פרק עז

עוד על תורה ומדע

פיסקאות כח-לא

חז"ל היו בקיאים להפליא במדע ובחכמות שונות, יותר מחכמי אומות העולם שהיו בזמנם

לאחר הביאור הארוך על ענייני 'ספר יצירה' העמוקים, המכילים סודות גדולים בענייני הבריאה ומהות העולם, מבקש מלך כוזר לשמוע מעט מידיעותיהם של חכמי ישראל במדע: "רְצוֹנִי שֶׁתַּרְאֵנִי טַעַם מֵחָכְמוֹת הַחֲכָמִים הַנְּאוֹתִים לַטִּבְעִיִּים (=המתאימות לחכמת הטבע)" (פיסקה כח).

המלך בעצם חוזר כאן על בקשתו הקודמת: "אֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי מְעַט מִשְּׁיָרֵי הַחָכְמוֹת הַטִּבְעִיּוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ שֶׁהָיוּ אֶצְלְכֶם" (פיסקה כד). במענה לבקשה הראשונה הציג החבר בהרחבה בפני המלך את 'ספר יצירה', שהוא למעשה החכמה העומדת בבסיס כל הבריאה, והמפתח להבנתה באופן העמוק ביותר. זהו אכן 'ספר מדע' ברמה הגבוהה ביותר! אבל המלך אינו מסתפק בזה. הוא רוצה לשמוע 'תכלס'. משהו שימושי, פרקטי. לא דברים כלליים על 'אחדות הבריאה' ו'מהות הבריאה' אלא מדע שימושי ומוחשי, כזה שגם אדם רגיל יכול להבין ואף לראות בפועל.

האם החכמים שלכם ידעו רק תיאוריות עמוקות של 'ספר יצירה' או שהם היו גם בקיאים באופן מעשי במדעי הטבע? הרי עכשיו אנחנו לא רואים מדענים יהודים ולא עושה רושם שקיימת בכם חכמה שכזאת[1]!

ריה"ל רוצה בדרך זו להגן על כבודם של חכמי ישראל ועל כבודה של הדת היהודית, כי על אף שבדורות אלה של הגלות (בימיו של ריה"ל) היהודים הם שפלים ובזויים, ואין בהם אנשי חכמה ומדע בעלי שם (להבדיל מן הדתות האחרות באותם הדורות), מכל מקום חכמי התורה בזמן התלמוד היו חכמים מופלגים ובקיאים גדולים בחכמות רבות.

כראיה לכך מציין החבר (פיסקה כט) את הידע המדויק להפליא של חכמי התלמוד באסטרונומיה ובחישובים המסובכים של מסלול הכוכבים. כידוע, בשונה משאר לוחות של אומות העולם, הלוח העברי הוא שילוב של שנות חמה ושנות ירח, מה שמכריח את חכמי ישראל להיות בקיאים הן בחישוב שנת חמה, הן בחישוב שנת ירח, ובעיקר – בשילוב המדויק ובתיאום ביניהן. חכמי ישראל הצליחו להגיע לרמה הגבוהה ביותר של ידיעה והבנה בחכמת האסטרונומיה, על ידי תצפיות וחישובים, והצליחו ליצור לוח מדויק לשנים רבות אשר יודע לחשב את זמני מולד הירח ומסלול החמה, ועל ידי כך עם ישראל מצליח לנהל את מועדיו וזמניו לאורך תקופה ארוכה, תוך שמירה על חג הפסח בתקופת האביב כמו שציוותה התורה.

אגב, מעניין היום לראות כיצד החישובים של חכמי ישראל קרובים במידה מפליאה לחישובים של המדע האסטרונומי העכשווי. לא ניכנס כאן לפרטים המדויקים, אך בשנים האחרונות התברר כי חכמי ישראל היו קרובים בחישוביהם אל האמת האסטרונומית במידה רבה יותר מאשר חכמי אומות העולם באותם הדורות.

להלן (בפיסקה לא) יאריך החבר להוכיח את בקיאותם המופלאה של חכמי התלמוד ברפואה וידיעתם בטבע בעלי החיים ובגופם, מה שסייע בידם לדייק בהלכות שחיטה ובהלכות טריפות, ועוד.

לימוד החכמות מסייע להבנת התורה ועל כן הוא בעל ערך גבוה מאוד

החבר מדגיש בדבריו משפט הנותן הסתכלות אחרת על כל עניין לימוד המדע: "וְלֹא הִתְעַסְּקוּ בוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן הַתּוֹרָה" (פיסקה כט). כלומר, אל תחשוב שחכמי ישראל החליטו להיות מדענים וללמוד על העולם ועל הבריאה לשם החכמה, אלא את הידע הזה הם רכשו על מנת שיוכלו לדעת כיצד לקיים את מצוות התורה. מצוות רבות בתורה דורשות ידיעה במדע בתחומים שונים, כגון רפואה, בוטניקה, זואולוגיה, ועוד, ואף חכמת האסטרונומיה נלמדה בכל הדורות על ידי חכמי ישראל על מנת שיוכלו לקיים את המצווה: "שמור את חודש האביב" – כלומר, דאגו לכך שחג הפסח לעולם יחול להיות בתקופת האביב (השמשית).

יש למשפט זה שתי משמעויות ביחס בין מדע לתורה.

מצד אחד, הוראת המשפט היא ברורה: התורה היא הערך הנעלה ביותר, ולימוד התורה הוא העיקר עבור היהודי המשכיל. גם אם הוא עוסק במדע אין זאת אלא רק כדי שיוכל להבין ולקיים את מצוות התורה, וכעין המשל שטבע הרמב"ם שכל שאר החכמות הכלליות הן כ"רקחות וטבחות ואופות" כלפי התורה. על פי הבנה זו המדע הוא מעין 'סוג ב", ובא בעדיפות שניה אחרי התורה.

מצד שני, משפט זה מעלה את חשיבות לימוד החכמות לחשיבות של לימוד תורה, שהרי ללא לימוד חכמות אלה אי אפשר לדעת ולהבין את התורה ומצוותיה באופן מלא. הבנה זו דומה לדברים הנאמרים בשם הגר"א כי כל מי שאינו לומד חכמות כלליות הרי הוא חסר מאה ידות בחכמת התורה.

על פי זה עולה שלימוד חכמה ומדע כללי איננו עומד בסתירה ללימוד תורה, אלא אדרבה, לימודים אלה קשורים קשר הדוק ללימוד תורה. התורה היא 'תורת חיים', וכדי לדעת כיצד להתנהל בחיים על פי התורה יש גם להבין את החיים ואת המציאות לעומקם.

רעיון זה מתקשר היטב לעניינו של 'ספר יצירה' שלמדנו זה עתה – אחדות הכל. אין סתירה בין חלקי הבריאה ויש ביניהם קשר ואחדות מובנית. אחדות בין אותיות ומספרים, אחדות בין מהות וכמות, ואף אחדות בין החכמות. התורה קשורה לעולם והיא תשתית העולם, וחכמת התורה היא גם חכמת העולם.

החבר מעיר שלאורך התלמוד משובצים מאמרים של חז"ל המגלים לנו, כבדרך אגב ובעקיפין, את עומק בקיאותם במדעים השונים: "אֲבָל מַה שֶּׁיִּמָּצֵא לָהֶם מִן הַחָכְמָה הַטִּבְעִית מִמַּה שֶּׁנִּגְדַּר בְּתוֹךְ דִּבְרֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה – לֹא בְכַוָּנָה לְלַמֵּד הַחָכְמָה הַהִיא – פְּלִיאוֹת וּתְמִיהוֹת. וּמַה יַּחֲשֹׁב לִבְּךָ שֶׁהָיָה לְחַכְמֵיהֶם מִן הַסְּפָרִים בַּחָכְמָה עַצְמָהּ" (סוף פיסקה כט). אין ספק שהיו לחכמי ישראל ספרים מיוחדים שעסקו בחכמות אלה בנפרד – ספרי אסטרונומיה, ספרי רפואה, ספרי בוטניקה, ועוד, שנכתבו על ידי חכמי ישראל עצמם.

שואל המלך: "וְאֵיךְ אָבְדוּ הַסְּפָרִים הָהֵם שֶׁהָיוּ בְכַוָּנָה וְנִשְׁאֲרוּ אֵלּוּ שֶׁהֵם בְּמִקְרֶה?" (פיסקה ל). כלומר, כיצד ייתכן שמשפטים ספורים שנכתבו באקראי נשתמרו, ואילו הספרים עצמם שריכזו את החכמות האלה אבדו? היכן היא החכמה שהיתה בספרים האלה ומדוע אבדה?

עונה החבר שבכך אשמה הגלות והצרות הרודפות את עם ישראל בדורות האחרונים. "מִפְּנֵי שֶׁהַסְּפָרִים הָהֵם הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתָם הַיְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, יִקָּרֵא זֶה חוֹזֶה וְזֶה רוֹפֵא וְזֶה מְנַתֵּחַ, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וּתְחִלַּת מִי שֶׁיֹּאבַד מֵהָאֻמָּה הָאֲבוּדָה אֵינָם אֶלָּא הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם, וְאַחַר כֵּן מִי שֶׁלְמַטָּה מֵהֶם, וְאָבְדוּ הַיְחִידִים וְאָבְדה חָכְמָתָם, וְלֹא נִשְׁאַר כִּי אִם סִפְרֵי הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר הֶהָמוֹן צְרִיכִים אֲלֵיהֶם וְיוֹדְעִים אוֹתָם רֹב הָעָם וְכוֹתְבִים אוֹתָם וּמִתְעַסְּקִים בָּהֶם הַרְבֵּה" (פיסקה לא). כלומר, החכמות הכלליות והמדעים היו נחלת יחידים, ואילו חכמת התורה היתה נחלת הכלל. כולם למדו תורה אבל רק מעטים מתוכם עסקו במדעים השונים, וכל אחד התמחה בתחום מדע אחר, זה 'חוזה' (=תוכן, אסטרונום) וזה רופא וכו'. כאשר החלו הצרות והלימוד התמעט, אזי מדרך הטבע אותם היחידים אבדו ואילו הכלל נשאר. הלימוד הפרטי בחכמות אבד תוך דור אחד או שניים אבל הלימוד הכללי נשאר. משום כך נשתמרו הספרים העוסקים בלימוד התורה הכללי, ואילו הספרים העוסקים בחכמות הפרטיות אבדו במשך הזמן מפני מיעוט הדרישה להם ומיעוט בקיאות האנשים בהם.

מדברי ריה"ל אלה עולה פרדוקס מעניין: הייתי חושב ששמירת התורה נשענת על קיומם של חכמי ישראל המופלגים הבקיאים בכל החכמות, ואם חלילה הם יאבדו אזי כל חכמת התורה תיעלם. אך מסתבר שגחלת לימוד התורה נשמרה דווקא על ידי המון העם הפשוטים, שעל אף אובדן החכמה הרחבה הצליחו לגדל מתוכם חכמי תורה.

אך באמת, ריה"ל מתאונן וכואב על המצב בדורו. היקף לימוד התורה בתקופת הגלות הצטמצם למינימום. לא זו בלבד שאי אפשר היה לקיים עוד את המצוות השייכות לבית המקדש (סדר קדשים וטהרות) ולארץ ישראל (סדר זרעים), אלא גם ההיקף הגדול שהיה בה עם כל החכמות והמדעים אף הוא הצטמצם. לימוד התורה בגלות נשאר בתוך כתלי בית המדרש ונעשה עם ספרי הקודש בלבד, ללא לימוד מעמיק בחכמות חיצוניות אשר היו מקובלות בעבר ואשר הוסיפו עומק הבנה וידיעה בלימוד התורה. ריה"ל מדגיש את החיסרון הגדול הזה ומצפה לתקופה בה לימוד התורה יחזור להיות מקיף ומכיל בתוכו גם את חכמת המדע הכללית.

ב"ה בדורות אלה אנו חיים בתקופת הגאולה, תקופה בה עם ישראל חוזר לארצו, ומגדל בתוכו חכמי מדע וחכמי תורה, ואף יחידים הזוכים לשני שולחנות והם מדענים גדולים ותלמידי חכמים מופלגים. אשרינו שזכינו, ויהי רצון שהקב"ה ימשיך להשפיע עלינו שפע חכמה ובינה, בבחינת "גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך".

דברי המדע המוזכרים בחז"ל לא נאמרו ברוח הקודש אלא הם החכמות שהיו ידועות באותו הזמן. חז"ל לא ראו בעיה להכיל חכמות אלה בספרים יחד עם דברי תורה

שאלה ידועה נשאלת על חכמתם של חכמי ישראל, והיא מפקפקת בגדולתה, שהרי אנו מוצאים בתלמוד מימרות של חכמים בענייני רפואה, למשל, שהיום אנו יודעים שאין להן שחר ואין בהן אמת מדעית. כיצד זה יכול להיות, הרי אנו משוכנעים שלחכמי ישראל, מלבד חכמתם, יש גם רוח הקודש וסייעתא דשמיא, ואיך ייתכן שהם יכתבו וילמדו אותנו דברים שאינם אמת?

אך באמת שאלה זו אינה חדשה, וכבר נכתב בימי הגאונים[2], בעניין עצות רפואיות הכתובות בתלמוד לעניין 'מי שאחזו קורדיקוס' (תחילת פרק ז' בגיטין), שאותן עצות רפואיות אין מצוה לעשות כך, ואין אלה אלא עצות אשר היו נהוגות באותו הזמן בו נכתבו. התשובה נפתחת במילים: "צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון" – צריכים אנו לומר לכם שחכמים הם אינם רופאים! מה שהם לימדו את הציבור זה מה שהיה מקובל באותו הזמן, ודבריהם היו בגדר 'עצה טובה' ותו לא. רוצה לומר, קטעי המדע המופיעים בגמרא הם ביטוי לידע האנושי שהיה רווח באותם הימים, ואין להם חותמת אמת של קדושה כשאר דבריהם בהלכה, ולדעתם אין לנהוג היום על פי עצות אלה.

אמנם, עצם העובדה שחז"ל ראו לנכון לכתוב דברים אלה בתלמוד ולהנציחם לדורות מלמדת אותנו שהם ראו בעין יפה את לימוד החכמה הידועה באותו הזמן, ולא ראו בעיה בהבאת דברים מעין אלה בספרי הקודש ובבית המדרש. חכמים לימדו את תלמידיהם הן את הידיעות אותם קיבלו במסורת שמקורן בהתגלות ה' למשה בסיני, והן את הידיעות אותן למדו והגיעו אליהם בחקירה אנושית בחכמות העולם. ההפרדה בין קודש וחול בעניינים אלה היא הפרדה מלאכותית. ההנחה היא שגם מה שמוצא האדם בחקירותיו את העולם הם מעשה ידי הבורא, וידיעת המציאות יש בה גם טעם של ידיעת הבורא. לימוד התורה הוא לימוד דבר ה', ואילו לימוד מדע הוא לימוד מעשה ה', והדברים משלימים אלו את אלו ומטרתן אחת היא.

לימוד מדעים מביא גם לאהבת ה' ויראת ה'

תועלת נוספת יש בלימוד מדע וחכמת הבריאה, והיא כתובה בדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות יסודי התורה (פ"ב ה"ב):

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו…". ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

ההתבוננות והעמקת הלימוד בחכמת העולם לסוגיה השונים – גיאולוגיה, בוטניקה, זאולוגיה, כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה, ועוד – מביאה את האדם לאהבת ה' וליראת ה', שהן שתי מצוות יסודיות ובסיסיות באמונה – ממש יסודי התורה.

ונסיים בדברי דוד המלך שהביאם הרמב"ם (תהלים ח, ד-ה): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו", כלומר, לימוד המדעים זה עיון ב"שמיך", בַּשמים שה' ברא, ו"מעשה אצבעותיך" היינו הבנה של פועַל ה' בעולם.

[1]. ריה"ל כבר האריך לעיל להוכיח את חכמת התורה וחכמי ישראל ב'מדעי הטבע' ושאר החכמות, ואף המלך עצמו כבר השתכנע בעובדה זו (ראה בעיקר במאמר שני, פיסקאות סג-סו, ומה שכתבנו שם בפרק לה). נראה שכאן, במאמר רביעי העוסק בענייני א־לוהות עמוקים ובהשוואה לשאר הדתות, מבקש ריה"ל לחזור פעם נוספת על עובדה זו כדי להדגיש שעל אף העיסוק בעניינים 'רוחניים', המנותקים כביכול מן העולם, הרי אדרבה, היהדות מקושרת גם לעולם החומרי והגשמי, מבינה אותו לעומקו ובקיאה בו באופן מופלא.

[2]. אוצר הגאונים, גיטין, תשובות שעו.