פרק יח

האם התורה מיועדת רק לעם ישראל?

פיסקאות ק-קג

ההתגלות ומתן תורה אינם עומדים בסתירה להיגיון, אלא אדרבה, מחזקים את ההכרה בגדולת ה' ועם ישראל

ההסבר ששמע המלך מן החבר בעניין טעמי המצוות, ובפרט בנושא המקדש ועבודת הקורבנות, מצא חן בעיניו, והוא הודה כי אכן הדברים חביבים ונחמדים ומתיישבים על הלב. עכשיו הוא מבין את מטרתה של התורה והמצוות, ומבין מדוע התגלה א-להים אל עם ישראל כולו ונתן להם את התורה. כמו כן הוא מבין כיצד תיתכן התגלות מופלאה כזו, בה א-להים מדבר אל בני אדם רבים, בלי שתהיה בזה הגשמה. הוא גם מבין שהדת היהודית נוצרה בבת אחת, עם נתינת התורה במעמד הר סיני, ולא עברה תהליכים והתפתחויות כשאר הדתות.

לאט לאט מתבהר לו למלך היאך כל אותם רעיונות פילוסופיים שהכיר אינם עומדים בסתירה עם המציאות וההיסטוריה של עם ישראל. אדרבה, הניסים אשר אירעו לעם ישראל מחזקים את האמונה ואת הדת היהודית: "בִּכְמוֹ זֶה תָנוּחַ הַנֶּפֶשׁ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה מִבְּלִי סָפֵק וְלֹא פִקְפּוּק, שֶׁיָּבֹא נָבִיא לַעֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לְחוּצִים וְיִיעַד אוֹתָם שֶׁיֵּצְאוּ מֵעֲבוֹדָתָם בָּעֵת הַהִיא מִבְּלִי אִחוּר עַל הַתְּכוּנָה הַהִיא, וְשֶׁיַּכְנִיסֵם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן".

מגדיל מלך כוזר ומכריז, שהתנהלותם הניסית של עם ישראל – מיציאת מצרים עד ההתבססות בארץ כנען, מוכיחה לעין כל את עוצמתו של א-להים (='השולח'), את כוחו הנבואי של משה (='השלוח'), ואת מעלתם הגבוהה של עם ישראל: "זֶה מאַמֵּת גְּדֻלַּת הַשּׁוֹלֵחַ וּכְבוֹד הַשָּׁלוּחַ וְגֹדֶל מַעֲלַת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם לְבַדָּם שֻׁלָּח".

שאלת המלך: מדוע לא ניתנה התורה לכל באי עולם?

אך אחר הדברים האלה, עם כל ההבנה וההפנמה של הדברים ששמע מן החבר, עדיין ישנה נקודה מרכזית שמציקה למלך כוזר[1]: מדוע ניתנה התורה לעם ישראל בלבד? הלא התורה היא דבר ה' בעולם, ועל פיה אף נברא העולם, וכל מי שינהיג עצמו על פיה ימלא את ייעודו בעולם, ומדוע אם כן לא ניתנה לכל באי עולם?! אמנם זה עתה הודה המלך ברום מעלתם של עם ישראל, אך אין בעובדה זו כדי לקרר את דעתו, שהרי סוף סוף התורה והמצוות הן דבר ה' בעולם, ומדוע לא נשתף את כל בני האדם במתנה נפלאה זו?

תשובתו של המלך אינה רצינית, והיא נובעת מהקושי שלו לקבל את ההבדל המהותי בין יהודי לשאינו יהודי

מלך כוזר מציע לשאלה זו תירוץ משלו: מבחינה מעשית לא היה אפשרי לתת את התורה לכל אומות העולם. אין אפשרות מעשית להעביר לאנושות כולה מערכת חוקים כה עניפה ומפורטת, ואילו אכן היה נעשה ניסיון כזה הוא ודאי היה כושל, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". כשלון כזה בהנחלת התורה לבני האדם אסור שיהיה, כי אז היה הדבר מעורר ספק אצל בני האדם, וגורם לפקפוק ביכולתו של הא-ל הכל יכול. משום כך החליט הא-ל לתת את התורה לעם ישראל לבדו, מתוך שאיפה שהדברים יתפשטו אל העולם כולו.

דבריו אלו של המלך הם ודאי דברי כפירה ואין בהם ממש. המלך כביכול בא להגן על הא-ל ולהסביר את ההיגיון העומד מאחורי החלטתו, אך למעשה הוא טוען שהא-ל הוא מוגבל ואינו יכול לעשות כרצונו.

בדבריו אלה של מלך כוזר ישנו סירוב עקשני לקבל את הדברים אותם שמע מן החבר כבר בתחילת שיחתם. קשה לו לקבל את העובדה שהעניין הא-לוהי הוא עניין מהותי השייך לעם ישראל מטבע ברייתו, ואינו שייך במי שאינו יהודי. הוא אינו יכול לקבל זאת משום שהוא עצמו משתוקק כל כך לזכות אף הוא בעניין הא-לוהי. בדבריו אלה של המלך מסתתרת כביכול תחינה כלפי החבר: אולי תחזור בך? אולי תודה לי כי גם מי שאינו יהודי ראוי לקבל תורה, וכי אף הוא שייך בעניין הא-לוהי?

לכל יצור בבריאה תפקיד משלו ומעמד משלו, אך יש אפשרות להתעלות על ידי קירבה לרוחניות

אך החבר, כמובן, אינו משנה את דעתו ואינו חוזר בו, והוא שב ואומר את הדברים אשר כבר אמר בעבר. אי אפשר לשנות את טבע הבריאה, ואי אפשר להתלונן על כך שישנם בבריאה בריות מסוגים שונים. כשם שאי אפשר לשאול מדוע לא נבראו כל בעלי החיים מדברים כך אי אפשר לשאול מדוע לא ניתנה התורה לכל אומות העולם. כך ברא א-להים את עולמו ואין אנו יכולים להתווכח ולשנות גזרה זו.

אמנם, על אף הדברים הקשים והחד-משמעיים האלה, מנסה החבר לעודד את המלך ולקרב אותו, כדי שלא יתייאש במסע חיפושו אחר עבודת הא-להים, אותה הוא מחפש ואליה הוא כה משתוקק: "וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעוֹ אוֹתוֹ וְשָׁמְעוֹ דְבָרָיו הָאֱ-לֹהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לוֹ רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגוֹ בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגוֹת הָהֵם וְהִדָּבְקוֹ בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה". החבר מודיע למלך כי אם הוא יבחר להתגייר, הוא יתקרב בכך אל עם ישראל הקרובים לנבואה, ובכך יזכה אף הוא ליהנות מן האור השורה על העם היהודי.

אין אלו דברי נחמה בלבד. ריה"ל רואה את העולם כאחדות אחת, כגוף אחד, ועם ישראל אינו מנותק מן העולם ואינו חי בו לעצמו. לא לחינם משתמש ריה"ל בתיאור העניין הא-לוהי במשל 'הפרי והקליפה', ואותם שזכו לעניין הא-לוהי הם ה'פרי' ואלה שלא זכו לו הם ה'קליפה' – שהרי הפרי זקוק לקליפה שתשמור ותגן עליו, ואף הקליפה צומחת וגדלה עם הפרי. הפרי והקליפה זקוקים זה לזה ואי אפשר להפריד ביניהם באופן מלאכותי. הם אחוזים ודבוקים זה בזה. במאמר הבא יבאר ריה"ל שכל האומות כולן (עִם ישראל) הם גוף אחד, ועַם ישראל הוא כעין 'הלב באיברים'. אמנם הלב הוא האיבר החשוב ביותר, אך אף הוא זקוק לשאר האיברים על מנת לקיים את הגוף כולו. ממילא מובן שגם אומות העולם נהנות מן העניין הא-לוהי אותו נושא עם ישראל, ובהתקרבם אליו זוכים אף הם למעט מן האור.

משה רבנו אומר לעם ישראל (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך". על כך שואלת הגמרא (ברכות לג ע"ב): 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?', האם יראת שמים היא דבר פעוט כל כך? ועונה הגמרא: 'אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא'. משה רבנו אמר את הפסוק, ובשבילו יראת שמים היא דבר של מה בכך. וכולם שואלים: הרי סוף סוף משה רבנו אמר את הדברים לעם ישראל, "ועתה ישראל", ואין הדברים מתייחסים אל משה רבנו בלבד!

הסביר סבי, הרב אליהו בוצ'קו זצ"ל, כאשר קרובים אל משה רבנו, או אל אנשים צדיקים אמיתיים, אזי עניין יראת שמים הוא דבר קל. עצם הקרבה אליהם משפיעה על האדם וגורמת לו להיות טוב יותר וקרוב יותר אל הקב"ה. כך הוא הדבר גם לגבי אומות העולם. כאשר אומות העולם תתקרבנה אל עם ישראל ותקשורנה עמו ברית, על ידי כך יהיו קרובים אל העם אשר זכה לנבואה, וממילא קירבה זו תשפיע עליהם להעלות אותם מעלה, ובעקבות השפעה זו יגיע העולם אל תיקונו.

מטרת העניין הא-לוהי בעולם הוא להעלות את העולם כולו

כבר ביארנו לעיל שתהליך בריאת העולם החל בניתוק מן המקור הא-לוהי. כדי לברוא את העולם צריך היה הבורא לצמצם עצמו ולהעלים עצמו כדי לתת מקום לגשמיות להתקיים. אילו היה הבורא נוכח במציאות, והיה ניכר לכל באי עולם בלא פקפוק וללא עוררין, אזי לא היה מקום לבריאת האדם בעולם. תפקיד האדם בעולם הוא לפעול ולקחת אחריות, תוך בחירה חופשית ואוטונומיה מוחלטת. "כי לא יראני האדם וחי" – אילו היה האדם רואה את א-להים שוב לא יכול היה לחיות את חייו האישיים באופן נורמלי, אלא היה נבלע כולו באור המסנוור הזה. העבודה של האדם בעולם היא לגלות את הבורא, לחבר את העולם אל הא-להים לאחר הניתוק הגדול. על מנת לעשות כן ולהעלות את הבריאה ירד העניין הא-לוהי אל בני אדם בודדים מסויימים, אדם-שת-אנוש, שם ועבר, האבות, השבטים, ומהם אל עם ישראל כולו, והוא אמור להתפשט בסופו של דבר אל העולם כולו.

ריה"ל הוא בעל השקפת עולם אוניברסאלית. הוא רואה את העולם כולו כיחידה אחת, ותפקידו של עם ישראל הוא לרומם את העולם כולו ולהביא לתיקונו.

[1]  כזכור, שאלה זו התעוררה אצל מלך כוזר עוד בתחילת שיחתו עם החבר (ראה לעיל פיסקא כו ואילך).