פרק ל"ב

הצדיק

פיסקא מד (בסופה)

הצדיק בישראל הוא כְּלב באיברים, מתוך חיבור נפשי עמוק בינו לבין העם, והוא חש בכאבם ובשמחתם

עם ישראל הוא סגולת האדם, והוא נחשב כ"לב האומות", ועל כן הוא סובל כאשר שאר האיברים בגוף חולים, וכנ"ל. אך החבר מציין בדבריו עניין נוסף – "סגולת הסגולה":

"וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָ-אֱלֹהִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִיִדים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר: "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה" (סוף פיסקא מד).

"הנביאים והחסידים", היינו הצדיקים שבדור, הם "סגולת הסגולה". כלומר, כשם שעם ישראל הוא "סגולת האומות", ומשום כך הוא סובל את החוליים והמכאובים הבאים כתוצאה מקלקולי האומות, כך הוא היחס בין עם ישראל והצדיקים – "סגולת הסגולה", והצדיק סובל כאשר עם ישראל אינו נוהג כשורה.

אמנם יש לדקדק ולשים לב היטב: להבדיל מן הנצרות, אין הכוונה שהצדיק סובל כעונש על חטאי ישראל ועל ידי כך מתכפר לכל העם, שהרי היהדות איננה מאמינה בענישת אדם על חטאי חברו, וכן היא אינה מאמינה ב'כפרה אוטומטית' לאדם חוטא שלא עשה תהליך של תשובה. אלא העניין הוא אחר. הסבל של הצדיק מבטא את הקשר הנפשי העמוק שלו אל העם מתוכו הוא צמח. הצדיק מרגיש את העם, הוא מחובר אל כל יהודי ויהודי ואוהב אותו כנפשו, ומתוך הקשר העמוק הזה הוא חש בסבלם של ישראל וכואב את כאבם. לאורך כל חייו של הצדיק הוא קשור אל הציבור, הוא מחובר אליו, מתפלל בעדו, מנסה להעלות ולרומם אותו, ומשעבד עצמו לטובת הציבור. גדולי ישראל בכל הדורות דלתם היתה פתוחה לכלל הציבור, לגדולים וקטנים כאחד ללא הבדלי מעמדות, נענו לשאלותיהם ולבקשותיהם של כל הפונים אליהם, וסייעו להם ככל יכולתם – הן בדברים הנוגעים לגוף הן בדברים הנוגעים לנשמה, בגשמיות וברוחניות. הצדיק חש אחריות על העם כולו, ומתוך כך הוא אף נושא באחריות. אהבת ישראל של הצדיק היא ברמה גבוהה כל כך עד שהוא מקיים כפשוטו ממש את הציווי "ואהבת לרעך כמוך". הוא אינו נזהר רק שלא לעשות לחברו מה ששנוא עליו, כדרישה המינימלית, אלא הוא משתדל להתנהג עם כל יהודי ויהודי בדיוק כפי שהיה רוצה שינהגו עמו. החיבור הזה יוצר קשר נפשי עמוק מאוד בין הצדיק ובין העם, וממילא גורם לצדיק גם סבל רב, משום שהוא חש ממש את סבלו וצערו של כל אחד ואחד מצאן מרעיתו, וכמשל הלב שסובל את חוליי האיברים האחרים. מאידך, מציאותו של הצדיק בעולם מוסיפה אור ומרוממת את כל סביבותיו, שהרי הוא מתפלל על הציבור ולומד תורה ומקיים מצוות המורידות שפע לעולם. כמו כן כל רואיו לומדים מדרכיו ומושפעים מהנהגתו והדרכתו וממילא מיטיבים את דרכם ומעשיהם.

על כן יש לשים לב: הצדיק אינו סובל "בגללנו" או "בגלל מעשינו", ואף אין בסבלו של הצדיק כפרה עלינו, אלא הצדיק סובל מכוח הקשר הנפשי העמוק בו הוא מחובר אלינו.

על פי זה נוכל לחזור אל הפסוקים של פרשת "הנה ישכיל עבדי" ולפרש אותם גם באופן אחר. לא מדובר בדווקא על עם ישראל ביחס לאומות אלא מדובר על הצדיק ביחס לעם ישראל, וכהבנת היהדות, וכפי שביארנו.

הסבר המושג "מיתת צדיקים מכפרת"

כתבנו וחזרנו והדגשנו לעיל שתפיסת היהדות שוללת מושג של "כפרה" ללא מעשה תשובה. לא יתכן שאדם חוטא וחטאו מתכפר לו באופן אוטומטי או על ידי פעולה שעושה אדם אחר. היהדות דוגלת באחריות האדם על מעשיו, והוא, ורק הוא, יכול לכפר על מעשיו שלו.

עיקרון זה מודגש גם בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א ה"א): "וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים… וכן כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתוודו, וכן החובל בחברו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם" – כלומר, אפילו אם האדם מביא קרבן על חטאו, ואפילו אם לוקה ונענש על חטאו, אין הוא ראוי לכפרה אם לא עשה תשובה. אי אפשר לכפר על אדם שלא עשה תשובה.

אמנם, גם ברמב"ם שם משמע שיש לכלל זה יוצא מן הכלל (שם ה"ב): "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אף על פי שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת הם הקלות". משמע שעל עבירות קלות 'שעיר המשתלח' מכפר על האדם.

אמנם אם נדקדק בלשון הרמב"ם נראה כי הוא מזכיר את התשובה גם ביחס לעבירות הקלות: "כהן גדול מתוודה בשם כל ישראל", כלומר, אמנם אין תשובה של כל יחיד ויחיד אבל יש תשובה של נציג הכלל בשם הכלל. כח האחדות הזאת הופך את עם ישראל ליחידה אחת, וההתעלות של המיוחד שבכולם מועילה לכל פרט גם אם הוא עצמו לא עשה תשובה!

אך הנה, ניתן להקשות על טענתנו מדברי חז"ל במדרש רבה (ויקרא רבה פ"כ, יב): "אמר ר' אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר – כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר ר' יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת לוחות. אמר ר' חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר – כך מיתתן של צדיקים מכפרת"[1].

"מיתתן של צדיקים מכפרת", ומשמע שהיא מכפרת באופן כללי גם על מי שלא עשה תשובה ואינו ראוי לכפרה!

מסביר ר' יונתן אייבשיץ[2] הסבר נפלא: המדרש מדמה את מיתת הצדיקים בשלושה דימויים: לכפרת אפר פרה אדומה, לשבירת הלוחות, ולכפרת יום הכיפורים – לומר לך שישנן שלש בחינות להבנת עניין זה של מיתת צדיק:

עניין סגולי – כשם שאפר פרה אדומה מטהר אדם שהוא טמא מת בעצם ההזאה עליו ממנו, כי כך גזרה תורה שיהיה, כך גם מיתתן של צדיקים פועלת ומכפרת בשעת מיתתן (ונסביר עניין זה להלן).

סילוק הקיטרוג – כאשר ראה משה רבנו ברדתו מהר סיני שעם ישראל חטא בעגל, הוא מייד שבר את הלוחות. מדוע? משום שהחומרה של החטא גדולה יותר אם הלוחות נמצאות. על הלוחות נכתב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשתחוה להם ולא תעבדם", והנה עם ישראל משתחוה לעגל! מייד שבר את הלוחות וכביכול ביטל את האיסור, וכעת אי אפשר לבוא אליהם בטענות. הוא הדין לעניין מציאות של צדיק בעם ישראל – כל זמן הצדיק קיים לכאורה מרחף קיטרוג על עם ישראל: כיצד יתכן שחי בתוככם צדיק שכזה ואינכם לומדים ממעשיו הטובים ואינכם נמנעים מלחטוא? ועל כן כאשר מסתלק הצדיק ונפטר מן העולם לכאורה סר הקטרוג, והרמה המוסרית הנדרשת מן העם יורדת, וממילא יש בכך מעין כפרה והסרת חרון האף.

תשובה – כשם שיום הכיפורים הוא זמן בו כל העם מתעורר לתשובה ועל ידי התשובה יום הכיפורים מכפר להם, כך מיתה של צדיק מעוררת את העם לתשובה, ועל כן יש במיתת הצדיק כפרה.

כיצד יש להבין את "הכפרה הסגולית" שיש במיתת הצדיק?

שמעתי בשם הרבי מלובביץ': הצדיק כל זמן שהוא חי בעולם הוא משפיע שפע רב, ופועל ומרומם את העם על ידי תורתו והנהגותיו, על ידי תורתו והמעשים הטובים שעושה, הן בגלוי והן בנסתר. אך הנה אמרו חז"ל (חולין ז ע"ב) "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן", כלומר, הפעולות שפועלים הצדיקים בחייהם הן מוגבלות, הואיל ונשמתם אף היא מוגבלת בתוך הגוף, ומשום כך אין הם יכולים להשפיע ללא גבול. אך כאשר מסתלקים מן העולם ונשמתם עולה ונפרדת מן הגוף או אז יכולים הם להשפיע שפע רב בכל העולמות, באופן גדול יותר מאשר השפיעו בחייהם (ועיין איגרת הקודש כז-כח).

[1] וראה גם מועד קטן כח ע"א.

[2] דברים אלה ראיתי במאמר של הרב משה דיין, אך איני זוכר היכן מאמר זה הודפס.