פרק פא

חכמה ומקרה

פיסקאות ג-ז

הפילוסופיה מסבירה את תהליך היצירה והקיום של העולם כשילוב של חכמה ומקרה

מהלך הדו-שיח להלן בין החבר והמלך הוא מעין היפוך תפקידים. החבר מציג כאן את שיטת הפילוסופיה, ומנסה להסביר אותה ואת המחשבה העומדת מאחוריה, ואילו המלך תוקף את השיטה הזאת, ומקשה עליה, ובעצם מייצג את האמונה בבורא עולם ובבריאת יש מאין.

בסוף פיסקה ב, לאחר תיאור ה'היולי', מתאר החבר בקצרה את תיאוריית 'ארבע היסודות', וכיצד הם נוצרו ונתהוו בעולם. על כך אומר המלך: "וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם אֶצְלָם מִתְחַדְּשׁוֹת בְּמִקְרֶה, בְּאָמְרָם: נִקְרָה לַאֲשֶׁר קָרַב מֵהַגַּלְגַּל מְאֹד שֶׁיִהְיֶה אֵשׁ, וּמַה שֶּׁרָחַק שֶׁיִּהְיֶה אָרֶץ, וּמַה שֶּׁהִתְמַצַּע הָיָה, כְּפִי הַקֻּרְבָה מִן הַגַּלְגַּל הַמַּקִּיף אוֹ מִן הַמֶּרְכָּז, אַוִּיר וָמָיִם" (פיסקה ג). את המלך מטרידה השאלה מה גרם לדברים להיווצר כמו שהם? למה חומר היולי זה הפך להיות מים וזה הפך להיות אוויר? מי החליט על כך? והתשובה שעלתה לו מתיאור היווצרות היסודות היא שהדברים אירעו ב'מקרה'. חומר שהיה גבוה וקרוב יותר לגלגל הירח הפך להיות יסוד אש, וחומר נמוך שהיה קרוב למרכז הארץ הפך להיות עפר, ובאמצע – מה שקרוב לאש הפך לאוויר ומה שקרוב לארץ הפך להיות מים. הכל במקרה!

יש גם היום אנשים שמסבירים שרק בכדור הארץ התפתחו תנאים המאפשרים להיווצרות של תאים חיים, בגלל המרחק המדוייק מן השמש, שהוא לא חם מדי ושורף הכל, והוא לא קר מדי ומקפיא הכל. אז בגלל שבמקרה כדור הארץ נמצא במרחק המתאים ממילא התפתחו בו חיים ולא בפלנטות אחרות. הכל מקרי!

אך באמת אי אפשר לומר שהכל מקרי, שהרי כל המתבונן בבריאה מזהה חכמה עצומה בדברים הגדולים ובפרטים הקטנים כאחד. איך אפשר לומר על יצירה כל כך מתוחכמת ומופלאה שהיא נוצרה במקרה? ממתי מקרים הם כל כך מדויקים? עונה החבר: "אֲבָל הַהֶכְרַח יְבִיאֵם לְהוֹדוֹת בַּחָכְמָה בְּהִפָּרֵד עֶצֶם מֵעֶצֶם, כִּי לֹא יִפָּרֵד עֶצֶם הָאֵשׁ מֵעֶצֶם הָאַוִּיר, וְהָאַוִּיר מִן הַמַּיִם, וְהַמַּיִם מֵהָאָרֶץ בִּמְעַט וּבְרֹב וּבְחֹזֶק וּבְחֹלֶשׁ, אַךְ בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת לְכָל אֶחָד, הוּשַׂם זֶה אֵשׁ וְזֶה אַוִּיר וְזֶה מַיִם וְזֶה אָרֶץ" (פיסקה ד). ההבדלים בין היסודות הם הבדלים מהותיים, אלה לא רק הבדלים של מיקום או מרחק מהגלגל. "וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִישַׁת יְסוֹד בִּיסוֹד וְכָל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹמֵר צוּרָתוֹ וְעַצְמוּתוֹ. נִרְאֶה הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ בְּמָקוֹם אֶחָד נוֹגְעִים זֶה בָזֶה, וְאֵינָם מִתְדַּמִּים עַד שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה קְצָתָם אֶל קְצָתָם בְּסִבּוֹת אֲחֵרוֹת מְשַׁנּוֹת אוֹתָם, וִיקַבְּלוּ הַמַּיִם צוּרַת הָאַוִּיר, וְהָאַוִּיר צוּרַת הָאֵשׁ, וְאָז יִהְיֶה רָאוּי הַיְסוֹד לְשֵׁם חֲבֵרוֹ, וְיִהְיוּ הָעֲצָמִים נִכָּרִים בְּצוּרָתָם מִלְּבַד מִקְרֵיהֶם" (שם). על כרחך שיש כאן איזה משהו אחר שאחראי להבדלים המהותיים האלה, ואין זה רק תלוי ב'מקרה', וגם הפילוסופים עצמם מבינים את זה ומוכרחים להכיר בכך!

"וְהֵבִיא זֶה הַפִּילוֹסוֹפִים לֵאמֹר כִּי שָׁם שֵׂכֶל פּוֹעֵל אֱ־לֹהִי נוֹתֵן הַצּוּרוֹת הָאֵלֶּה, כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹתֵן צוּרוֹת הַצְּמָחִים וְהַחַיִּים, וְהֵם כֻּלָּם מֵאַרְבַּע הַיְסוֹדוֹת… וְהַפִּילוֹסוֹפִים הוֹדוּ עַל כָּרְחָם כִּי אֵלּוּ הַצּוּרוֹת נוֹתֵן אוֹתָם עִנְיָן אֱ־לֹהִי, וְקוֹרְאִים אוֹתוֹ: מַשְׂכִּיל נוֹתֵן הַצּוּרוֹת" (שם). כלומר, הפילוסופים הוכרחו לקבוע כי יש חכמה מאחורי הצורות השונות בחומר וביסודות, ואין הדברים תלויים רק ב'מקרה'. לחכמה הזו הם קוראים 'שכל פועל' א־להי. בכך מוסבר כיצד לכל בעל חיים יש תכונות אחרות ומראה אחר, לכל צמח וצמח יש פירות אחרים וטעם ומראה אחר, וכדומה. אין ביניהם הבדל בחומריות אלא בצורה אותה נתן להם 'השכל הפועל' נותן הצורות. בתפיסה הפילוסופית 'השכל הפועל' הוא השתלשלות של שכלים שהשתלשלו זה מזה על ידי מחשבה שיצרה אותם, עד לסיבה הראשונה.

אבל, למרות ההכרה וההודאה שלהם ב'שכל' ובחכמה אשר נתנו את הצורות, עדיין טוענים הפילוסופים שמעורבת בתהליך הבריאה גם
יד-ה'מקרה'. הם רואים את כל ההתרחשויות בבריאה ובהנהגת העולם ומזהים בהם, מלבד החכמה, גם מקרים. יכול היה הדבר להיות כך או כך, ובסופו של דבר היה כך ולא כך. ואין להאשים אותם בכך, שהרי סוף סוף אין בהשקפת הפילוסופים מושג 'א־להים', ולתפיסתם אין כאן כוח שברא ויצר את הכל, ואין כאן 'רצון' שקובע כיצד יתנהלו הדברים. אם כן, על אף שהפילוסופים מודים שיש ברקע הדברים חכמה מופלאה מכל מקום יש כאן גם 'מקרה'. על כן הם מסבירים את הדברים כך: ישנו בטבע כוח עצום שפועל בו, כוח טבעי, שמניע ומפעיל את הכל, והכוח הזה פועל על פי חכמה וחוּקיוּת פנימית. כוח החיים שטמון בטבע הוא כוח פלאי ממש, ואנו רואים במקרים שונים כיצד הטבע מצליח להשתקם גם אחרי שינויים ואסונות הפוקדים אותו, כמו יערות אחרי שריפה גדולה, וכדומה. יחד עם זאת העולם גם נתון למקרים, והכל מתרחש במקרה, אבל גם המקרים כפופים לחוּקיוּת של הטבע. אין אפשרות שיתרחשו בעולם מקרים 'לא טבעיים', כי בטבע יש מערכת של חוּקיוּת טבעית שהכל כפופים לה מעצם יצירתם. יש בעולם שילוב של חכמה ו'מקרה'.

אגב, במהלך השנים גיבשו הוגי דעות שונים כל מיני 'כללים' שעל פיהם לדעתם פועל הטבע. דרווין, למשל, שכפר אף הוא בקיומו של א־להים, קבע כי הכלל על פיו פועל הטבע הוא 'מקרה וצורך'. אף הוא מודה שלא הכל מקרה, ועל כן הוא קבע שהכלל על פיו פועל הטבע הוא שהחזק שורד והחלש נעלם. הוא מזהה איזושהי חוקיות או מגמה של העולם, ולכן הוא מוכרח למצוא 'כלל' שיסביר אותה. הוא לא מאמין בכוח עליון שמנהל את העולם ולכן הוא מנסה למצוא כלל הגיוני שכביכול הטבע כפוף לו ופועל על פיו.

אם כן, לשיטת הפילוסופיה העולם מורכב מחכמה ומקריות.

הפילוסוף מוכרח לתלות את התנהלות העולם ב'מקרה' כי הוא כופר במושג א־להים, ואילו המאמין מיישב על ידי ההכרה בא־להים את חוסר ההיגיון בהסבר ה'מקריות'

על כך שואל המלך: "זֹאת הִיא הָאֱמוּנָה כַּאֲשֶׁר יַכְרִיחֵנוּ הֶכְרַח הַשֵּׂכֶל לְהוֹדוֹת בְּכָזֶה, וּמָה הִצְרִיכָנוּ לוֹמַר: 'בְּמִקְרֶה'? וְלָמָּה לֹא נֹאמַר כִּי אֲשֶׁר שָׂם זֶה סוּס וְזֶה אֱנוֹשׁ בְּחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא נַשִּׂיג אֲנַחְנוּ הַפְרָדָתָהּ, הוּא אֲשֶׁר שָׂם הָאֵשׁ אֵשׁ וְהָאָרֶץ אָרֶץ, לְחָכְמָה אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָה יִתְבָּרָךְ, לֹא בְמִקְרֶה מִקִּרְבַת הַגַּלְגַּל אוֹ מִמֶּרְחָקוֹ?" (פיסקה ה). למה אתם מסתבכים ונדחקים לומר שיש 'מקרה' בעולם? הרי גם אתם, הפילוסופים, מודים שיש כאן חכמה ו'שכל פועל', אז למה לומר שמעורבת כאן גם יד-המקרה? למה אתם לא אומרים בפה מלא שהכל הכל מתנהל על פי החכמה והרצון של 'בעל החכמה' העומד מאחוריה? למה לא להכיר בכך שיש לעולם מנהיג הקובע כיצד הדברים יתנהלו בו? למה לא להודות שיש א־להים אשר ברא הכל ומנהיג את הכל? הרי זה פותר את כל הבעיות והקושיות, וזה הדבר הכי הגיוני לומר כאן!

שימו לב לשינוי הגדול שעבר המלך מתחילת הספר ועד כה. בתחילה כאשר התמודד המלך עם טענות הפילוסוף הוא היה מוכרח לדחות אותן בגלל החוויה של ההתגלות שהיתה לו בחלום. הוא הרגיש שלא ייתכן לומר שאין א־להים שהרי א־להים נגלה אליו בחלום. עכשיו המלך דוחה את טענות הפילוסופיה לא בגלל החוויה וההתגלות אלא דווקא מכוח השכל וההיגיון. דווקא בגלל שהוא נחשף לאפשרות של א־להים הבורא והפועל בעולם, הפכה האפשרות הזאת להיות הגיונית ולהסביר תמיהות גדולות בהתנהלות העולם. רק מי שלא נחשף לקיומו של א־להים – כמו הפילוסופים – לא יכול לתפוס אפשרות כזאת, ועל כן הוא מסתבך לתרץ ולהסביר את החכמה בעולם כמעורבת עם מקרים שקשה להסביר אותם באופן סטטיסטי. אחרי שא־להים הפך בתפיסתו של המלך להיות אפשרות הגיונית ממילא הכל עכשיו מסתדר לו והכל הגיוני – יש לעולם חכמה מופלאה ורצון המפעיל אותו, והם הנותנים לו משמעות וכיוון. הכללים של 'הטבע' הם הם רצונו של הבורא המפעיל אותו. המלך לא מבין כיצד אפשר לטעון אחרת.

כאן נפגשים החבר והמלך, והחבר משבח אותו על שייצג היטב את האמונה היהודית כנגד הפילוסופיה: "וְזֹאת הִיא הַטַּעֲנָה הַתּוֹרִיָּה, וּמוֹפְתָהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַה שֶּׁהוֹפֵךְ לָהֶם מִן הָעֲצָמִים, וּמַה שֶּׁנִּבְרָא לָהֶם מִן הַהֲוָיוֹת, וְכַאֲשֶׁר יִסְתָּלֵּק הַמּוֹפֵת הַזֶּה יִשְׁתַּוֶּה עִמְּךָ הַטּוֹעֵן עָלֶיךָ בַּדָּלִית, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, כִּי צָמְחָה בְּמַה שֶּׁקָּרָה שֶׁיִּפֹּל בַּמָּקוֹם הַהוּא זֶרַע הָעֲנָבִים, וְצוּרַת הַזֶּרַע הָיְתָה בְּמַה שֶּׁנִּקְרָה מִסִּבּוּב הַגַּלְגַּל עֵרֶךְ מִן הָעֲרָכִים, נִמְזְגוּ בוֹ הַיְסוֹדוֹת מֶזֶג, בָּא מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה" (פיסקה ו). יפה מאוד! מה שאתה טוען זאת בדיוק האמונה היהודית. הואיל ואנו ראינו בעינינו את הניסים הגדולים והגלויים אשר עשה לנו א־להים, ממילא אנו מכירים בכך שהוא הבורא והוא המנהיג את העולם, וברצונו אף מתערב ומשנה את חוקי הטבע, והכל בשליטתו – לכן פשוט לנו לטעון כי הוא אשר קבע את הצורות בחומר, והוא בעל החכמה המפעיל את העולם, והוא הוא השכל המפעיל את הכל. אומנם, אלמלא הייתה לנו ההתגלות אף אנו כמו הפילוסופים היינו מסתבכים ומעמידים הכל על המקרים, אך עתה אין לנו צורך בכך.

ריה"ל עושה כאן מהפך מכל מה שלמדנו עד כה, וטוען כי גם ללא החוויה וההתגלות עדיין ההכרה בא־להים היא ההנחה ההגיונית ביותר

כאן קורה דבר מפתיע. המלך חולק על דברי החבר והולך צעד אחד יותר רחוק ממנו: אתה טוען שרק בגלל ההתגלות מוכרחים לומר שאין כאן מקרה – אני טוען שגם בלי ההתגלות מוכרחים לטעון כך, כי זהו ההסבר ההגיוני יותר! "וַאֲנִי אֲדַבֵּר עִמּוֹ עַל הַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ מַה הוּא שֶׁיְּגַלְגְּלֵהוּ, הֶהָיָה הַדָּבָר הַהוּא בְּמִקְרֶה אִם לֹא, וְאַחַר כֵּן אֲדַבֵּר עִמּוֹ בָּעֲרָכִים הָהֵם הַגַּלְגַּלִּיִּים וְהֵם עַד אֵין תַּכְלִית מֵרֹב, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים צוּרוֹת הַצְּמָחִים וְהַחַיִּים יֵשׁ לָהֶם תַּכְלִית, עֲלֵיהֶם אֵין לְהוֹסִיף וּמֵהֶם אֵין לִגְרֹעַ, וְהָיָה רָאוּי שֶׁתִּתְחַדֵּשְׁנָה עִם חִדּוּשׁ הָעֲרָכִים צוּרוֹת – וְתִמָּחֶינָה אֲחֵרוֹת" (פיסקה ז). מוכרחים לומר שהחכמה לא השאירה דברים למקרים, שהרי אילו היה הדבר תלוי במקרה היה הטבע מכיל צורות עד אין קץ, לפי כל הצירופים והאפשרויות הקיימים, אך אנו רואים שאין הדבר כן. "צורות הצמחים והחיים יש להם תכלית", כלומר, יש מספר מצומצם של סוגי הצמחים ובעלי החיים ואין כאן התפשטות בלי סוף של כל האפשרויות. זוהי הוכחה לכך שהדברים מתנהלים בבקרה של החכמה ואין הדבר מסור לידי הטבע והמקרים.

טוען כאן ריה"ל, בפיו של המלך, כי ניתן להגיע להכרה בא־להים בדרך שכלית-הגיונית גם ללא התגלות. כך הגיע אברהם אבינו לאמונה בבורא, באמצעות התבוננות והכרה שכלית, ורק לאחר שהגיע להבנה זו 'הציץ עליו בעל הבירה', כלשון המדרש, ונגלה אליו הקב"ה. הוא הבין שלא יתכן שהעולם מתנהל בחכמה מופלאה שכזו ללא מנהיג. הוא לא היה זקוק לניסים ולהתגלות ישירה של הא־ל כדי להבין זאת. אומנם אחד היה אברהם, ומה שהוא עשה זה היה כנגד כל מה שהיה מקובל עד ימיו, ועל כן שכרו היה הרבה מאוד כי הוא עשה משהו שלא נעשה לפניו, וזו הייתה גדולתו.

גם כאן אנו רואים את השינוי שעברנו יחד עם המלך מתחילת הספר. בתחילה היתה זו החוויה וההתגלות שהכריחו אותנו לחפש משמעות למעשים, וכביכול דחינו בגלל זה טענות הגיוניות. עכשיו מתברר שדווקא השכל וההיגיון הם הם שמכריחים אותנו להכיר במציאותו של הא־ל, ולא דווקא בגלל החוויה. גם ללא חוויה והתגלות מציאותו של הא־ל היא הגיונית מאוד. אחרי ההכרה ההגיונית במציאותו של הא־ל תפקידו של היהודי ותפקידו של עם ישראל הוא ללמוד אותו ואת דרכיו, להכיר אותו, ומתוך כך להידבק בו ולזכות להתגלות ולחוויה, וזו תכלית האדם וזו תכלית העולם.