן' זֶה גָזֵל, 'אָכֹל תֹּאכֵל' זֶה אֵבֶר מִן הֶחָי. כַּמָּה רָחוֹק בֵּין אֵלּוּ הָעִנְיָנִים וּבֵין הַפָּסוּק הַזֶּה, אַךְ אֵצֶל הָעָם קַבָּלָה מִשֶּׁבַע הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בְסִמָּן שֶׁמֵּקֵל עֲלֵיהֶם זִכְרָם".

לכאורה, צודק ריה"ל, שהרי אין בפסוקים אלה משמעות של אותן שבע מצוות. אך אם נעיין במכלול הפסוק ובעומק משמעות הציווי נוכל למצוא הבנה אחרת. נעיין שוב בשני הפסוקים המצווים על האדם (בראשית ב, טז-יז): "ויצו ה' א־להים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". מה רוצה הקב"ה לומר לאדם בפסוקים אלה? קודם כל, יש כאן ציווי מא־לוהים אל האדם, רוצה לומר האדם מחויב להישמע לצו א־לוהי. נובע מכאן בהכרח הצורך לקבל על עצמו סמכות א־לוהית – ומכאן נובע איסור 'לברך' את השם או לעבוד עבודה זרה. בנוסף, יש כאן הוראה לאדם מה מותר לו לעשות ומה אסור לו. כלומר, האדם אינו חיה נטולת רסן אלא עליו לשלוט בעצמו ולהציב גבולות. יש כאן חידוש גדול המבדיל בין האדם ובין בעלי החיים, ונדרש מן האדם להתנהג באופן אחר. אם כן, מהם הגבולות המינימליים שהאדם צריך להציב לעצמו? בוודאי שלא לפגוע באדם אחר, שהרי מן העובדה שהאדם מצוּוֶה עולה שהוא אישיות בעלת ערך, והיינו איסור רציחה ואיסור גזל, וקביעת דרך משפט לדון בין אנשים כדי שלא יפגעו זה בזה.

נמצא, איפוא, שגם כאשר חז"ל מגדירים את הלימוד כ'אסמכתא בעלמא' אין הכוונה שאין כאן שום קשר בין הדברים, אלא דברי חז"ל נסמכים ושאובים משורש הפסוקים וממשמעותם העמוקה.

[1].      כך מופיע במהר"ל באר הגולה באר ראשון, ובריטב"א ר"ה דף טז. ועיין באריכות מאמר של אמו"ר בספרו 'הגיוני משה על הש"ס' חלק ב, עמ' שעב ואילך.