פרק טז

 חטא העגל

 פיסקאות צב-צז

 העניין הא-לוהי בעם ישראל אינו נפגם על ידי החטא

לאחר התיאור הנפלא על מעמד הר סיני, מעלה מלך כוזר את עניין חטא העגל, הפוגם לכאורה בגדלותו של המעמד, שהרי אם מייד לאחר התגלות ה' אל כל עם ישראל היו מסוגלים אלה לקום ולמרוד בו, ולעבוד לעגל העשוי מזהב, כנראה שהמעמד לא היה כל כך מיוחד ולא הצליח לעשות את הפעולה שהיה אמור לעשות.

כדי לגשת להבנת 'חטא העגל' הקדים ריה"ל והסביר כמה עם ישראל הוא סגולי ומיוחד, עַם שעובר בו 'העניין הא-לוהי', וכל אחד מעם ישראל הוא כמו אדם על-טבעי, וכולם ראויים לנבואה ולהשגחה פרטית, והם מעבירים את הסגולה לבניהם ולדורות הבאים אחריהם (סימן צה).

אך אם כן לכאורה שוב חוזרת ומתעוררת שאלתו של מלך כוזר: אדרבה, ככל שנבין שעַם ישראל הוא נעלה יותר ומסוגל יותר – כך יותר נתקשה לתפוס כיצד הוא נפל בחטא העגל?!

על כך הסביר ריה"ל שיש להבחין בין ה'עניין הא-לוהי' הקיים בעם ישראל, שהוא מעין פוטנציאל ויכולת להגיע לרמות רוחניות גבוהות מאוד, לבין הבחירה החופשית שיש לכל אדם ואדם. כל אדם מישראל יכול לבחור האם ברצונו לממש את הפוטנציאל הגבוה הקיים בו, או שמא הוא מוותר ומתעצל ואינו מעוניין להתקדש ולהתעלות. כלומר, העובדה שיש לו לאדם היהודי סגולה מיוחדת וכוחות רוחניים מיוחדים אינה פוגמת בבחירה החופשית שלו. למה הדבר דומה? לספורטאי מצטיין, שיש לו יכולת גופנית להגיע להישגים גבוהים מאוד, אך הוא יצליח להשיג אותם רק אם יתאמן ברמות הגבוהות ביותר וישקיע בכך את כל מרצו. אם הוא יחליט להזניח את העניין, יכולתו תרד והישגיו יירדו, עד שיחליט לשוב ולקחת את עצמו ברצינות. כך הוא גם 'העניין הא-לוהי' הטבוע ביהודי – אם יידבק היהודי בקב"ה ובמצוותיו אזי יזכה להשגחתו ולשפע הבא אליו מלמעלה, אך אם יזניח את עבודתו ויחטא שוב לא יזכה לכך. אמנם זאת יש לדעת: גם אם בחר אדם מישראל ח"ו לחטוא בחטאים חמורים – חטאים אלה אינם פוגמים במהותו, ואין הוא מאבד את סגולתו ואת ה'עניין הא‑לוהי' שבו.

יש לדון את חטא העגל מתוך ההקשר של התקופה

כלל ידוע הוא שאי אפשר לדון מעשה של אדם, או להבין את התנהלותו, מבלי להכיר את המציאות ואת האוירה בהם פעל, ואת ההקשר אליו מתייחסים הדברים. חז"ל אמרו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ובשפות זרות אומרים את המשפט: "אינך יכול להבין את האחר עד שתלך בנעליו".

יש לכך דוגמאות רבות. אין אנחנו יכולים לשפוט את היהודים שנרצחו בשואה והלכו "כצאן לטבח", ולטעון שהיו צריכים לקחת נשק ולהגן על עצמם. זאת היתה תקופה אחרת, עם אוירה שונה, עם חינוך שונה, עם מנטליות מסויימת. ויתרה מכך: אני לא משוכנע שהיהודים כיום במדינת ישראל קורצו מחומר אחר ויש להם אופי שונה. אדרבה, במספר מצבים גילינו שהתנהלות היהודים בארץ ישראל, עם המדינה והצבא החזק שזיכנו הקב"ה בהם, עדיין מתנהלים בפחד ובכפיפות קומה ביחס לאויבים וביחס למעצמות זרות, ולבי אומר לי שהקב"ה מגלגל את הדברים באופן כזה כדי שנבין את משמעותו של הפחד מן הגויים, וכי כל זמן שלא באה הגאולה השלמה לא השתנה מצבנו באופן מהותי, ואכמ"ל בזה.

גם על הרש"ר הירש זצ"ל, שחי בגרמניה לפני 250 שנה, נמתחה ביקורת בדור האחרון על ידי רב חשוב, על כך שבידל את הקהילה שלו בפרנקפורט ליהודים דתיים בלבד, ובכך דחה מן היהדות יהודים שלא שמרו תורה ומצוות. הרש"ר הירש היה מגדולי עולם, וכל המעיין בכתביו ובספריו המופלאים מגלה עד כמה היה מאמין, עמוק ומקורי. באופן אישי, אין לי ספק כי פירושו לתורה הוא מן הפירושים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. והנה יש לדעת, כי בתקופתו של הרש"ר הירש בפרנקפורט, בעקבות התפשטותם של היהודים הרפורמים, כמעט לא נשארו יהודים דתיים והקהילה עמדה להיעלם, ואפילו המקוה טהרה ששימש את הקהילה שם נסגר. במצב כזה לא היתה לרש"ר הירש ברירה אלא לבדל את קהילתו ולהקים בה ציבור של יהודים דתיים אדוקים, כדי לשמור על חיי התורה שם. במקביל הקים הרש"ר הירש בית-ספר בו למדו ילדים יהודים לימודי חול בלי כיפה, דבר שנראה היום תמוה, אך התוצאה היתה שבזכות כך קם דור שלם של יהודים מאמינים, שהיו בני תורה וגם מדענים גדולים. את פירות הקהילה "הייקית" מגרמניה זכינו לראות עד הדורות האחרונים, רופאים ומדענים בני תורה בארץ ישראל יוצאי קהילת גרמניה. אם כן, הרי לנו דוגמא לפעולות של אדם שבעיניים עכשוויות נראות לנו תמוהות, אך באמת בתנאים בהם פעל כך היתה הדרך הנכונה לפעול לכתחילה.

החבר מסביר כי גם את חטא העגל יש לדון מתוך הכרת המציאות בעולם באותו הזמן, הן במישור האמוני ובתפיסות הפילוסופיות באותו הדור, והן במישור הפסיכולוגי ובהבנת פעולת הנפשות. את הדברים בוחן ריה"ל מתוך פרספקטיבה של אהבה, של חיבה, של הבנה. הוא אינו שופט אותם מבחוץ אלא מנסה להיכנס אל תוך הסיטואציה המדוייקת על מנת להצליח להבין אותה באמת.

בדור המדבר היו מוכרחים להגשים את א-להים במשהו מוחשי

מסביר החבר: בתקופה זו של דור המדבר קשה היה מאוד לתפוס את הא-להים כמושג מופשט לחלוטין. הציווי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בא כנגד התפיסה הרווחת בכל הדתות ובכל האמונות, ולא היה אדם אחד בכל העולם שיכול היה לתפוס באותו הזמן את הא-לוהות כמשהו מופשט שאינו מתבטא באיזשהו משהו מוחשי ממשי. גם מי שכבר הצליח להגיע להכרה בא-ל אחד שהוא בורא ומנהיג את העולם, וכבר לא האמין בקיומם של כל מיני כוחות השותפים בהנהגת העולם, עדיין לא הצליח להגיע להכרה שהא-להים הוא עניין מופשט ואינו מתגשם בתמונות ובעצמים. הם היו משוכנעים שא-להים מתגלה אליהם בעולם באמצעות דברים מוחשיים שהם יכולים לראות בעיניים. הם כבר היו רגילים להתגלות ה' בעמוד הענן ובעמוד האש, הם ידעו שמשה עלה אל ההר כדי להוריד להם את התורה שתהיה אצלם באופן מוחשי (ואכן הוא ירד עם הלוחות שהיתה בהן קדושה עצמית). משום כך אנו יכולים להבין שהיה בהם צורך גדול באותו הזמן לייצר עצם מוחשי דרכו יתגלה אליהם הא-ל. הם ידעו בוודאות שהעגל אינו א-ל ואינו אלא מעשה ידי אדם, אך רצו לייצר צורה שתשכון עליה רוח א-להים, וכך יהיה להם קל יותר לעבוד את ה' כי אין הם יכולים לתפוס אותו באופן אחר.

יתרה מזאת, אומר החבר, גם בימינו אנחנו עדיין רואים גילויים של הגישה הזאת. על אף שאנחנו יודעים כי הקב"ה הוא אחד ואין לו גוף ולא דמות הגוף, עדיין אנו מייחסים קדושה לעצמים ולגופים מוחשיים. אנחנו הולכים לקברי צדיקים, אנחנו מקדשים את אדמת ארץ ישראל ומתגלגלים בעפרה. יש אף אנשים בימינו שתפיסתם נמוכה וסבורים שיש לדברים האלה כוח עצמי ולא מייחסים זאת לבורא.

כך גם הסביר האבן עזרא שכוונתם היתה שהעגל מסמל לעניין רוחני ואין בו עצמו א-לוהות.

התלבשות רוחני בגשמי יכולה להתקיים רק בציווי מפורש

אם כן, במה אפוא חטאו יוצרי העגל? אם אכן הקב"ה מתגלה בעמוד אש ובעמוד ענן, אם הלוחות יש בהם קדושה עצומה, אם המשכן ובית המקדש הם מקום קדושה והשראת שכינה וכל הזר הקרב יומת, מדוע אי אפשר לומר שאפשר גם לעבוד את הקב"ה תוך שימוש בסמל בדוגמת עגל? הרי א-להים מתגלה גם בעצמים גשמיים! במה זה שונה, למשל, מצורת הכרובים שהיו בקודש הקודשים? האם אין זה שימוש בסמל גשמי לעניינים רוחניים?

אומר ריה"ל: החטא של האנשים שעשו את העגל הוא בכך שעברו על ציווי ה' "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"! הם אכן לא כפרו בא-להים, הם לא עבדו ממש עבודה זרה, אבל הם עברו על הציווי המפורש. ואם תאמר, הרי יש שימוש בעבודת ה' בפסלים ובתמונות ובעניינים גשמיים, ואם כן היאך נבחין בין האסור ובין המותר? מסביר ריה"ל כי העניין הוא פשוט. ההיגיון העומד מאחרי האיסור הוא שרק הקב"ה בעצמו יכול לקבוע באלו אופנים יתגלה הרוחני בגשמי. האדם אינו יכול ליצור רוחניות בגשמיות בלי הוראות מפורשות. אם סופר סת"ם יקח קלף ויכתוב עליו ספר תורה שלא על פי ההלכות המדוייקות – ספר התורה יהיה פסול ואין בו קדושה. אך אם יכתוב אותו על פי כל ההלכות והדקדוקים – ספר התורה יהיה כשר ותחול עליו קדושה גדולה. האם הסופר סת"ם יכול להחיל קדושה על קלף? בודאי שלא! את הקדושה על הספר מחיל הקב"ה, אך הקדושה יכולה לחול רק בתנאים מסויימים ומדוייקים ובציווי מפורש. אדם אינו יכול ליצור קדושה בעצמו בלי שנצטווה על כך. זה היה חטאם של נדב ואביהו, עליהם נאמר (ויקרא י, א): "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם", כלומר האש היתה זרה ולא רצויה משום שהקב"ה לא ציוה להביא אותה, ועל כך נענשו מייד!

מספר החוטאים שנהרגו מוכיח כי זהו חטא מקומי

 ראיה לכך שחטא העגל לא היה חטא מהותי אלא חטא מקומי מביא ריה"ל ממספרם של החוטאים שנהרגו. התורה מספרת שמשה ובני לוי הרגו את כל האנשים אשר חטאו בעגל, ומספרם הגיע ל3,000 איש. אמנם זהו מספר לא מבוטל, אך ביחס ל600,000 אנשי ישראל זהו בסך הכל חצי אחוז.

החומרה הגדולה של חטא העגל

יש להוסיף עומק לדבריו של ריה"ל, ולבאר את משמעותו של החטא בראייה רחבה יותר (על אף שריה"ל לא כותב זאת כאן בפירוש נראה לענ"ד שהוא ודאי יסכים לביאור זה, והדברים תואמים עם שיטתו הכללית בהבנת טעמי המצוות).

במעשה העגל ישנו צד מודע וצד שאינו מודע. הסיבות שנאמרו על ידי העם היו סיבות לכאורה מוצדקות: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – אנחנו רוצים לעבוד את ה' שהרי אנו מחוייבים להודות לו על שהוציאנו ממצרים, ולשם כך אנו עושים את העגל. אנחנו רוצים משהו מוחשי שנוכל באמצעותו להתחבר לעבודת ה'. "חג לה' מחר" – הכל מתוך יראת שמיים ומתוך כוונה אמיתית לעבודת ה', כי אנחנו צדיקים ורוצים להתקרב לה'! אז אולי זה לא רצוי לכתחילה כי אסור לעשות פסל וכל תמונה, אבל זה לא כל כך חמור. אפשר להבין! אמנם זהו הצד המודע, המניע השכלי, שכביכול רוצה לעשות את הטוב והישר. מאידך, כשבאו למעשה עצמו, נאמר: "וישכימו ממחרת, ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתה, ויקומו לצחק". זהו הצד הלא מודע, והוא מגיע בהכרח. ונבאר את הדברים:

הנה, כבר דיברנו לעיל על תורת הנצרות, שעניינה המרכזי הוא להוריד את הא-להים אל האדם. במקום שהאדם יתעלה אל הא-להים הם הורידו את הא-להים אל האדם. הם הגדירו מהו א-להים, איך צריך להתנהג א-להים, ואיך צריך האדם להתנהג עם א-להים. האדם אינו כפוף למשהו חיצוני אלא לערכים שלו עצמו. אותה הבעיה יכולה להתעורר גם בעבודת ה'. כאשר האדם רוצה לעבוד את ה' על פי הבנתו ועל פי רצונו, הוא למעשה יוצר א-להים כדמותו וכצלמו. אם האדם הוא שמחליט מהי הדרך הנכונה לעבוד את הבורא, ושוקל זאת על פי דעתו ועל פי תפישתו בלבד, סופו שיתיר את הרצועה ויילך אחר יצרו ויפרוק כל עול. אם אין הלכה מוגדרת, אם אין שולחן ערוך, אם הכל נתון לשיקול הדעת ולהרגשות, או אז גם אם הרצון המודע המניע יהיה קדוש וטהור על כרחנו התוצאה תהיה עיוות וחיסרון. אנו רוצים עולם בו יש השראת שכינה, בו יש 'עניין א-לוהי' סגולי, ודבר זה אינו יכול לבוא לָעולם על פי שיקול דעתנו. קדושה והשראת שכינה הן מציאות שנוצרת על פי התורה, על פי ההוראות הברורות שיסד הקב"ה בעולמו, "איסתכל באורייתא וברא עלמא". למזבח יש מידות מדוייקות, לשמירת שבת יש כללים ברורים, ולכל ענייני קדושה ומצוות ישנם גדרים שניתנו לנו על ידי הבורא. אי אפשר לעבוד את ה' ולהידבק בו בלי להיות צמודים לכללי ההלכה הברורה.

מלבד העניין הסגולי, שאין באפשרות האדם ליצור קדושה והשראת שכינה שלא על פי הכללים הא-לוהיים, ישנו צורך נוסף במסגרת של מצוות והלכה ברורה, הנה ידוע שהאדם מונע משיקולים שונים, וגורמים רבים משפיעים על שיקול דעתו, עד שלמעשה אין באפשרותו לקבל החלטות משיקולים אובייקטיביים. אדם קרוב אצל עצמו ואצל תאוותיו, וגם בדברים שבהשקפה ובנושאים שברומו של עולם האדם מושפע משיקולים שונים. כיצד אם-כן יידע האדם אם האמת אליה הוא חותר היא האמת המוחלטת? הרי חבירו, שאף הוא ירא שמים כמותו, סבור אחרת! גם משום כך אנו צריכים את מסגרת ההלכה הברורה, בה 'גבולות הגזרה' ברורים ומוחלטים ואינם נתונים לוויכוח ועירעור. בתוך המסגרת הזאת אפשר שתהיינה מחלוקות, אפשר שיהיו וויכוחים, אך לכולם יהיה ברור מה מותר לכתחילה ומה אסור גם בדיעבד. אלמלא כן כל אחד יכתוב תורה לעצמו וכל אחד יבנה במה לעצמו.

בחטא העגל רצה העם לעבוד את ה', רצה תחליף למשה רבנו, רצה ליצור עצם גשמי שתחול עליו קדושה רוחנית – אך הם עשו זאת על פי שיקול דעתם ולא על פי ציווי א-לוהי. בכך למעשה הם מייצרים דת חדשה המתאימה להם, ובזה הם מנתקים עצמם מהקב"ה. אם כן, גם לריה"ל חטא זה הוא חמור מאוד, על אף שהוא שונה לחלוטין ממה שהבנו בלעדיו.

מדוע אהרן שיתף פעולה עם החוטאים?

צריך להבין את תפקידו של אהרן בחטא העגל. כל הקורא את הפסוקים משתומם: מה ראה אהרן הכהן, המנהיג הבכיר בהיעדרו של משה, לשתף פעולה ולהדריך את העם כיצד לעשות את העגל? הרי היה צריך לעצור ולמנוע אותם מלעשות זאת בכל מחיר!

אחד ההסברים (והוא חביב עליי במיוחד) הוא שאהרן עשה כאן מעשה גדול של הקרבה. אהרן כבר הבין שהאנשים האלה רציניים בעניין הזה, ורצונם הוא ליצור להם דמות גשמית בכל מחיר. הם כבר הרגו את חור (בנה של מרים) והם אינם בוחלים באמצעים. מתוך שהיה אהרן אוהב ישראל גדול הוא החליט לשתף פעולה עמם, מתוך הנחה שדבר זה יעמוד לזכותם – כאשר ייתבעו על ידי משה על חטאם יוכלו לטעון להגנתם שאף אהרן הכהן עשה זאת, ונחנו מה כי תלין עלינו?! לפירוש זה אהרן מסר את נפשו הטהורה והשתתף בעצמו במעשה החטא כדי להציל את החוטאים מעונש.

רש"י על התורה מבאר שאהרן ניסה 'למשוך זמן' באמצעים שונים, כדי שלא יספיקו לבצע את המעשה עד שיגיע משה רבנו. אילו היה מתנגד להם לא היו שומעים לו, ולכן עשה עצמו כאילו הוא משתף עמם פעולה, אלא ניסה להרוויח זמן בתואנות שונות. בסופו של דבר לא יכול היה לדחות את המעשה ונאלץ לעשות אותו כאנוס.

אמנם ריה"ל מבאר ביאור שונה בתכלית, ויש בו מן החידוש: אהרן עשה זאת בכוונה על מנת לגלות לעיני כל מי הם האנשים החוטאים בעם, ובכך להביא להריגתם! אהרן מזהה חולשה בעם, רפיון באמונה הטהורה, ומעוניין לגלות את ערוות העם – "כי פרוע הוא, כי פרעֹה אהרן" (שמות לב, כה), אהרן חשף וגילה את חולשת העם כדי להיפרע מן החוטאים!

פירוש זה הוא הפוך לגמרי מן הפירוש הראשון שהבאנו לעיל. אהרן אינו איש החסד אוהב ישראל המגונן עליהם כלפי משה המעניש, אלא אדרבה, אהרן רוצה לגלות את האנשים החלשים, המועדים לחטוא, להכשיל אותם במעשה החטא, ובכך לטהר את המחנה.

אסור לגלות חולשות

אך עדיין צריך להבין מדוע מעשה זה הוא חטא? מדוע נענש אהרן על כוונתו זו, ומדוע מתרעם עליו משה?

ראיתי הסבר נאה לעניין זה בספרו של הרב שלמה טולדנו, ואני רוצה לפתח את הרעיון העומד מאחוריו:

הנה לכל אדם ישנן חולשות. לכל אדם יש יצרים עמם הוא מתמודד ובהם הוא נלחם. לפעמים הוא מצליח, לפעמים הוא נכשל. לכל אדם יש מידות בנפש שעדיין לא הצליח לתקן, אך כלפי חוץ אין הדבר ניכר. יש אנשים שמצליחים להסתיר כל חייהם את חולשותיהם, ואפילו אנשים שמכירים אותם היטב אינם יודעים שהם לוקים במידה מסויימת בנפש. יש אנשים שמצד האמת הם לא כל כך נחמדים ומוצלחים כמו שהם נראים כלפי חוץ. אז מה? מה החיסרון בחוסר הידיעה הזו?

ידוע שיש אנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בגלל כל מיני סיבות אישיות. דרכו של הטיפול הוא שבמהלכו מגלה המטופל על עצמו פרטים שאינם מחמיאים, והוא מגלה שהוא לוקה בעניין זה, ובמידה זו, ובתכונה זו. מי אמר שהגילוי הזה הוא טוב? אולי לפעמים עדיף שהדברים מוסתרים ואינם צפים ועולים על פני השטח? אולי קל יותר להתמודד ולחיות כאשר הליקויים האלה אינם גלויים, וליבא לפומא לא גליא!

יש מנהג לעשות 'דינמיקה קבוצתית' בין קבוצות אנשים, ופעילות זו נועדה על מנת לגלות סכסוכים בין אנשים, מתחים, פתאום מתגלה שפלוני לא אוהב את אלמוני, שהוא מרגיש פגוע ממנו, שהוא מתקשה לומר לו שלום. עד עכשיו אדם זה הצליח להסתיר את העניין והתנהל באופן סביר, מדוע יש צורך לגלות את הדברים הנסתרים האלה? טוב להם שיהיו נסתרים וכך לא יפריעו למהלך החיים השקט והרגיל. אז נניח שאני לא אומר לו 'שלום' מכל הלב אלא רק מן השפה ולחוץ, קשה לי ואני מתמודד עם זה, אבל למה צריך לגלות הכל ולספר?

אהרן זיהה חולשה בעם. היו מספר אנשים שאמונתם היתה רופפת מעט, והם חשו צורך להגשים את הרוחניות בחפצים גשמיים. זהו צורך שיש בו פסול, אבל זאת היתה רק התרופפות בכוח, לא בפועל. מסיבות שונות אנשים אלה לא חטאו עד כה, ולא מימשו את רצונם זה. אולי חששו ממשה, אולי לא העיזו לקום ולעשות מעשה. אהרן רצה לגלות כלפי חוץ את חולשתם, ולהוציא את החטא מן הכוח אל הפועל. סביר להניח שאלמלא היה אהרן פועל ועושה את העגל אנשים אלה לא היו חוטאים, ולעולם לא היו נופלים בזה כי לא נקרתה להם הזדמנות נאותה. אהרן רצה לגלות את חולשתם ולטהר את המחנה, שהרי תפקידו של הכהן הגדול הוא "לכפר על בני ישראל" – "לכפר" היינו לנקות – אך במעשה זה פגם והחטיא אותם בפועל, מה שיתכן שלא היה עושים כלל.

אנו מבקשים בתפילה בבוקר "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון". אנו יודעים שיש לנו יצרים, ואנו יודעים שבסיטואציות מסויימות אנו עלולים לחטוא, ולכן אנו מבקשים לא להגיע למצבים בהם יתגלה קלוננו בפני הבורא. על האדם להרחיק עצמו ממצבים בהם הוא עלול להתפתות וללכת אחר תאוות לבו. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אין עניין לגלות את היצר אלא יש עניין להערים עליו ולא להיתקל בו. "בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעניין גלישה באינטרנט ההמלצה הטובה ביותר היא לגלוש במחשב במקום גלוי בו אחרים יכולים לראות כל אשר אתה עושה. אם תהיה לבד אתה עלול להיסחף למקומות לא רצויים, אז אל תכניס את עצמך למצב של מלחמה מול היצר, אלא מראש תדאג לכך שכלל לא יהיה קרב.

אי אפשר שלא להתפעל מן העומק הנפלא בהבנת נפשו של אדם הטמון בדברי ריה"ל, ובמיוחד שהדברים נאמרו לפני כאלף שנה והקדימו את זמנם.