פרק ל"ו

השפה העברית

[פיסקאות סז-פ]

השפה העברית אינה רק עניין טכני אלא יש בה מימד א-לוהי

מדוע החליט ריה"ל להתייחס לנושא השפה העברית בספרו, ומדוע דווקא כאן במאמר שני?[1]

אך באמת, אם ניזכר בדברים שנכתבו בתחילת מאמר זה, נראה שיש כאן מעין 'סגירת מעגל'. בתחילת מאמר שני מספר ריה"ל (בתרגומו של אבן שמואל): "והמלך, בבואו ללמוד את התורה ואת ספרי הנביאים, עשה לו את החבר ההוא לרב והיה שואל ממנו שאלות על הלשון העברית. וראשית שאלותיו היתה בדבר השמות והתארים המיוחסים בתורה לא-לוה…". כלומר, על מנת להבין את התורה והנביאים יש להעמיק ולהתבונן בלשון העברית, שהרי היא הלשון בה נכתבו ספרים אלה.

בהסתכלות שטחית ניתן היה להניח כי יש כאן עניין טכני בלבד, והשפה נועדה להעביר תכנים ורעיונות באופן מוסכם, אולם ריה"ל מבקש להדגיש בפני הלומד כי השפה העברית אינה כשאר שפות. כשם שיהודי הוא אדם שונה מכל בני האדם, ועם ישראל הוא עם שונה מכל העמים, וארץ ישראל היא מקום שונה מכל הארצות, ויש בהם עניין א-לוהי מיוחד והשראת שכינה מיוחדת – כך גם השפה העברית אינה שפה כשאר השפות. מלבד השימוש הרגיל שיש לה כשאר כל השפות, יש לה מימד א-לוהי, והיא השפה בה נברא העולם, כמבואר להלן. עם ישראל, החי בארץ ישראל, על פי תורה ומצוות, ומדבר בלשון הקודש – זוהי ההופעה הא-לוהית הגדולה ביותר בהתנהלות הטבעית בעולם הזה.

השפה העברית דלה במספר המילים שלה, ביחס לשפות אחרות, ומתוך כך מביאה לקושי בביטוי רעיונות על ידה

מלך כוזר טוען שהשפה העברית היא שפה דלה, ביחס לשאר השפות הקיימות בעולם, שהן עשירות יותר במילים ובביטויים: "וכי יש לעברית מעלה על פני שאר הלשונות?[2] הלא בין אלה יש שלמות ועשירות ממנה, כאשר אנו רואים זאת בעינינו" (פיסקא סז, בתרגום אבן שמואל).

על מה מתבססת טענה זו?

ראשית, על מספר המילים הדל – "שאר הלשונות… עשירות ממנה". מספר המילים בערבית, למשל, גדול פי כמה מאשר מספר המילים בעברית, והשפות המודרניות מכילות מספר מילים רב מאוד. מבחינה זו השפה העברית היא דלה ומוגבלת.

שנית, בגלל החוסר במילים רבות ומגוונות בעברית, ישנו קושי לבטא רעיונות מופשטים בבהירות ובדקדוק, מה שגורם לשפה להיות חסרה, ודובריה נאלצים להיעזר במילים משפות זרות. אנו רואים כיצד חדרו אל לשון חז"ל במשנה ובגמרא מילים רבות מן הארמית ומן היוונית, על מנת לאפשר להם לבטא את רעיונותיהם ולנסח את דבריהם בצורה מדוייקת יותר.

השפה העברית נגדעה וקפאה בגלל מצבו של עם ישראל בעולם, ומשום כך לא נתגלתה במלוא תפארתה, אך מן המעט שנתגלה אנו יכולים ללמוד על עושרה והיקפה הרחב

על טענה זו עונה ריה"ל בעצב, ומודה בנכונותה: "מָצָא אוֹתָה מַה שֶּׁמָּצָא נוֹשְׂאֶיהָ, נִתְדַּלְדְּלָה בְדַלּוּתָם וְצָרָה בְּמִעוּטָם" (פיסקא סח). אמת, השפה העברית נחלשה ונתמעטה אך קרה לה זאת משום שנושאיה ודובריה נחלשו ונתמעטו. הואיל ועם ישראל גלה ממקומו וסבל בגלותו במקומות שונים, פסקה השפה העברית להיות שפה חיה, והפכה להיות שפה קפואה. שפה שמפסיקים לדבר בה בחיי היום יום שוב אינה יכולה להתפתח ולהקיף את כל תחומי החיים.

אדרבה, השפה העברית במהותה היא שפה עשירה ומקיפה, ויש בה אפשרויות ביטוי מרהיבות ביופיין ובעומקן. אם נתבונן בפסוקי התורה ובדברי הנביאים ניווכח שהם הצליחו לבטא היטב רעיונות נשגבים, ואף הצליחו לתאר פרטי פרטים גשמיים (כמו תיאור המשכן וכליו, ושמות בעלי החיים למיניהם השונים), וכל דברי הנביאים מלאים משלים וקישוטים ספרותיים מרהיבי עין. מגילת שיר השירים נפלאה ומרתקת בתיאוריה, ומגילת רות היא יצירה ספרותית רגישה ומיוחדת, וכל זה נעשה בשפה העברית בתפארתה. כל מה שרצה הנביא לומר – אמר זאת בעברית, ומצא לכך מילים מדוייקות. כל המתבונן בלשון המקרא מוצא בה עושר רב, ולכל מילה ולכל ביטוי נמצא מספר פרשנויות בין המפרשים השונים. דא עקא, שדברי הנביאים מעטים הם, ודברי התורה קצרים הם, ומשום כך לא זכינו לגלות את כל עושר השפה העברית. אילו היה עם ישראל חי בשלווה בארצו ומנהל את חייו על מי מנוחות, היו כתבי הקודש ממשיכים להיכתב בלא מפריע, ועל ידי כך היינו זוכים להכיר את כל עושר השפה. אך מאחר וההיסטוריה הקשה של עם ישראל הביאה אותו למקומות שונים, גם השפה העברית נגדעה ופסקה מלפעום, ומשום כך היא נותרה חסרה ומדולדלת. עם ישראל בגלות לא התפתח מבחינה חומרית אלא רק מבחינה רוחנית, ועל כן השפה המדוברת שלו לא התפתחה אף היא. היהודים בגלות דיברו כלשון המקום בו גרו, או שפיתחו להם שפה מיוחדת משלהם באותו מקום. הלשון העברית התייחדה לתפילה וללימוד תורה בלבד, ולא שימשה כשפה חיה ותוססת.

בעניין זה, ישנה הלכה מעניינת בהלכות תפילה. נפסקה הלכה בשולחן ערוך (סימן קא סעיף ד): "יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בציבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש". עיקר התפילה היא הכוונה, שיכוון אדם לבו לשמים ויאמר את דבריו אל ריבונו של עולם, ועל כן יכול להתפלל בכל לשון שירצה. אמנם הגבילו דין זה רק לתפילת ציבור, ויחיד המתפלל לא יתפלל אלא בלשון הקודש, כדי שתתחבר תפילתו לתפילת כלל ישראל. אך הנה, המנהג שנהוג למעשה הוא הפוך! יחיד מתפלל בכל שפה שמבין, ואילו בתפילת רבים לא מצאנו שיתפללו בשפה אחרת. כל מי שינהיג תפילה בציבור בשפה אחרת ייחשב כמשונה וייחשד כאפיקורוס! "מנהג ישראל תורה הוא" וכאן הוא הפך את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך. מדוע?

נראה שהציבור הרגיש צורך לשמור על השפה העברית לפחות בבית הכנסת. לולא השפה העברית שנשתמרה בתפילות ונשמעה בבתי הכנסיות בתפילות הציבור, לא היה נשאר ממנה זכר, חלילה, אלא בספרים בלבד והיתה הולכת לאיבוד.

השפה העברית אינה שפה 'הסכמית כשאר השפות, אלא היא שפה א-לוהית באמצעותה נברא העולם

אמנם, גם לאחר ההסבר הטכני הנ"ל, אשר מציל את כבודה של הלשון העברית ומהלל את עושרה ואת יופיה, יש לתת את הדעת אל עניין מהותי ביותר: הלשון העברית איננה לשון כשאר הלשונות בעולם! זו אינה 'עוד שפה' בה אנשים משוחחים וכותבים, אלא זוהי השפה המקורית והיסודית, בה"א הידיעה!

כיצד נוצרת שפה? כיצד יודעים הדוברים והשומעים את משמעות המילים השונות?

שפה רגילה נוצרת על ידי 'הסכמה'. מישהו החליט שאבן היא 'stone' ואמר זאת לחברו, חברו הסכים עמו והעביר זאת הלאה, וכך יודעים כולם שמשמעות המילה 'stone' היא אבן. אין שום קשר מהותי בין מילה זו ואותיותיה למשמעות שנבחרה לה, אלא זהו קשר מקרי בלבד (לעיתים יש קשר במצלול המילה לקול הקשור לאותו אובייקט, והדברים ידועים). כך, כנראה, נוצרו כל השפות, וכך הן גם הלכו והתפתחו במשך הזמן. אדם שומע מילה חדשה שאינו מכיר ומברר את משמעותה, ולאחר מכן הוא כבר משתמש בה בעצמו.

השפה העברית אינה כן. אין זו שפה 'הסכמית' שנוצרה על ידי בני אדם, אלא זוהי שפה א-לוהית שקדמה לעולם. השפה העברית היא השפה הקדומה ביותר, והיא השפה בה נברא העולם! חז"ל אומרים במדרש ובזוהר ש"הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", כלומר, תחילה נכתבה 'התורה', נכתבו הערכים הגבוהים עליהם מושתת העולם, ורק אחר כך נברא העולם. הרעיונות העליונים והרוחניים, שהיו תחילה בְּעולם גבוה ונאצל בהופעה של אור גדול, עברו ממצב רוחני ומופשט ל'אותיות', ליסודות רוחניים שהם בעלי נוכחות מה. הן עצמן גם רוחניות וגבוהות מאוד, אך הן כבר בעלות צורה ומשמעות פרטית. 'אותיות' אלה שימשו את הבורא לברוא באמצעותן את העולם הגשמי, בדרך של השתלשלות מרוחניות גבוהה למימד גשמי יותר, עד שנברא העולם התחתון כפי שאנו מכירים אותו. הבנה זו קובעת שהתורה קדמה לעולם, והעולם נברא על פי הערכים של התורה, ומשום כך העולם מתאים להכיל בתוכו את הא‑לוהות, ומתאפשר החיבור בין שמים וארץ. זוהי הסתכלות חיובית על הבריאה, הרואה בכולה ביטוי והתגשמות של רעיונות נשגבים, ואין שום סתירה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. העולם הפיזי הוא הוצאה מן הכוח אל הפועל של העולם הרוחני, ולכן כל תופעה המתגלית בעולם יש לה גם הסבר רוחני.

'אותיות' העברית, איפוא, הן רוחניות, ויש להן משמעות עמוקה. כל אות בפני עצמה יש לה משמעות, וצירופי האותיות יוצרים משמעויות מורכבות נוספות. העולם כולו נברא על ידי אותיות וצירופי אותיות, שמבטאות רעיון מסויים, שיורד ומשתלשל למטה ומקבל צורה גשמית המבטאת את הרעיון הרוחני הגלום בו.

בשפה העברית התגלה א-להים לאדם, ורק בשפה זו ניתן להבין את פסוקי התורה ומשמעותם. לכל מילה בעברית ישנה משמעות פנימית עמוקה

"שֶׁהִיא הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִבֶּר בָּהּ ה' יִתְבָּרֵךְ עִם אָדָם וְחַוָּה, וּבָהּ דִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶה עַל זֶה הִגָּזֵר 'אָדָם' מֵ'אֲדָמָה', וְ'אִשָּׁה' מֵ'אִישׁ', וְ'חַוָּה' מֵ'חַי', וְ'קַיִן' מִ'קָּנִיתִי', וְ'שֵׁת' מִ'שָּׁת', וְ'נֹחַ' מִ'ינַחֲמֵנוּ', עִם עֵדוּת הַתּוֹרָה וְקַבָּלַת דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד עֵבֶר עַד נֹחַ עַד אָדָם, וְשֶׁהִיא לְשׁוֹן עֵבֶר וּבַעֲבוּרוֹ נִקְרֵאת 'עִבְרִית', מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁאַר עָלֶיהָ עֵת הַפְלָגָה וּבִלְבּוּל הַלְּשׁוֹנוֹת" (פיסקא סח).

מתוך פסוקי התורה בבריאת העולם ובסיפור מעשה בראשית ניתן לראות בבירור שהשפה המדוברת בה היתה עברית. הקב"ה קרא את שמות אדם וחוה על שם 'אדמה' ו'חי', ואלה קראו לילדיהם שמות עם משמעות של פעלים בעברית. אי אפשר לתרגם את הפסוקים האלה לשפה אחרת ולהשאירם במשמעותם המקורית – ההסבר לשמות לא יהיה מובן. מלבד המילים האלה, ניתן למצוא משמעות עמוקה במילים רבות בשפה העברית, וכבר נכתבו ספרים רבים על מנת לבאר את משמעויותיהן של האותיות ושל המילים השונות, ומדוע כל מילה מייצגת בדיוק את משמעותה באופן מהותי-פנימי.

זוהי השפה בה נברא העולם, ולא זו בלבד שבה נברא העולם אלא היא אף ירדה אל העולם, ובה נתגלה הקב"ה לאדם הראשון, ובה דיברו ראשוני בני האדם עד לדור הפלגה. בדור הפלגה אירע 'בלבול הלשונות', והחל תהליך בו האומות השונות החלו לדבר בשבעים לשון, אך השפה העברית לא נעלמה. גם לאחר מכן נשארה העברית שפה פעילה כ'לשון הקודש' לאברהם ובניו.

ריה"ל מדגיש שבימי אברהם אבינו היה חילוק בין 'לשון הקודש' ל'לשון החול', הארמית היתה לשון החול והעברית היתה לשון הקודש. אמנם הפרדה זאת בין לשון קודש ללשון חול אינה מקובלת היום (מלבד בקבוצות מעטות). ואף יש ראיה מדברי חז"ל שיש להקפיד ללמד את הילדים הקטנים לדבר בלשון הקודש, ומשמע שזאת תהיה השפה המדוברת שלהם – לשון החול (ספרי דברים עקב, מו): "ולמדתם אותם את בניכם – מיכן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו". גם בענייני החול היהודי משתמש בשפה העברית.

השפה העברית אינה נותנת את הדגש על היופי החיצוני והאסתטיקה אלא על הפנימיות, וכל השימוש בשפה נועד להשפיע על הנפש

גם לאחר הסברים אלה, ממשיך מלך כוזר וטוען כי בשפות אחרות ניתן לכתוב שירים במשקל ובמקצב מדוייק, מה שאין כן בעברית: "וְאַיֵּה הַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה בָהּ? אֲבָל – יֵשׁ יִתְרוֹן לְזוּלָתָהּ עָלֶיהָ בַּשִּׁירִים הַמְחֻבָּרִים הַנִּבְנִים עַל הַנִּגּוּנִים" (פיסקא סט). אם אתה טוען שזוהי שפה מעולה וא-לוהית, איך יתכן ששפות אחרות יפות ממנה, ואפשר לכתוב בהם שירים שהם מעשה אומנות ממש?! כיצד יתכן ששפות שהן נחותות מן העברית יהיו יפות ממנה?

עונה לו החבר: אתה צודק. השפה העברית לא מתייחסת אל היופי החיצוני אלא היא עיקר עניינה במהות הפנימית. אפשר לשיר שיר הודיה לבורא בחרוז קצר, ואפשר לשיר לו בחרוז ארוך. הנה מצאנו מזמורי תהלים שונים, אשר בנויים כשירה, והם מסיימים במילים "כי לעולם חסדו": מזמור אחד נוקט שורות קצרות – "הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו" וכו', ומזמור אחר נוקט שורות ארוכות – "לעושה נפלאות גדולות לבדו – כי לעולם חסדו". הרי לך ראיה שאין העברית מתייחסת לחיצוניות אלא לפנימיות. ומדוע אין היא מתייחסת לחיצוניות? "זה בניגונים המכוונים לפעול פעולתם על הנפש" (פיסקא ע, תרגום אבן שמואל). השפה העברית לא נועדה לחיצוניות, ליופי אסתטי, אלא נועדה להשפיע על הפנימיות. יש בה יופי שמורגש בכלים רוחניים. מבחינתנו יופיו של פיוט מוצלח אינו נמדד במשקלים ובחרוזים, אלא במידת השפעתו על הנפש של האדם הקורא אותו.

ואין הדבר בא לידי ביטוי רק בשירים ובפיוטים, אלא בכל תפקידה של השפה. בכל דיבור בין אדם לרעהו יש לתת את הדעת לשתי האפשרויות: האם אתה מעביר מידע או האם אתה מעביר מסר שאמור להשפיע? "כִּי הַמְכֻוָּן מִן הַלָּשׁוֹן, הַכְנֵס מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ הַמְדַבֵּר בְּנֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ" (פיסקא עב). הדיבור אמור להשפיע על נפש השומע, והוא יוצא מנפשו של המדבר. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ודברים הנאמרים בעברית יוצאים מן הנפש ונכנסים אל הנפש, וסופם שמחלחלים ומשפיעים עליה, בגלל היסודות הרוחניים של השפה הזאת. כך הוא גם בלימוד תורה, שכידוע אינו כלימוד שאר חכמות. לימוד שאר חכמות הוא לימוד טכני של ידע ונתונים, ואילו לימוד תורה נועד לשנות את האדם ולהיטיב אותו, ויש לדברי תורה סגולה מיוחדת המשפיעה על האדם הלומד אותם, כפי שאנו רואים זאת בחוש.

אינו דומה דיבור בעל פה לדיבור בכתב, אלא שלדברי התורה הכתובים נמסרו גם ניקוד וטעמים המסייעים בהבנתם המדוייקת

על אף שהודה ריה"ל כי העברית אינה יפה מבחינה אסתטית כשאר השפות העשירות, מכל מקום הוא מחדש לנו שיש בשפה זו יתרון על שפות אחרות, בפרט בדרך הופעתה בתורה. במקביל למילים הכתובות בתורה כשאר שפות, ניתנה לנו תוספת המקלה עלינו את הקריאה ואת ההבנה של הדברים הכתובים, ואלו הם "הטעמים".

"וּבַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁאֲרָה בִלְשׁוֹנֵנוּ הַנּוֹצֶרֶת הַבְּרוּאָה עִנְיָנִים דַּקִּים וְעֲמֻקִּים, נִטְבְּעוּ בָּהּ לְהָבִין הָעִנְיָנִים וְלִהְיוֹתָם בִּמְקוֹם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁהֵם פָּנִים בְּפָנִים, וְהֵם הַטְּעָמִים אֲשֶׁר יִקָּרֵא בָהֶם הַמִּקְרָא, מְצַיְּרִין בָּהֶם מְקוֹם הַהֶפְסֵק וְהַסִּמּוּךְ, וּמַפְרִיד מְקוֹם הַשְׁאֵלָה מִן הַתְּשׁוּבָה, וְהַהַתְחָלָה מִן הַהָגָּדָה, וְהַחִפָּזוֹן מִן הַמִּתּוּן, וְהַצִּוּוּי מִן הַבַּקָּשָׁה, שֶׁיְּחֻבַּר בָּהֶם חִבּוּרִים" (פיסקא עב).

החבר מאריך להסביר כיצד דיבור של פנים בפנים שונה במהותו מקריאת דברים הכתובים בספר. דברים כתובים אין אתה יודע כיצד עליך לקרוא אותם – אם בלחש או בקול רם, באיטיות או במהירות, בכעס או בשחוק. לעומת זאת, דברים הנאמרים על-פה פנים בפנים יודע השומע בדיוק מהי כוונתו של הדובר אליו, על פי הבעות פניו, על פי תנועות ידיו, על פי עוצמת קולו, וכיוצא בזה. יכול אדם לומר מילה אחת בעל-פה והשומע דבריו יבין את רצונו, אך על מנת לכתוב זאת יצטרך להשתמש במספר מילים רב, ואף הקורא אותן יוכל לטעות ולא לרדת היטב לסוף דעתו של הכותב.

והנה דברי תורה הגיעו אלינו כתובים, ולכאורה יש בהם את החיסרון של דברים כתובים שקשה לעמוד על פירושם האמיתי, וכיצד נדע כיצד עלינו לקרוא אותם? אמנם על מנת להקל עלינו לקרוא את דברי התורה הכתובים בספר, שלא יהיו חתומים ובלתי מובנים, ניתנה לנו איתם במסורת גם "נגינת הטעמים". על ידי הטעמים אנו יודעים כיצד יש לפסק את המשפטים, מתי יש לחבר בין מילים ומתי יש להפריד ביניהן. הקריאה על ידי הטעמים הופכת את הדברים הכתובים שיהיו דומים למסירתם בעל-פה.

יש להוסיף, כי עוד לפני עניין הטעמים ניתן לנו במסורת גם הניקוד, המדריך אותנו כיצד יש לקרוא כל מילה ומילה בפני עצמה, ועל ידי כך להבין משמעותה. כידוע, ישנן מילים שנכתבות באופן זהה, אך על ידי שינוי הניקוד הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין, ועל כן המידע שמוסר הניקוד הוא חשוב לאין ערוך. אם כן, על ידי הניקוד המדריך אותנו כיצד לקרוא כל מילה ומילה, בהטעמה ובהגייה נכונה, ועל ידי הטעמים המדריכים אותנו כיצד לחבר בין המילים וכיצד לקרוא את המשפטים באופן הנכון – אנו מצליחים להפיח רוח חיים במילים הכתובות, ולקרוא אותן כאילו הן נאמרות באופן חי על ידי דיבור.

שמעתי דבר יפה: האותיות הן דומות לגוף. הן דוממות ואין להן חיוּת בפני עצמן. על האותיות – הגוף – נוספו שלושה רבדים: תגים – נקודות – טעמים, והם מקבילים, בהתאמה, לנפש – רוח – נשמה. התגים המסומנים על אותיות התורה נותנות להן חיוּת ומציינות את נצחיותן. אותיות עם תגים באות לומר שאין אלה סתם אותיות המצטרפות למילים כמו בכל ספר, אלא אלה אותיות שמוכרחות להיות. אין להן תחליף. שאר ספרים אפשר שייכתבו אפשר שלא, אך אותיות התורה מוכרחות להיכתב, והן נצחיות. על כן מצאנו מאמר חז"ל ש"הקב"ה קושר כתרים לאותיות", היינו הוא כותב את התורה באופן נצחי, באופן שמשפיע בכל דור ודור. האותיות האלה הן מסר א-לוהי שנועד לרדת לעולם ולהשפיע עליו בכל עת. בכל החכמות והמדעים אנו מחפשים את הספר החדש ביותר, המעודכן ביותר, ואילו בדברי תורה אנו מחפשים את המקור, את הישן. ככל שהדברים עתיקים יותר כך הם יותר יסודיים ובסיסיים, וכל הבא אחריהם הם פירושים על גבי פירושים.

האותיות מתחברות למילים, אך עדיין אין אנו יודעים כיצד לקרוא אותן. לכך אנו זקוקים לניקוד, הנותן 'רוח'. אמנם, המעיין בספר תורה עצמו לא יראה את הניקוד. הניקוד נוסף בספרים המודפסים בשלב מאוחר יותר, אולם במשך מאות שנים הניקוד עבר במסורת, מאב לבניו, מרב לתלמידיו. כיצד יש לקרוא מילה זו? כך קיבלנו מרבותינו שיש לקרוא אותה כך! הניקוד הוא הרוח הבאה עם הדברים הכתובים, והוא מעין התורה שבעל פה הנלווית אל התורה שבכתב. הניקוד הוא המקשר בין נותן התורה למקבל התורה. זו רמה גבוהה יותר מהתגים, כמו רוח שהיא רמה גבוהה יותר מעל הנפש.

לאחר שיש לנו את כל המילים, ואנו יודעים כיצד יש לבטא אותן, אנו זקוקים לטעמים. הטעמים המסייעים בקריאת הפסוקים הם ה'נשמה'. הם מסייעים לנו לקרוא את הפסוקים בנעימה ובניגון, ועל ידי כך מפיחים במילים רוח חיים. ניגון יודע להחיות את המילים ולהפוך אותן למשהו חי.

השפה העברית נועדה לאחד בין בני אדם, הן מצד נוחותה והן מצד הטעמים המסייעים לקריאה בציבור

החבר מודה שמשוררי אותו הדור חוטאים הם לשפה העברית, ומשעבדים אותה לסגנון השירה הערבית, ומנסים לכתוב שירים על פי משקל מדוייק ותנועות קצובות, בסגנון השירה הערבית המשובחת. בדבריו אומר החבר: "אף גורמים אנו הפסד למבנה לשוננו, שנועדה לאיחוד בני אדם ואנחנו עשינוה ללשון מפרידה בין בני אדם" (פיסקא עד, תרגום אבן שמואל). "הֲלֹא רָאִיתָ מֵאָה אֲנָשִׁים קוֹרְאִים בַּמִּקְרָא כְּאִלּוּ הֵם אִישׁ אֶחָד, פּוֹסְקִים בְּעֵת אַחַת וּמְחַבְּרִים קְרִיאָתָם כְּאֶחָד" (פיסקא עו).

כאן מלמד אותנו ריה"ל יסוד חשוב נוסף בעניין הייחוד של השפה העברית: השפה העברית נועדה לאחד בין בני אדם! השפה בנויה באופן כזה שהיא נוחה מאוד לקריאה משותפת של ציבור גדול. אין בה מילים ארוכות, ובעזרת הניקוד והטעמים יכולים כולם לקרוא פרקים שלמים מן המקרא ביחד. מציאות כזאת אינה אפשרית בקריאת טקסטים בשפות אחרות, ואפילו לא שירים בעלי משקל מדוייק!

ריה"ל מלמד את היסוד הזה גם מכיוון אחר. מלך כוזר שואל שאלה שנראית לכאורה לא קשורה לעניין אלא עלתה לו באסוציאציה מתוך השיחה: "הֲתֵדַע לָמָּה מִתְנוֹעֲעִים הַיְּהוּדִים בִּקְרִיאַת הָעִבְרִית?" (פיסקא עט). עונה לו החבר: "כִּי מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִים לִקְרֹא רַבִּים מֵהֶם פֶּה אֶחָד הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַבְּצוּ עֲשָׂרָה מֵהֶם אוֹ יוֹתֵר עַל סֵפֶר אֶחָד, וּבַעֲבוּר זֶה הָיוּ סְפָרֵינוּ גְדוֹלִים, וְיִצְטָרֵךְ כָּל אֶחָד מֵהָעֲשָׂרָה שֶׁיִּטֶּה עִם הָעִתִּים לְעַיֵּן הַתֵּבָה, וְיָשׁוּב, וְהוּא נוֹטֶה וְשָׁב תָּמִיד מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר בָּאָרֶץ, וְהָיָה זֶה הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כֵּן שָׁב מִנְהָג מִפְּנֵי הַהִסְתַּכְּלוּת וְהָרְאִיָּה וּלְהִדַּמּוֹת כַּאֲשֶׁר הוּא טֶבַע מִבְּנֵי אָדָם". זה בדיוק מה שדיברנו! מתוך שהשפה העברית מסייעת לכך שרבים יוכלו לקרוא ביחד, המציאות אכן היתה שאנשים רבים היו משתמשים בספר אחד, ומשום כך היו צריכים להתנועע, להתכופף ולהזדקף, כך שיוכלו כולם לסירוגין לעיין באותיות הספר. כך נוצר המנהג בתחילה, ומאז ואילך זה הפך למנהג קבוע לכל לומד, גם כאשר הוא מעיין בספר בפני עצמו.

נראה לי לומר שבהסבר זה ריה"ל רוצה ללמד אותנו שני יסודות חשובים: ראשית, כולנו לומדים את אותו הדבר. התורה היא משותפת לכולנו, כולנו לומדים את אותן המשניות, כולנו משננים את אותה הגמרא. התורה מאחדת אותנו והופכת אותנו לציבור אחד גם בתחום התרבותי-רוחני. שנית, בגלל שלומדים יחד נאלץ כל אחד להתכופף ולהזדקף, רוצה לומר, כל אחד מכופף עצמו ומכניע עצמו בפני חבירו, רוצה לשמוע מה יש לו לומר, כיצד הוא הבין את מה שנכתב. כך היא דרך הלימוד, כל אחד שומע את דברי חבירו, ומכפיף עצמו לרדת לסוף דעתו, ומתוך כך מתיישבת לה השמועה היטב.

[1] ראה דיון כללי קצר בעניין ה'שפות' במאמר ראשון, פיסקאות נג-נט, וראה מה שכתבנו שם בפרק ט.

[2] בתרגום אבן תיבון התייחס רק ללשון ערבית "הֲיֵשׁ לָעִבְרִית מַעֲלָה עַל לְשׁוֹן הָעֲרָב", אך בתרגום אבן שמואל ושילת תרגמו על כל הלשונות.