פרק א

 חלום המלך ופשרו

פתיחה

סגנון הדו-שיח מרתק את הקורא

ריה"ל מבסס את ספרו על עובדה היסטורית, על מלך שחי בארץ רחוקה והתגייר, ובהמשך (בתחילת מאמר שני) מספר ריה"ל כיצד מלך זה גייר את כל עמו. מהלך הספר נשען על דו-שיח שמקיים המלך עם חכם מחכמי היהודים (המכונה "החבר"), בו מברר המלך נושאים רבים הקשורים בדת היהודית. אין ספק ששיטה זו הופכת את הספר לספר מושך ומרתק, והוא ממש מגרה את הקורא להמשיך ולעקוב אחר הדיון, ולרדת לעומקם של דברים. בזכות סגנון ה'חקירה' והשאלות של המלך, מרשה לעצמו ריה"ל לשאול שאלות קשות ונוקבות, ולענות עליהן בשם "החבר" בגילוי לב. כמו כן, שיטה של ויכוח עם שאלות ותשובות מעמיקה את ההבנה ו'מולידה את הדעת', ורק מי שמבין היטב את השאלה מצליח לרדת לעומקה של התשובה, ומבין אותה טוב יותר ממי שקורא רק את התשובה.

אין זה מקרי שמדובר דווקא במלך

את השאלות והחקירות שואל ה"מלך". אין זה מקרי. יש נטייה לחשוב שאמונה דתית היא מפלט לאנשים חלשים, המתקשים להתמודד עם קשיי החיים והצרות בעולם הזה, ומוצאים מחסה והגנה בצלו של הא-ל החזק, הרחום והחנון. או בניסוחו של מרקס: "הדת היא אופיום להמונים", כלומר הדת היא סוג של אשליה הנדרשת לאנשים הסובלים והמדוכאים, והיא אף מסייעת למנהיגים להשתלט על מאמיניהם שלא ימרדו. טענות כאלה טוענים אנשים כופרים גם היום. ריה"ל בתבונתו, וכאילו צפה את הלך-הרוח שיתנבא בסגנון זה, סיפר על חיפוש וחקירה אחר תשובות לשאלות דתיות דווקא אצל "מלך"! מלך הוא אדם שיש לו הכל, אין לו בעיות חומריות, אין לו בעיות פרנסה, גם כאשר הוא נתקל בבעיות יש לו את כל האמצעים לפתור אותן, ואין הוא צריך לשקוע בדמיונות על איזשהו כוח עליון שיבוא ויחלץ אותו מצרותיו. אי אפשר לזלזל בתהליך חקירה שעושה מלך!

כוונה טובה אינה מספיקה

המלך הזה הוא אדם מאוד דתי, והוא מאוד אדוק בעבודת האל שלו. הוא עצמו שימש בהיכל והקריב קורבנות, ועשה ככל יכולתו לעבוד את האל אותו היה מקובל לעבוד בזמנו ובמקומו. מקובל לומר שגם גוי העובד לאלילים שלו בתמימות ומתפלל אליהם הקב"ה שומע לתפילתו ונענה לו. וכי מה אשם אדם מסכן זה שאינו יודע את האמת, ועושה בתמימות את מה שלימדו אותו מקטנותו, ואינו יודע שהוא משתחווה להבל וריק ומתפלל אל אל לא יושיע?! לכאורה גם המלך הזה הוא צדיק וירא שמים ואין נגדו טענות, שהרי הוא עושה ככל יכולתו לפי ידיעתו והבנתו. ריה"ל אינו מקבל גישה זו ויוצא נגדה באופן ברור. המלך חולם חלום בו הוא מקבל מסר ברור: כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים! לא מספיק שתהיה כוונתך טהורה לשם שמים, אתה צריך גם לעשות מעשים רצויים ולהימנע מלעשות מעשים שאינם רצויים. המעשה הוא דבר חשוב מאוד!

המעשה גדול יותר מן הכוונה

ריה"ל קובע כאן באופן נחרץ שהעיקר הגדול ביהדות הוא המעשים. גישה זו היא מהפכנית והקדימה את זמנה, וכאילו צפה ריה"ל כי עתידים לשמוע ביהדות דעות הפוכות. הרמב"ם, לדוגמא, ביאר עניינן של כמה מן המצוות כסמלים וכזיכרון לרעיונות מסויימים. ואכן, לכאורה היינו חושבים שהעיקר היא הכוונה והמעשה הוא עניין שולי. למשל, אם אני יודע וזוכר שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים ועשה להם ניסים גדולים, מדוע אני צריך לאכול מצה? הרי כל המטרה היא לזכור, והנה, אני זוכר גם בלי מצה! מדוע אני צריך לשבת בסוכה? גם בלי לעשות זאת אני זוכר שאבותינו ישבו בסוכות כשיצאו ממצרים! לכאורה המעשה הוא אמצעי כדי להביא להכרה ולזיכרון, ולפעמים הוא נראה מיותר. אך ריה"ל אינו מבין כך, ומעלה את חשיבות המעשה ומשמעותו למעלה גבוהה יותר מן הכוונה. יכולה להיות כוונה רצויה, אבל אם אין מעשה רצוי הכל מתפספס והולך לאיבוד. המעשה הוא הרבה יותר מסמל מעשי לאיזשהו רעיון מופשט, אלא המעשה הוא המפגש בין האדם לא-להים. על ידי מעשי המצוות האדם הופך את התורה לתורת חיים, וכל החיים שלו הופכים לחיי תורה וקדושה. המעשים הופכים את האדם להיות משהו אחר לגמרי, ונותנים לחייו משמעות של עומק וגובה. ללא המעשה לא היה לתורה אחיזה במציאות, ואי אפשר היה לרומם את המציאות. משום כך המעשה אינו אמצעי כדי להגיע לרמת הכרה גבוהה יותר ולהבנה עמוקה יותר, אלא המעשה מרומם את האדם ומביא אותו לקשר משמעותי עם הבורא, קשר בכל ענייני החיים. אמנם ודאי גם גישת הרמב"ם וגם גישת ריה"ל אמת, ועוד נלמד בהמשך על השווה והשונה בין השיטות, ועל הנראה לנו בשילוב הגישות.

המסר בחלום קובע כי יש אפשרות לקשר בין האדם והבורא

אך עוד לפני שאנו יורדים לעומק המשמעות של המסר "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים", יש לציין עובדה חשובה ומשמעותית: המלך קיבל מאת הא-להים מסר בחלום, והוא מתייחס לכך כאל משהו מוחלט. הוא אינו מפקפק לרגע באמיתות החלום, אינו מתייחס אליו כאל הזיה או כאל דברים בטלים, אלא כדיבור ישיר מן הא-להים אליו, וכעין נבואה. באמצעות סיפור-מעשה זה קובע ריה"ל כמה קביעות חשובות: הא-ל מתחבר אל האדם, הא-ל פונה אל האדם ומדבר אליו, הא-ל מדריך את האדם ואומר לו מה עליו לעשות, והא-ל מודיע שיש מעשים רצויים ויש מעשים שאינם רצויים.

בכך גם מודיע לנו ריה"ל על עניינו של הספר: דבקות בקב"ה. אם הא-ל הכל יכול מתחבר עם האדם ומדבר איתו, משמע שיש אפשרות לקשר בין האדם ובין הבורא, ואף יש מעשים המביאים לידי כך. זוהי ודאי מטרתו של כל יהודי, וריה"ל מודיע כאן כי הספר הזה מדריך מהי הדרך הנכונה להיקשר ולהידבק בקב"ה.

כמו כן, כל הקביעות הללו העולות מן החלום משמיטות את הקרקע בפני טענות הפילוסוף, אותן ישמע המלך מייד, שהרי הפילוסוף אינו יכול לקבל אף אחת מן הקביעות האלה. הוא אינו יכול לקבל את הרעיון שהא-ל מדבר עם האדם, והוא אף אינו יכול להסכים שישנם מעשים רצויים בעיני הא-ל.