פרק צ

חתימת הספר – שיר אהבה לארץ ישראל

פיסקאות כב-כח

ראינו בסוף הפסקה הקודמת כי סיומו של הספר כרוך בתחילתו. במאמר הראשון נחשפנו לעניין האלוקי של עם ישראל, והעמקנו בחשיבותה של החוויה – שמכוחה אנו מכירים את אלוקים. במאמר השני התוודענו לעניין האלוקי השוכן בארץ ישראל, ובמאמר השלישי גילינו אותו אצל החסיד. במאמר הרביעי ניסינו להבין את השתלשלות הבריאה, ובמאמר החמישי התעמקנו בתפקידו של האדם ובאחריותו לפעול בעולם ולהשפיע על המציאות. למדנו שהקב"ה פועל בדרכים שונות, חלקן ישירות וחלקן עקיפות, באמצעות "סיבות אמצעיות", ונוכחנו לדעת כי ישנה חשיבות גדולה מאוד למעשי האדם.

בתחילת הדרך זכינו להצצה אל חשיבותם של המעשים – "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי". כעת, לאחר שלמדנו את כל פרקי ספר הכוזרי, רכשנו קומה חדשה – ואנו מבינים כי אין מדובר רק במעשים שהאדם עושה באופן אישי כי אם בהשפעת מעשיו על תהליכים בעולם. למדנו כי האדם שותף לריבון העולמים בהנהגת העולם ובהובלתו לעבר ייעודו!

ספר הכוזרי מסתיים בתשוקה עצומה ונפלאה לארץ ישראל. מתוך השיח המרתק המופיע בפסקאות החתימה סביב תשוקה זו – מתבהרת ביתר שאת וביתר עז חשיבות המעשה, שבה נפתח הספר.

החבר מחליט לעלות לארץ ישראל – ומלך כוזר מבקש להניאו מהחלטתו

"וְאַחַר כֵּן הָיָה מֵעִנְיַן הֶחָבֵר שֶׁהִסְכִּים לָצֵאת מֵאֶרֶץ כּוּזָר לָלֶכֶת יְרוּשָׁלַיִם, וַיִּחַר לְמֶלֶךְ כּוּזָר עַל פְּרִידָתוֹ וְדִבֶּר עִמּוֹ עַל זֶה".

למלך כוזר קשה לשאת את החלטת החבר לעלות לארץ, והוא מנסה להניא אותו מהחלטתו. בפסקה כב מעלה המלך שלוש טענות כלפי החבר.

הטענה הראשונה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מַה תְּבַקֵּשׁ הַיּוֹם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהַשְּׁכִינָה נֶעְדֶּרֶת מֵהֶם" – אם עם ישראל נמצא כעת בגלות, משמע שהשכינה אינה שורה בארץ ישראל. כל הדברים היפים שדיברת הם בסך הכול תיאוריה מעניינת שכוחה יפה לזמנים עברו, אך אין להם כל קשר לתקופתנו-אנו (תחילת המאה ה-12 שבה חי ריה"ל).

הטענה השנייה: "וְהַקּוּרְבָה אֶל הָאֱלֹהִים מֻשֶּׂגֶת בְּכָל מָקוֹם בַּלֵּב הַטָּהוֹר וְהַכֹּסֶף הֶחָזָק" – לא חייבים להיות דווקא בארץ ישראל כדי להתקרב לה'. אפשר להמשיך לכסוף אל הארץ, להשתוקק אליה ולהתפלל עליה מעומק הלב – ולהשיג את קרבת ה' מכל מקום בעולם. טענה זו מצטרפת לטענה הקודמת ומשלימה אותה: הואיל ואין השכינה שורה היום בארץ ישראל, והואיל ואתה מבקש להתקרב לה', תוכל למלא את מבוקשך בכל מקום שתהיה בו בכוח ליבך הטהור ובכוח השתוקקותך אל ה'.

מדיבורים – למעשים

קל מאוד להתרשם מדיבורים גדולים על ארץ ישראל – ובה בעת לטעון שאין להם שייכות למציאות של ימינו, אך ריה"ל איננו מוכן להשאיר את הכיסופים לארץ ישראל ברמה התיאורטית – והוא עובר מתיאוריה למעשה. הקביעה היסודית שמחשבה כשלעצמה איננה מַספקת – "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי" – נכונה עד מאוד גם באשר לארץ ישראל, והדרשות הנפלאות שעסקו בשבחה של ארץ ישראל במאמר השני מגיעות כעת, בחתימת הספר, לידי מימוש בחיי המעשה.

לפני שעלינו לארץ, כשגרנו עוד בצרפת, הייתי מעביר בקביעות שיעור בהיסטוריה יהודית לכיתת ז-ח, מתוך רצון לחבר את התלמידים לארץ ישראל. אני זוכר שבשנה שהחלטנו לעזוב את צרפת ולעלות לארץ העברתי שיעור על שלוש מאות מבעלי התוספות שעלו ארצה בשנת 1261 והקימו ישיבה בצפת. בתגובה לדבריי הרים אחד מתלמידיי את ידו ושאל אותי ישר ולעניין: "הרב, מה אתה עושה פה?! אם ארץ ישראל כל כך חשובה, מדוע אינך עולה אליה בעצמך?!" אמרתי לו שהוא צודק במאה אחוז. ישנו שלב שבו הדרשות מאבדות כל השפעה אם הן אינן מתורגמות למעשים. הן הופכות ריקות מתוכן.

אשר על כן מחליט החבר, שדיבר כה הרבה על ארץ ישראל, להפוך את דיבוריו למעשים ולעלות בעצמו לארץ ישראל.

טענות נוספות של מלך כוזר

הטענה שלישית של המלך מתמקדת בסכנה הכרוכה בהחלטתו של החבר: "וְלָמָּה תַכְנִיס עַצְמְךָ בְּסַכָּנוֹת הַמִּדְבָּרוֹת וְהַיַּמִּים וְהָאֻמּוֹת הַמִּתְחַלְפוֹת?" – וכי אתה סבור שבארץ ישראל תנוח על זרי הדפנה? האם בארץ ישראל אין סכנות? אין פלסטינאים שגרים שם והורגים יהודים? החלטתך לעלות לארץ היא החלטה מסוכנת מאוד!

בפסקה כג עונה החבר על שלוש הטענות, אך קודם שנעסוק בתשובותיו נפנה לטענותיו הנוספות של המלך, המופיעות בפסקאות הבאות.

פסקה כד נושאת טענה מכיוון שונה: "אָמַר הַכּוּזָרִי: לְפָנִים הָיִיתָ בוֹחֵר בַּחֵרוּת, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַתָּה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהוֹסִיף עַבְדוּת וְחוֹבוֹת שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב בָּהֶם כְּשֶׁתָּדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְוֹת שֶׁאֵין אַתָּה חַיָּב בָּהֶם הֵנָּה". חבל לך, אומר המלך לחבר, לוותר על חיי החופש ולהעמיס על עצמך חובות נוספים. הלוא בארץ ישראל תתחייב במצוות נוספות, ויחולו עליך כל המצוות התלויות בארץ. לדברים אלו המושמים בפיו של מלך כוזר יש תקדים בדברי אחד מבעלי התוספות, הסובר שאנו פטורים מלעלות לארץ ישראל בשעה שאין ביכולתנו לקיים את המצוות התלויות בארץ^[1].

תשובת החבר גם על טענה זו אינה מספקת את מלך כוזר, והוא מוסיף ומקשה:

"אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּאֲשֶׁר אַתָּה מַאֲמִין בְּכָל מַה שֶׁזָּכַרְתָּ כְּבָר יָדַע הָאֵ־ל מַצְפּוּנְךָ, וְרַחְמָנָא לִבָּא בָּעֵי, יוֹדֵעַ הַמַּצְפּוּנִים וּמְגַלֶּה הַנִּסְתָּרוֹת" (פסקה כו) – אינך צריך כלל לעלות לארץ. הואיל ורצונך לעלות עז כל כך, והקב"ה יודע את צפונות ליבך ואת עוצמת רצונך, אין כל סיבה שתהפוך את הרצון למעשה.

תשובות החבר על טענות המלך מבטאות את גודל טהרת כיסופיו לארץ ישראל

טענותיו של מלך כוזר אינן מרפות את ידי החבר, והוא עונה עליהן אחת לאחת. התשוקה העצומה לארץ אינה נשארת בין דפי הספר בלבד, ולא רק "החבר" מימש את כיסופיו ועלה לארץ: ר' יהודה הלוי קיים את דבריו בעצמו ועלה לארץ – ואף נקלע לסכנות שאת החשש מפניהן הביע בדבריו מלך כוזר.

על הטענה הראשונה שכביכול אין השכינה שורה בארץ השיב החבר כי יש שני רבדים בשכינה:  שכינה גלויה ושכינה נסתרת. בתקופת הגלות אכן אין השכינה גלויה וניכרת לעין כול בארץ ישראל, אולם למעשה השכינה לא עזבה את הארץ ולו לרגע קט. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה שהשכינה לא זזה ממקום המקדש לעולם – גם בשעה שהיו ישראל בגלות. לכן אומר החבר (בפסקה כג): "הַשְּׁכִינָה הַנִּרְאֵית עַיִן בְּעַיִן הִיא אֲשֶׁר נֶעְדָּרָה, כִּי אֵינֶנָּה נִגְלֵית כִּי אִם לְנָבִיא אוֹ לְהָמוֹן נִרְצֶה בַמָּקוֹם הַמְיֻחָד" – ואנו איננו במדרגה זו היום. "וְהִיא אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְצַפִּים לָהּ, בְּאָמְרוֹ: 'כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְשׁוּב יְיָ צִיּוֹן'". לשכינה זו, השכינה הגלויה הנעדרת מאיתנו, אנו מצפים ומייחלים, "וּבְאָמְרֵנוּ בִתְפִלָּתֵנוּ: 'וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן'" – ואנו מתפללים יום יום שהיא תשוב לשכון עלינו. "אַךְ הַשְּׁכִינָה הַנִּסְתֶּרֶת הָרוּחָנִית הִיא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶזְרָחִי וְעִם כָּל בַּעַל דָּת הָאֲמִתִּית, זַךְ הַמַּעֲשִׂים, טְהוֹר הַלֵּב, נַפְשׁוֹ בָרָה לֵא־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" – ואולם השכינה הנסתרת, שהיא-היא העניין האלוקי, נמצאת גם היום בכל יהודי 'זך המעשים וטהור הלב'. ריה"ל מדגיש פעם אחר פעם את החיבור בין המעשים לבין הלב! "זַךְ הַמַּעֲשִׂים, טְהוֹר הַלֵּב, נַפְשׁוֹ בָרָה לֵא־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"– שרצונו לשרת את ה'. "וְאֶרֶץ כְּנַעַן מְיֻחֶדֶת לֵא־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמַּעֲשִׂים לֹא יִשְׁלְמוּ כִּי אִם בָּהּ". דברי החבר הללו כוללים מענה על שתי הטענות הראשונות: א. השכינה לא נעלמה, והיא שוכנת בארץ ישראל;
ב. דווקא בה, בארץ המובטחת, אפשר להתקרב לקב"ה ולקיים את מצוותיו בשלמות.

שני ממדים בקיום המצוות: ממד פרטי וממד כללי. הממד הכללי מופיע במלוא עוזו בארץ ישראל

רש"י על הפסוק בפרשת עקב – "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יח) – אומר על פי הספרי: "אף לאחר שתִגלו היו מצוינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' (ירמיהו לא, כ)". אנו מצווים לקיים את המצוות גם בגלות, כדי ששום פרט לא יישכח ונוכל לחזור ולקיימן על כל דקדוקיהן בשובנו לארץ.

כמובן שאין הכוונה שקיום המצוות בחוץ לארץ הוא רק בחזקת הצבת ציונים – הלוא התורה מחייבת לקיים מצוות בכל מקום – אלא שמהות הקיום היא בארץ ישראל. ומדוע? כי בארץ ישראל המציאות של כל יהודי ויהודי איננה מציאות של פרט אלא מציאות של כלל.

כל יהודי שחי בארץ גורם בישיבתו בה להחזרת מקצת השכינה למקומה. ואם כן, כל מצווה שהוא מקיים בארץ גורמת בכל רגע ורגע לתוספת גילוי ה' בעולם. "וְהַמַּעֲשִׂים לֹא יִשְׁלְמוּ כִּי אִם בָּהּ" – גם המצוות שאינן תלויות בארץ מגיעות לשלמותן דווקא כשמקיימים אותן בארץ.

במצוות רבות מברכים שתי ברכות: האחת מורה על פעולת המצווה – "וציוונו ל-", והאחרת מורה על המצווה עצמה – "וציוונו על…". לדוגמה, בברית מילה מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה" וגם "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". על תפילין של יד מברכים "אשר קדשנו… וציוונו להניח תפילין", והאשכנזים מוסיפים ברכה על תפילין של ראש – "על מצוות תפילין"^[2].

מדוע נדרשות שתי ברכות?

במצוות יש שני ממדים: ממד פרטי וממד כללי. הממד הפרטי הוא הציווי החל על כל אדם ואדם לקיים את המצווה. "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין" – הקב"ה ציווה אותי לעשות את המעשה המסוים: להניח תפילין. אך יש ממד נוסף, המתבטא בנוסח "על מצוות תפילין" – יש עניין מיוחד שעם ישראל יניח תפילין. את הממד הפרטי אפשר לקיים בכל מקום, אך הממד הכלל‑ישראלי, שאינו מייחד אותי כאדם פרטי המניח תפילין אלא כחלק מעם ישראל, יכול להגיע לשלמותו רק  כאשר מקיים המצווה חי בארץ ישראל. ולא זו בלבד שהקיום השלם ייתכן רק בארץ, ישנן מצוות שאין כל אפשרות לקיימן בחוץ לארץ! "וְהַרְבֵּה מִמִּצְוֹת יִשְׂרָאֵל בְּטֵלוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ דָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" – ישנן כמה וכמה מצוות התלויות בארץ שכלל אינן קיימות מחוצה לה. אם כן וודאי שיש תוספת קדושה בעלייה לארץ ישראל, ועל אף שאפשר להתקשר לה' ברמה מסוימת בכל מקום – כל מצווה ומצווה המקוימת בארץ ישראל נושאת עמה משמעות נעלה הרבה יותר מבכל מקום אחר על פני תבל, "וְהַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָם טְהוֹרִים וְזַכִּים כִּי אִם בַּמָּקוֹם שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד לֵא־לֹהִים".

כשהיה בית המקדש קיים, אדם שהתעוררו בו כיסופים לקב"ה, או שביקש לחלופין לכפר על חטאיו, היה עולה לבית המקדש ומביא קורבן. היום בעוונותינו אין לנו קורבנות, ואת מקום הדבקות בה' תופסת ארץ ישראל – "וְהַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָם טְהוֹרִים וְזַכִּים כִּי אִם בַּמָּקוֹם שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד לֵא־לֹהִים, וְתִתְעוֹרֵר הַתְּשׁוּקָה אֵלָיו וְתִטְהַר הַנֶּפֶשׁ בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ אֵלָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁקָּדְמוּ לוֹ עֲוֹנוֹת, וְהוּא מְבַקֵּשׁ כַּפָּרַת הָאֱלֹהִים".

גם אחרי שמגיעים לארץ ישראל יש לאן להמשיך ולשאוף. להניח עוד אבן, לבנות עוד בית, להקים עוד שכונה בארץ ישראל. מצוות יישוב הארץ אינה מוגבלת ואינה נגמרת לעולם. עוד משימות רבות לפנינו: לייהד את הגליל ואת הנגב, ליישב את יהודה ושומרון, לחזור לעזה ולעבר הירדן ועוד ועוד. הקב"ה הבטיח לנו את ארץ ישראל כולה, ואנו צריכים להתאמץ ולזכות בה צעד אחר צעד. ברוך ה' התקדמנו רבות, אך הדרך עוד ארוכה. 

ריה"ל משתמש במושג "גלות" במובנו הפשוט – עזיבת מקום המולדת, המקום שבו אדם חי וצמח, ומעבר למקום אחר, חדש, רחוק. בעצם הגלות יש ממד של כפרה: "וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁקָּדְמוּ לוֹ עֲוֹנוֹת, וְהוּא מְבַקֵּשׁ כַּפָּרַת הָאֱ־לֹהִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ קְבוּעִים לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מִזָּדוֹן וּשְׁגָגָה, וְיִסְמֹךְ עַל מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: 'גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן'", על אחת כמה וכמה שהגלות מארצות הנֵכר אל ארץ ישראל, מכפרת ומוסיפה קדושה – "כָּל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה הַגָּלוּת לְמָקוֹם רָצוּי".

לִגְלות מהמקום הנוח שבו גדלת, לעקור הכול ולעלות לארץ ישראל – זו משימה קשה בכל עת, ודאי ובוודאי בתקופתו של ריה"ל. לפני שעליתי לארץ הזמין אותי אבי מורי, שזכה לעלות עם הישיבה ארצה כמה שנים לפניי, לבוא ביום ירושלים ולדבר עם תלמידי הישיבה. הישיבה שכנה אז בירושלים, והרבה מתלמידיה עלו ארצה והתגוררו בירושלים. בשיחתי עם התלמידים אמרתי להם כי 'כל הדר בירושלים עובר בעשה'^[3], שנאמר "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד). לא באתם מחוץ לארץ כדי להתיישב בירושלים בשיא הנוחות, עליכם להמשיך ולהפריח את הארץ, לבנות אותה רוחנית וחומרית בכל מקום! עזיבת המקום הנוח כדי להוסיף תורה ובנייה בארץ במקום מרוחק – זהו לדעתי צו השעה שלנו היום. גם ה"גלות" ממקום למקום בארץ מכפרת על העוונות, "כָּל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה הַגָּלוּת לְמָקוֹם רָצוּי".

הדרך לארץ ישראל רצופת סכנות

ראינו עד כה את תשובות החבר על שתי השאלות הראשונות של מלך כוזר. המלך טען שאין שכינה – והחבר ענה כי יש גם יש שכינה, אך היא נסתרת. המלך טען כי אפשר להתקרב לה' בכל מקום – החבר העמידו על טעותו והבהיר לו כי אי אפשר להתקרב בכל מקום באותה שלמות כמו בארץ ישראל, ומי שעולה לארץ ישראל זוכה לכפרה על עוונותיו. עכשיו יתייחס החבר לטענת המלך בעניין הסכנה: "וְלָמָּה תַכְנִיס עַצְמְךָ בְּסַכָּנוֹת הַמִּדְבָּרוֹת וְהַיַּמִּים וְהָאֻמּוֹת הַמִּתְחַלְפוֹת?" טוב ויפה שאתה מעוניין לעלות לארץ, אך אתה מכניס את עצמך לסכנות ממשיות! החבר מחלק את תשובתו לשניים. ראשית, הוא אומר, אל תגזים עם הסכנה. וכי בחוץ לארץ אין סכנות?! אין פיגועים בצרפת, באנגליה ואפילו באמריקה? אין תאונות דרכים בשום מקום אחר?! בכל מקום בעולם יש סכנות. נכון, גם בישראל יש סכנות, אך הן אינן רבות מאלו שבכל מקום אחר. מאז קום המדינה נהרגו בתאונות דרכים יותר אנשים מבכל מלחמות ישראל ופיגועי הטרור גם יחד, ותאונות דרכים, כידוע, אינן מיוחדות רק למדינתנו הקטנה. אם כן, אומר החבר למלך, אל תעצים  את הסכנות כדי לנסות ולשכנע אותי לא לעלות לארץ.

חלקה השני של התשובה דן בסוגיה אם מותר לאדם להכניס עצמו לסכנה. אנו מצווים להישמר מאוד לנפשותינו ולא להכניס עצמנו לסכנה מתוך ביטחון שהקב"ה יצילנו, ואולם לא בכל הזמנים ולא בכל סוגי הסכנות איסור זה תקף. "אֲבָל הַסַּכָּנָה בַיָּם וּבַיַּבָּשָׁה אֵינָה נִכְנֶסֶת בְּאָמְרוֹ: 'לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ אֱ־לֹהֵיכֶם'" – לדברי החבר האיסור להיכנס לסכנת נפשות נובע מהפסוק "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (דברים ו, טז), אולם העלייה לארץ ישראל איננה בגדר האיסור כלל וכלל, גם אם יש סכנות בצידה. ההימנעות מסכנה אין פירושה חידלון מן החיים. "אַךְ סַכָּנָה שֶׁהוּא מְסֻכָּן כְּמוֹ מִי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סְחוֹרָה מְקַוֶּה שֶׁיַּרְוִיּחַ בָּהּ"– גם הסוחרים הנוסעים ממקום למקום לפרנסתם עלולים להיקלע לסערות ולמפגש עם שודדי ים, ואף על פי כן הם אינם נדרשים להיבטל ממלאכתם בשל כך. ואם כך בענייני פרנסה, על אחת כמה וכמה שלצורך מצוות יישוב ארץ ישראל מותר להסתכן. "וְאִלּוּ הָיָה מְסֻכָּן יוֹתֵר מִזֶּה כְפִי תְּשׁוּקָתוֹ וְקַוּוֹת הַכַּפָּרָה, הָיָה הַדִּין עִמּוֹ בְּהִכָּנְסוֹ בְסַכָּנוֹת". בדרך כלל בחיים אסור להיכנס לסכנה, אך למי שמשתוקק לעלות לארץ ישראל מותר להסתכן, ואם הוא ימות חלילה, הוא ידע כי במותו בעת קיום מצווה כה גדולה יתכפרו כל עוונותיו. "אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָשַׁב עִם נַפְשׁוֹ וְהוֹדָה עַל מַה שֶּׁעָבַר מִיָּמָיו, הִסְתַּפֶּק בּוֹ וְהֶחֱזִיק בִּשְׁאָר יָמָיו בִּרְצוֹן אֱ־לֹהָיו וְיִכָּנֵס בְּסַכָּנָה; וְאִם יַצִּילֶנּוּ אֱ־לֹהָיו יְשַׁבַּח וְיוֹדֶה, וְאִם יְמִיתֵהוּ בַעֲוֹנוֹתָיו". אין בסכנות שבעלייה לארץ משום "לא תנסו את ה' אלוקיכם", קובע החבר. אני מקווה שאזכה ואצליח להגיע אל הארץ הנכספת, ואם חלילה לא אגיע – אף על פי כן אני מודה לה' על החיים שנתן לי עד עכשיו. אם אמות בדרכי לארץ ישראל יהא זה שכרי ותהא זאת כפרתי.

החשש מהסכנה התממש במציאות – ריה"ל מצא את מותו במסעו לארץ ישראל

בשנת 1140 החל ריה"ל את מסעו לארץ ישראל. הוא עלה על אונייה מזרחה, חנה במצרים, ובשנת 1141 החל להפליג לעבר ארץ ישראל. ישנן כמה גרסאות מה עלה בגורלו בדיוק, אם מת בדרך או לאחר הגעתו לארץ, אך מסתבר שהחשש מהסכנה לא היה חשש בעלמא. ריה"ל היה מודע לסכנות – ואף על פי כן התאמץ בעצמו לעלות. ריה"ל דוחה מכול וכול את דברי התוספות הטוענים כי בימינו אנו פטורים מעלייה לארץ בגלל סכנת הדרכים (ראו לעיל הערה 16). ריה"ל קובע שסכנות העלייה אינן גדולות מהסכנות הנשקפות לסוחרים העוברים ממקום למקום, ואפילו אם הייתה הסכנה גדולה ורבה מסכנות אחרות, לא הייתה בכך כל עילה להימנע מעלייה לארץ. הארץ תיבנה דווקא מכוחם של המסתכנים ועולים אליה במסירות נפש.

ריה"ל מוסיף טיעון הלכתי: "וְרוֹאֶה אֲנִי זֶה יוֹתֵר עֵצָה טוֹבָה מֵאֲשֶׁר יְסַכְּנוּ בְנַפְשָׁם בַּמִּלְחָמוֹת בַּעֲבוּר שֶׁיִּזָכְרוּ בִגְבוּרָה, אוֹ בַעֲבוּר שֶׁיִּקְחוּ שָׂכָר גָּדוֹל, וְשֶׁיּוֹתֵר קַלָּה הִיא הַסַּכָּנָה הַזֹּאת מֵאֲשֶׁר יִכָּנְסוּ בְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַמִּלְחָמָה"^[4]. אנשים רבים מסכנים את עצמם ויוצאים למלחמה לשם התהילה (אין מדובר במלחמה לכיבוש ארץ ישראל, אלא לכלל המלחמות המתנהלות בעולם). המניעים למלחמה בדרך כלל אינם נשענים על אידיאלים גדולים וטהורים. אנשים מוכנים להסתכן כדי לזכות בשלל רב, כדי לזכות בכבוד או כדי שיזכירו את גבורתם בעת שיספידו אותם… (ואפילו היוצאים למלחמת מצווה מוּנעים לעתים מהשאיפה לחיי העולם הבא…)

ועם זאת, על אף הסכנות הגדולות הכרוכות במלחמה, ישנם מצבים ותקופות שבהם המלחמה היא בגדר מצווה של ממש. מלחמת יהושע לכיבוש הארץ הייתה מלחמת מצווה, וכך גם מלחמות בית דוד. הסכנות הכרוכות במלחמה גדולות ורבות מסכנות הדרכים, ואף על פי כן ציווה הקב"ה להילחם – ולהסתכן. אומנם אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה כדי לקיים מצווה – אך במלחמת מצווה עצם ההסתכנות היא-היא המצווה. אין שום דרך לדרוש מאדם לצאת למלחמה ובה בעת לתבוע ממנו שלא יסתכן. הרי זה תרתי דסתרי. ברגע שיש מלחמה, יש סכנה – ומצוות המלחמה על כיבוש הארץ שציוותנו התורה כוללת בתוכה את המצווה להסתכן במצווה נעלה זו. אם כן, כל השתדלות להגיע לארץ ישראל, אף אם היא כרוכה בסכנות, היא השתדלות מותרת ואפילו מבורכת.

מצוות כיבוש הארץ והמצווה לשבת בה שזורות זו בזו

הן הרמב"ם הן הרמב"ן קובעים שהמצווה האישית החלה על כל יהודי לגור בארץ ישראל נובעת ממצוות כיבוש הארץ המוטלת על עם ישראל. הרמב"ן לומד את המצווה לכבוש את ארץ ישראל מהפסוק "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נג). אומנם ברור שהפסוק מתייחס לכלל ישראל, אך הרמב"ן ממשיך וכותב שלומדים מהפסוק חיוב על כל אחד ואחד מאיתנו לגור בארץ ישראל גם בעת הגלות. על פי הרמב"ן אין מדובר בשתי מצוות – מצוות כיבוש הארץ של הכלל ומצוות יישוב הארץ של הפרט – אלא המצווה של הפרט לגור בארץ ישראל נובעת מהחובה שארץ ישראל תהיה בידי עם ישראל. הקשר בין שני המרכיבים מובן מאוד ומתבטא במציאות: בזכות כל אותם היהודים שחירפו נפשם ועלו לארץ במשך שנות הגלות הארוכות זכינו להקים את מדינת ישראל. לו היה הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל ניתק חלילה – לא היינו יכולים לכבוש את הארץ בשום פנים ואופן. אומנם הייתה זו משימה קשה, אך רצף היחידים שעלו לארץ וישבו בה הפך אותה למשימה בת ביצוע.

נראה לי שזוהי גם דעת הרמב"ם. פרק ה' בהלכות מלכים ומלחמות הרמב"ם פותח במלחמת מצווה המוטלת על המלך להילחם תחילה: "ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ובהמשך הפרק הוא מדבר על המצווה של כל יחיד לגור בארץ ישראל. לפיכך נראה שגם לדעת הרמב"ם שתי המצוות כרוכות זו בזו. ואם הן כרוכות זו בזו, כשם שמוטל על הכלל לצאת עם המלך למלחמת כיבוש הארץ לצד הסיכונים הכרוכים בה, כך ראוי לכל פרט ופרט לגור בארץ ישראל חרף הסכנות. זכינו לחיות בדור של גאולה, וברוך ה' כבר יש לנו מדינה והנהגה כללית בראשה. אך ודאי שכל אדם נדרש למסירות כדי לבנות את הארץ ולפתח אותה כפי יכולתו. לכל יהודי בארץ ישראל ישנה חשיבות רבה ומלאת עוצמה, וככל שיותר יהודים יישבו על אדמת ישראל כך תלך השכינה הנסתרת ותתגלה לעיני כול.

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה  

טענתו הרביעית של מלך כוזר כלפי החבר הייתה כנגד שלילת החירות – רצונו של החבר לשאת על עצמו עול נוסף של מצוות התלויות בארץ. על כך עונה לו החבר (בפסקה כה): אדרבה, בעבורי ההשתעבדות למצוות היא שמחה גדולה!

"אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַחֵרוּת מֵעַבְדוּת הָרַבִּים אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְצוֹנָם וְאֵינֶנִּי מַשִּׂיגוֹ" – ודאי שאני רוצה חירות מכובד עולה של מלכות ספרד (ארץ מגוריו של ריה"ל) – "וַאֲפִלּוּ אִם אֶשְׁתַּדָּל בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּי, וְאִלּוּ הָיִיתִי מַשִּׂיגוֹ לֹא הָיָה מוֹעִיל לִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: עַבְדוּת בְּנֵי אָדָם וּבַקָּשַׁת רְצוֹנָם". אין לי כל עניין להתחנחן לפני המלכות ולנסות למצוא חן בעיני בשר ודם. ואולם, ישנה עבדות אחרת שאליה אני כמֵהַּ ומשתוקק: "וַאֲבַקֵּשׁ עַבְדוּת אַחֵר, יֻשַּׂג רְצוֹנוֹ בְטֹרַח מְעָט, וְהוּא מוֹעִיל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַבָּא, וְהוּא 'רְצוֹן הָאֱ־לֹהִים'". בעוד מציאת החן בעיני אדם אין בה כל תועלת, העבדות האחרת, עשיית רצון ה', נושאת עימה תועלת רבה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ולא זו בלבד – "וַעֲבוֹדָתוֹ הוּא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּי, וְהַהַשְׁפָּלָה לוֹ הוּא הַכָּבוֹד עַל-הָאֱמֶת". השעבוד לקב"ה הוא החירות האמיתית שלי!

על הלוחות הראשונים שקיבל משה מאת ה' בהר סיני נאמר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ־לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). ודרשו חז"ל: "אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). אדם שמקבל עליו עול מלכות שמיים משתחרר מכל סוגי העול האחרים. החבר מרגיע את מלך כוזר: דאגת שמא תישלל חירותי כשאעלה לארץ ואתחייב במצוות נוספות? הלוואי שיהיו לי עוד ועוד מצוות! ככל שירבו מצוותיי כך תגדל שמחתי.

סיום הספר סוגר מעגל ומתחבר אל המסרים שבתחילתו

מלך כוזר מתרשם מטהרת שאיפותיו ועוצם השתוקקותו של החבר, ומבחינתו נראה שעצם הרצון – די בו. "אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּאֲשֶׁר אַתָּה מַאֲמִין בְּכָל מַה שֶׁזָּכַרְתָּ כְּבָר יָדַע הָאֵ־ל מַצְפּוּנְךָ, וְרַחְמָנָא לִבָּא בָּעֵי, יוֹדֵעַ הַמַּצְפּוּנִים וּמְגַלֶּה הַנִּסְתָּרוֹת" (פסקה כו). הקב"ה יודע ומבין את גודל רצונך, ודי בכך. הלוא מה שחשוב הוא הרצון והמחשבה. ואולם החבר מעמידו על טעותו. אומנם כאשר המעשה איננו אפשרי המחשבה מועילה, אך מלכתחילה המחשבה והרצון אינם עומדים בפני עצמם, ואין להסתפק בהם. על האדם לשזור זה בזה את הכוונה ואת המעשה. "זֶה אֱמֶת כַּאֲשֶׁר יִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה… וְאִם הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בִלְעֲדֵי כַּוָּנָה אוֹ כַוָּנָה בִלְתִּי מַעֲשֶׂה תֹּאבַד הַתּוֹחֶלֶת, אֶלָּא בְמַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר הַמְצָאַת הַכַּוָּנָה". הכוונה מעניקה למעשה את תוכנו – ומובן מאליו שמעשה ריק מתוכן יהיה חסר כל משמעות. שורש זה יצוק באמירתם הברורה של בני ישראל: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)! ניצוק תוכן למעשינו, נעשה אותם מתוך כוונה והזדהות, ננסוך בהם אהבה. אך עם כל חשיבותה של הכוונה – כאשר היא מופיעה בלי מעשה בצידה אין בה ולא כלום, ואין היא אלא שקר. עם זאת החבר מדייק כי יש משמעות מסוימת לצער ולווידוי על מעשה שלא נעשה, כפי שבא לידי ביטוי בתפילה: "וְהִתְוַדּוּת עַל הִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל קְצָת תּוֹעֶלֶת, כְּהִתְוַדּוּתֵנוּ בִתְפִלָּתֵנוּ בְּאָמְרֵנוּ 'וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ' וְהַדּוֹמֶה לָזֶה".

לאחר שהבהיר החבר כי החלטתו לעלות לארץ ישראל היא חד משמעית, הוא מעניק תפקיד גם לכוזרי. לא רק אני צריך לעלות לארץ ולחבר את המעשה עם הרצון שלי, גם אתה יכול לסייע בידי. עליך לעזור לי ולעודד אותי, כי גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה מקרב את הגאולה וראוי לשכר: "וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ". החזרה של השכינה תלויה כל כולה גם בכוונה – ברצון ובתשוקה, וגם במעשה. אם הרצון יהיה כן ועז הוא יביא לידי מעשה. ואם ייעשה מעשה – יגבר הרצון עוד ועוד ויהפוך עוד דברים למציאות.

נראה כי החבר הצליח לשכנע את מלך כוזר באמיתת החלטתו, והמלך שולח לו את ברכתו:

"אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם הַדָּבָר כֵּן – מָנְעֲךָ אָשָׁם, וְעָזְרְךָ מִצְוָה. הָאֱ־לֹהִים יַעֲזָרְךָ עַל כַּוָּנָתְךָ, וְיִגְזֹר לְךָ הַטּוֹב כְּבַקָּשָׁתְךָ וְהִשְׁתַּדְּלוּתְךָ, וְיִהְיֶה לְךָ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ, וְיַרְבֶּה שְׂכָרְךָ עַל בֹּר לִבְּךָ וּמַצְפּוּנְךָ, כִּי הוּא בַעַל הַטּוֹבָה וֵא־לֹהֵי הַחֶסֶד וְהַגְּבוּל, וְאֵין אֱ־לוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו וְאֵין צוּר זוּלָתוֹ, יַעֲשֶׂה עִמְּךָ כְּחַסְדּוֹ עִם הַמְכַוְּנִים כַּוָּנָתְךָ לִשְׁמוֹ בְרַחֲמָיו. אָמֵן אָמֵן סֶלָה". 

תקומת עם ישראל בארץ ישראל – מימוש חזונו של ריה"ל

זכות גדולה הייתה לרבי יהודה הלוי לכתוב את דבריו אלו קרוב לאלף שנים לפני שקמה גם ניצבה מדינה יהודית בארץ ישראל. ספר הכוזרי הצליח לעורר את האהבה לארץ ישראל בלב הדורות כולם. הוא נטע בקרב העם את ההבנה שאין כל תוחלת בגלות – ושיש לעלות לארץ ישראל גם אם יש סכנה בדבר. ואם כך הורה ריה"ל בזמנו – על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים בימינו, כאשר הדרך סלולה ופתוחה והארץ פושטת את ידיה לקבל את בניה לתוכה.

כך נחתם ספרו הקדוש של ריה"ל בשיר אהבה לארץ ישראל, שמתוכו מתבהרים הרעיונות שעלו לאורך פרקיו. אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים לראות איך הפכו הכוונות למעשים, איך התשוקה של עם ישראל לארצו קרמה עור וגידים והובילה את עם ישראל לארץ ישראל על אף כל הניסיונות וחרף כל הקשיים. יהי רצון שנמשיך ונראה את עם ישראל הולך ומתרבה על אדמתו ומממש את העניין האלוקי במהותו האמיתית, בהתגלות השכינה בתוככי חיי המעשה בארצנו הקדושה.

[1]. "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים, והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוספות כתובות קי, ב, ד"ה "הוא אומר לעלות כו'").

[2]. הספרדים מוסיפים את הברכה השנייה רק אם הפסיקו בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

[3]. על משקל "כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים…", "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה…" (כתובות קי, ב).

[4]. בתרגום אבן שמואל: "אכן קלה הסכנה שסיכן הוא את נפשו אף מזו שנסתכנו בה האנשים היוצאים למלחמת מצווה מתוך תקווה כי יהיה להם חלק לעולם הבא".