פרק ח

 ההתפתחות הרוחנית בעולם מבריאת העולם עד מתן תורה

 פיסקא מז

 ריה"ל מציג תיאוריה שלמה של התפתחות הרוחניות במין האנושי במהלך הדורות, ואף נותן ביאור מחודש בפסוקים

בפיסקה מז מתאר החבר את גלגוליו של 'העניין הא-לוהי' מאדם הראשון עד שנתפשט בכל עם ישראל, איך עבר העניין הא-לוהי מאב לבן, דור אחר דור, עד שהגיע אל יעקב וכל בניו. החבר אינו מונה את כל הדורות ואת כל האישים שדרכם עבר העניין הא-לוהי, אלא הוא מציין שמות נבחרים בלבד. וּפְרָטָם מְבֹאָר מִימוֹת אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוֹש עַד נֹחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר, אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה…". אין ספק כי לא בכדי מנה ריה"ל בשמות אישים אלה דווקא ולא מנה שמות אחרים, שהרי להלן בפיסקה צה האריך בעניין השתלשלות העניין הא-לוהי, ואף שם ציין דווקא שמות אלה!

נראה לומר כי מאחרי עניין זה מסתתרת תיאוריה שלמה. ריה"ל מזהה במין האנושי תהליך של התפתחות, מן הבריאה ואילך עד מתן תורה, ועל כן ציין את שמות האישים שבאמצעותם ובימיהם התפתח שלב נוסף בהתקדמות המין האנושי. בפיסקאות הבאות ננסה להסביר את התהליך והשינוי שחל בכל שלב בדור הנזכר, ועל פי הבנה זו נוכל גם לבאר את המקראות והפסוקים עצמם באוֹר חדש, על פי ריה"ל.

אדם הראשון הוא ההוכחה לכך שקיומו של העניין הא-לוהי אינו מכריח שאדם זה לא יחטא

ראשון לעניין הא-לוהי הוא, כמובן, אדם, שהיה יציר כפיו של הבורא והיה כליל השלמות. כדי שהעניין הא-לוהי יתקיים במין האנושי מוכרח היה אדם הראשון להיוולד עמו, כדי שיוכל להעבירו לדורות שאחריו, אך גם מן עובדה זו אנו למדים עיקרון חשוב ביותר: 'העניין הא-לוהי' אינו ערובה לאדם שלא יחטא! גם מי שיש לו את העניין הא-לוהי אינו חסין מלחטוא. מעלה זו אינה הופכת את האדם אוטומטית לצדיק, ואינה שוללת ממנו את הבחירה החופשית, אלא היא נותנת לו את הפוטנציאל ואת האפשרות בכוח להיות צדיק. אם האדם לא יעמול ולא יפעל ויתאמץ להתעלות, סופו שייכשל ויחטא. והא ראיה, אדם הראשון שהיה כליל המעלות ונברא עם העניין הא-לוהי אף הוא כשל וחטא. העניין הא-לוהי אינו הופך את האדם להיות טוב יותר, אלא רק נותן לו את היכולת להיות טוב.

שת נולד לאדם במקומו של הבל וזכה לעניין הא-לוהי

שת. לפני שנולד שת נולדו לאדם קין והבל, ולהבל היה את העניין הא-לוהי ולקין לא, אך קין קם והרג את הבל. ריה"ל מחדש שקין הרג את הבל משום שקינא בו על שהיתה בו המעלה של העניין הא-לוהי. כאשר ראה אדם שהבל מת הוא בא על אשתו והוליד בן נוסף, והוא שת. חוה מסבירה את שמו: "כי שת לי א-להים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (בראשית ד, כה). מסביר ריה"ל שאדם נאלץ להוליד את שת כדי להביא לעולם את העניין הא-לוהי שאבד עם מותו של הבל, שהרי לקין לא היתה מעלה זו. אפשר לדייק זאת מן הפסוקים, שהרי התורה חוזרת וכותבת על לידתו של שם, ומדגישה "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (שם ה, ג). על קין לא נאמר שהיה 'בדמותו כצלמו' של אדם, ואין הוא דומה לאדם, ודווקא שת הוא הממשיך הראוי.

אנוש החל לפעול באופן רוחני בעולם

אנוש. התורה עצמה מעידה על מהלך רוחני שהתרחש בימיו של אנוש: "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'" (שם ד, כו). מה פירוש המילים "אז הוחל לקרוא בשם ה'"?

רש"י שם מסביר: הוחל – לשון חולין, 'אז הוחל לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלוהות'. זוהי תחילתה של העבודה זרה בעולם. באופן דומה מפרש גם הרמב"ם, וכפי שפתח את הלכות עבודה זרה: 'בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול… ואנוש עצמו מן הטועים היה' וכו'.

שמעתי פירוש אחר, בשם הרב ד"ר יעקב הרצוג ז"ל (בנו של הרב הראשי), ונדמה לי שפירוש זה, בתוספת נופך משלנו, מכוון לדבריו של ריה"ל כאן. לאחר שקין הרג את הבל המשיך קין לחיות והוליד ילדים והעמיד דורות רבים. התורה מספרת שקין הוליד את חנוך, וחנוך הוליד את עירד, ועירד הוליד את מחוייאל, שהוליד את מתושאל, שהוליד את למך, שהוליד בנים נוספים משתי נשותיו עדה וצילה. כלומר, קין, הרוצח, העמיד צאצאים רבים, ונדמה היה שהרע בעולם מתרבה על הטוב. גם כאשר נולד לאדם בן נוסף במקומו של הבל, הלא הוא שת, היה חשש גדול בעולם שמא קין יהרוג אף אותו. אם קין הרג את הבל מפני שקינא בעניין הא-לוהי שהיה בו, מה ימנע ממנו מלקום ולהרוג אף את שת? אך כאשר נולד לשת בן – הלא הוא אנוש – או אז הבינו כולם כי יש לצדיק המשכיות. לא רק הרע מתרבה בעולם אלא אף הטוב יש לו קיום בעולם, "אז הוחל לקרוא בשם ה'", כלומר אז יכלו באופן ספונטני להתחיל לקרוא בשם ה' כי ראו שה' שומר על העולם, ונותן המשכיות לאנוש שנולד במקומו של הבל הנרצח להשתרש בעולם. אפשר עוד להוסיף כי המילים "לקרוא בשם ה'" מתארים את העובדה שאנוש היה מתפלל לה', ואם כן בדור הזה הֵחֵל עניין רוחני חדש, עניין חיובי. עוד יתכן ש"לקרוא בשם ה'" פירושו שהפיץ ולימד את שם ה' בעולם, והחל להשתמש בעניין הא-לוהי שבו כדי לקדם את העולם. יש כאן חידוש והתפתחות, משום שאדם הראשון, ואחריו שת, לא פעלו עם העניין הא-לוהי שלהם כדי לקדם את העולם מבחינה רוחנית. אנוש הוא הראשון שהתחיל לפעול עם העניין הא-לוהי בעולם.

"בני הא-להים" הם כל אותם היחידים הרבים שהיה בהם העניין הא-לוהי באותם הדורות, וביאור חטאם

"בני הא-להים". ריה"ל מדלג מאנוש עד נח, ואינו מזכיר את כל הדורות שהיו ביניהם, אך מגלה לנו ברמז פירוש נפלא על הפסוקים בסוף פרשת בראשית. בפיסקה צה אומר החבר: "וְכָך נִמְשָׁךְ הַדָּבָר עַד נֹחַ בִּיחִידִים שֶׁהָיוּ נְבוֹנִים, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי הָאֱ-לֹהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת".

ניזכר עתה בפסוקים בסוף פרשת בראשית, לפני גזרת המבול: "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני הא-להים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו… הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני הא-להים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". רש"י מסביר כי "בני הא-להים" היינו השרים והחשובים, והתיאור שמתארת התורה הוא כיצד לקחו אותם שרים נשים בכוח הזרוע ואנסו אותן. השחתה מוסרית זו סופה שהביאה לגזרה על המבול. נראה שריה"ל אינו מפרש כך אלא מציע כיוון אחר. אמנם הוא רק מבאר את המושג "בני הא-להים", אך על פי זה נוכל להבין את כל הפרשה באופן אחר. ריה"ל מפרש "בני הא-להים" היינו 'אותם אנשים שהיה להם את העניין הא-לוהי'. ומה היה חטאם? שלקחו נשים "מכל אשר בחרו", כלומר, היה להם לקחת נשים מסויימות, הראויות להם, נשים שגם להן יש את העניין הא-לוהי, אך הם לא עשו כן אלא לקחו נשים 'רגילות' מכל אשר בחרו. נתרגם את הדבר למושגים של היום ונאמר כך: "בני הא-להים" הם ה'יהודים' של אותו הדור, הם נושאי שם ה' בעולם. אסור להם להתבולל ולהתחתן עם שאר בני האדם, אלא הם צריכים להתחתן רק עם בני עמם. אותם "בני הא-להים" עברו על איסור זה, וכפרו בעניין הא-לוהי שהיה בהם, והתבוללו ונשאו נשים שאינן מתאימות להם. היה כאן ציבור גדול שהיה לו את העניין הא-לוהי, ותפקידו היה לשמר אותו ולפתח אותו, אך הם הלכו ואיבדו אותו. זהו חטא נורא, ועל כך הגיעה בסופו של דבר גזרת המבול.

נח ניכר כבר מלידתו שהוא מיוחד בזכות העניין הא-לוהי שבו

נח. אצל נח אנו רואים דבר מעניין. מייד עם לידתו ראו שיש בו משהו מיוחד: "ויחי למך שתים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד בן. ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". רש"י מסביר: 'עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה'. אבל לא ברור כיצד ידע למך כבר עתה שנח עתיד לשנות משהו בעולם? אלא נראה ברור שכבר בלידתו של נח ניכר היה עליו שיש בו עניין מיוחד, וכמו המדרשים המספרים על הולדת משה רבנו שנתמלא הבית כולו אורה. למך, שגם לו היה את העניין הא-לוהי, הכיר מייד שנח הוא ייחודי, וידע לומר מייד כי הוא עתיד לחולל שינוי בעולם. אמנם ריה"ל לא כותב זאת בפירוש, אך ההתפתחות האנושית עליה הצביע שופכת לנו אור חדש בהבנת פסוקים אלה.

שם ועבר החלו להפיץ רוחניות בעולם באופן קבוע

שם ועבר. שם היה בנו של נח, ועבר היה נינו של שם. חז"ל מספרים לנו ששם ועבר הקימו ישיבה ולימדו שם תורה, כלומר לימדו על מציאות ה' בעולם, ומה זה דורש מן האדם. שם ועבר הבינו שהעניין הא-לוהי שלהם דורש מהם לקום ולפעול, אך הפעילות היא פעילות של סיוע והפצת אור, ולא ניסיון להשתלט ולשלוט על העולם. שם ועבר הבינו שהעניין הא-לוהי שבהם מחייב אותם לקחת אחריות רוחנית על העולם, וזהו מעין מה שנאמר לעם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אברהם אבינו אף הוא למד אצל שם ועבר, ונקרא "עברי" על שום שהיה מצאצאי עבר ומתלמידיו המובהקים (בניגוד לשיטת הרמב"ם שסבר שאברהם אבינו הכיר את בוראו מעצמו, ריה"ל מסביר שאברהם היה תלמיד של הדורות שלפניו). אברהם כבר לקח את רעיון הישיבה צעד אחד קדימה, ולא ישב במקום אחד אלא הפיץ את עניין מציאות ה' בכל מקום בו הלך.

העניין הא-לוהי פועל באדם גם באופן שאינו מודע

תרח. על תרח אומר ריה"ל בפירוש שלא דבק בו העניין הא-לוהי, אולם היה קיים בו בשורשו וטבעו, ומכוחו הוליד את אברהם שהיה בו את העניין הא-לוהי בפועל. נראה לומר שבגלל שתרח עבד עבודה זרה נתעמם אצלו העניין הא-לוהי, אולם הוא היה קיים בו ופעפע בו והפעיל אותו. אנו רואים בפסוקים שתרח הוא זה שקם ויצא מארצו כדי להגיע אל ארץ כנען – "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם". בארץ כנען קיים העניין הא-לוהי (וכפי שילמד אותנו ריה"ל בהמשך) ומשום כך הרגיש תרח צורך להגיע לשם. אולם הואיל והעניין הא-לוהי שהיה בו היה חלש, כאמור, הוא לא הצליח להשלים את המשימה ונעצר בחרן. למדנו מכאן שגם כאשר העניין הא-לוהי אינו ניכר בפועל, מכל מקום הוא ישנו והוא פועל על האדם גם באופן שאינו לגמרי מודע.

אברהם חידש הליכה ממקום למקום וקריאה בשם ה'

אברהם. אברהם למד בישיבת שם ועבר, והכיר את בוראו מתוך לימוד ומסורת מן הדורות שלפניו. אך אברהם אינו מסתפק בלשבת וללמוד בישיבה, אלא הוא קם והולך ממקומו ומפיץ את מציאות ה' בכל מקום אליו הוא מגיע. התורה מספרת שבדרכו לארץ כנען מאור כשדים הגיע אברהם לחרן ושהה שם, וכשיצא משם כבר היה לו "את הנפש אשר עשו בחרן", וכפי שביארו חז"ל שהיו אלה אנשים ש"גייר", היינו שלימד וקירב להכרת הבורא. פעילות מן הסוג הזה לא היתה מעולם וזהו חידוש עצום!

יצחק שכלל את העניין הא-לוהי והביאו לשלמות

יצחק. יצחק הוא הראשון מאנשי העניין הא-לוהי שנולד בארץ ישראל, ובהוראת הקב"ה גם מעולם לא יצא ממנה. אין ספק שמציאות של העניין הא-לוהי במקום המיוחד בעולם לעניין זה מסוגלת לגדל אותו ולהביא אותו לכדי שלמות.

העניין הא-לוהי מלווה את האדם בכל מקום

יעקב. לאחר שהעניין הא-לוהי כבר הגיע לארץ ישראל והתיישב בה, בא יעקב ומלמד אותנו לימוד חשוב. יהודי אינו מאבד את העניין הא-לוהי כשהוא יוצא לחו"ל. אמנם עיקר המקום לעניין זה הוא בארץ ישראל דווקא, אך הקב"ה מלווה את היהודי בכל מקום אליו יפנה, ושכינה עמו תמיד.

המושג "ציבור" כמהות עצמאית ולא כאוסף של יחידים

בני יעקב. פיסקה מז: "וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱ-לֹהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלֹא רַבִּים, עַד שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱ-לֹהִי, וְשָׁבָה הָאֱ-לֹהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין". להבדיל מדורות ראשונים בהם העניין הא-לוהי עבר ליחידים, אצל יעקב עבר העניין הא-לוהי לכל בניו. זהו השלב המשמעותי ביותר בתהליך ההתפתחות של העניין הא-לוהי בעולם, ובעצם אין כאן עליית שלב נוסף אלא מהפכה גמורה. המעבר מיחידים לציבור אינו עניין כמותי בלבד. ציבור איננו אוסף של יחידים אלא לציבור יש מהות בפני עצמו. זהו יסוד חשוב מאוד ורעיון עמוק, וננסה לבאר הדברים באופן פשטני יותר. הנה למשל ידוע שאי אפשר לומר דברים שבקדושה בלי שיש עשרה אנשים מישראל. מציאות של עשרה יהודים היא מציאות של ציבור, ויש בה קדושה עצמית. אין זה משנה מהי רמתם הרוחנית של כל אחד מן העשרה, הם יכולים להיות עמי ארצות ופשוטי הקהל, והם יכולים להיות רבנים ותלמידי חכמים מופלגים. קדושה של עשרה מישראל אינה נובעת מכוחם העצמי של היחידים אלא יש כאן קדושה של ציבור יהודי. זוהי קדושה עצומה שאי אפשר לבטלה, והיא עוברת מדור לדור. אי אפשר להשוות קדושה של יהודי צדיק, עובד ה' אמיתי קדוש וטהור שהוא ספר תורה מהלך, לקדושה של עשרה מישראל. אלה שתי רמות שונות לגמרי. המעבר מעניין א-לוהי של יחידים לעניין א-לוהי של ציבור הוא מהפכני. זהו שינוי מהותי מכל הבחינות. אין כאן אוסף של יחידים אלא בריאה חדשה ועוצמה חדשה לגמרי. אז אמנם בני יעקב לא היו ברמה של אברהם, יצחק ויעקב, ונכשלו בעניינים שונים, אך המציאות הרוחנית שלהם היתה מציאות שונה לחלוטין מכל מה שהיה לפניהם. משום כך היתה לבני ישראל השגחה מיוחדת במצרים, על אף שאין זה המקום המיועד לעניין הא-לוהי, כי יש כאן קדושה מיוחדת.

ריה"ל מדגיש לנו כאן את החידוש הגדול של ציבור שיש לו את העניין הא-לוהי הציבורי. השינוי הזה הפך את עם ישראל לנשמה גדולה, ל"כנסת ישראל", שהיא מהות בפני עצמה. כל יהודי ויהודי הוא אמנם אדם פרטי, אך הוא חלק מן הכלל, הוא חלק ממערכת שלמה, וכל פעולותיו נידונות כחלק מן הכלל. לא מספיק שהאדם יהיה צדיק לעצמו ויחיה את חייו כיחיד העובד את ה', אלא הוא צריך להיות חלק מן הציבור. הרמב"ם פוסק כי מי שפורש מדרכי הציבור, אפילו לא עשה שום עבירה, אין לו חלק לעולם הבא![1] "כל ישראל ערבים זה לזה", יש לזה גם השלכות רוחניות וגם השלכות הלכתיות מעשיות.

[1] הלכות תשובה פ"ג הי"א.