פרק נח

שני מקורות לנבואה – ריה"ל מול הרמב"ם

מחלוקת ריה"ל והרמב"ם ביחס לנבואה

נראה בפשטות לומר שנחלקו בזה ריה"ל והרמב"ם. אצל ריה"ל הנבואה היא חוויה הבאה לאדם באמצעות חושיו, ואילו לרמב"ם הנבואה באה על ידי השגה שכלית.

משום כך ישנם כמה הבדלים בנוגע לנבואה בין ריה"ל ובין הרמב"ם, וננסה לגעת בכמה מהם.

מיהו האדם הראוי לנבואה?

כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"א): "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד".

כלומר, כדי להיות ראוי לנבואה צריך האדם להיות מיוחד במינו: חכם גדול מאוד, בעל מידות נעלות במיוחד, ואדם שהוא מנותק מיצרים ומתאוות הגוף. בנוסף, עליו להיות פרוש משאר בני האדם ולהיות שקוע כל הזמן במחשבות רוחניות.

"אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו – מיד רוח הקודש שורה עליו".

 האם הנבואה תלויה בהכנתו של האדם אליה?

חידוש נוסף אנו לומדים מדברי הרמב"ם: אדם שהגיע למדרגה הזאת והוא מכשיר את עצמו לנבואה "מיד רוח הקודש שורה עליו"! יש כאן עניין שהוא כביכול מוכרח – אם אתה ראוי לכך ועושה את הדברים בצורה נכונה אתה בהכרח מגיע להשגות רוחניות. אמנם, אין הבטחה שיזכה לנבואה ממש: "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה… ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה". רוח הקודש שורה עליו מיד, אך נבואה לא.

גם בספר 'מורה נבוכים' (ח"ב פרק לב) מתייחס הרמב"ם לשאלה מי הוא האדם הראוי לנבואה, והוא מחלק את דעות בני האדם (המאמינים בנבואה) בשאלה זו לשלש קבוצות:

דעת המון העם – א־להים יכול לנבא כל אחד, בין חכם בין טפש, מבוגר או צעיר. נביא לא צריך להיות אדם מיוחד, אמנם מי שהוא רשע במיוחד לא יקבל נבואה. לשיטה זו נבואה היא מתנה א־לוהית ואינה תלויה בהכנה ובעבודה האישית של האדם.

דעת הפילוסופים – נבואה יכולה לחול רק על אדם שלם, שהוא שלם בשכלו ובמדותיו, והוא אדם טוב ומוסרי. נבואה היא כוח שניתן לאדם, כמו כל כוח שכלי אחר, והוא יכול להגיע אליו – ואף יגיע אליה בהכרח – אם יעשה את ההכנות הנדרשות לכך. הכל תלוי רק בו ובעבודה שהוא עושה, ואין הדבר נחשב כבחירה או כמתנה. אמנם, עבור הפילוסופים נבואה אינה תקשורת אישית בין א־להים ובין האדם, ואין בה ציווי או אמירה מסויימת מא־להים אל האדם, אלא האדם מתחבר בדעתו לעולם רוחני ורואה מראות רוחניים.

הדעה האמיתית והנכונה – דומה לדעתו של הפילוסוף אך שונה ממנה בדבר אחד: יתכן שאדם יהיה ראוי ומוכשר לנבואה אך לא יזכה לה. לעיתים הקב"ה מונע את הנבואה גם מאדם שראוי להגיע אליה על פי כל ההכנה האישית שעשה. אמנם, מניעה כזו היא יוצאת דופן, והיא מונעת מן האדם להשתמש בכוחו הטבעי, וכמו שמנע הקב"ה מהמלך ירבעם להזיז את ידו (ראה מלכים א' יג, ד). לשיטה זו נבואה תלויה בעבודה של האדם אך היא גם מתנה.

כלומר, לדעת הרמב"ם הנבואה היא כוח שכלי אליו יכול להגיע האדם השלם, אך נבואה היא גם קשר אישי בין א־להים ובין האדם ועל כן לעיתים הקב"ה מחליט למנוע את הנבואה ממנו.

לעומת שיטה זו, ריה"ל סבור שהנבואה אינה כוח שכלי של האדם, ואין צורך בהכנה מיוחדת לנבואה המלווה בפרישות מאנשים ומחיי העולם הזה. האדם צריך רק שיהיה ראוי לחול עליו 'העניין הא־לוהי', מבלי לפרוש מחיי העולם, והנבואה מגיעה לו פתאום, כחוויה חושית המורגשת היטב בכל גופו. בבת-אחת רואה הנביא ומרגיש מציאות מסוימת, ומיד הוא מבין מה הוא רואה ומהו המסר המועבר אליו. זוהי חוויה נפלאה והאדם משתוקק לחוות אותה שוב ושוב, אך, כאמור, אין הדבר תלוי בו ובהכנתו אלא הכל הוא חסד א־לוהי שבא עליו.

למחלוקת זו יש כמה השלכות נוספות:

מצבו של הנביא בשעת קבלת הנבואה

לדעת הרמב"ם הנבואה היא השגה שכלית, וכדי להגיע אליה האדם צריך להכין עצמו ולפרוש ולהתנתק מכל תאוותיו ויצריו. כמו כן, בשעת קבלת הנבואה הנביא מאבד את כל כוחותיו הגופניים: "וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום, בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה… וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין, וכח הגוף כשל, ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה" (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ב).

ריה"ל לא התייחס למצבו של הנביא בשעת הנבואה, אך הואיל ולשיטתו הנבואה היא מראה וחוויה חושית, אין צריך לומר שהנביא מאבד את כוחותיו הגופניים. מסתבר לומר שהאדם השלם – שכוחותיו הרוחניים והגשמיים מאוזנים – עומד הוא לפני הבורא בכוחו ובשלמותו ורואה את מראה הנבואה.

מקום הנבואה

לשיטת הרמב"ם אין שום חשיבות למקום מסוים לצורך קבלת הנבואה, כי כל עניינה הוא שכלי ולא גשמי. לעומת זאת ריה"ל לימד אותנו שנבואה מוכרחה להיות שייכת לארץ ישראל (ראה מאמר שני פיסקה יד). אין זאת אלא משום שהנבואה שייכת גם לעולם הגשמי, ועל כן היא מחוברת למקום הגשמי המיוחד ביותר בעולם.

ריה"ל לימד אותנו עד כמה החוויה היא נדבך חשוב מאוד בחינוך ובלימוד האדם

שוב אנו רואים אצל ריה"ל את החשיבות של הקשר החווייתי של האדם. אי אפשר להיות רק שכל, כי האדם מורכב משֶׂכל עם גוף. אסור לבטל את כוחות הגוף של האדם, ולא רק שיש לתת להם את צרכיהם אלא הם אף משמשים את האדם גם לעבודת ה' שלו ולקשר שלו עם הבורא.

אנו יכולים לקחת מכך הדרכה למחנכים ולמדריכים של ילדים ונוער, וגם של מבוגרים – לא לזלזל בעניין החווייתי! אדם שמרגיש את הדברים באמצעות חווייה מבין אותם טוב יותר, וגם זוכר אותם טוב יותר. בחומר לימודי – אם רק 'נעביר לתלמידים את החומר' הם לא יקלטו אותו כמו שצריך, לא יפנימו אותו, וגם ימהרו לשכוח. מוכרחים לעשות גם פעילויות חווייתיות כמו טיול, סיפור, דיון, שאלות ותשובות, וכדומה. גם שמיעת הרצאה נחשבת חווייה ביחס לקריאת אותו החומר בדיוק מתוך ספר. יש כאן מגע אנושי ויש כאן הרגשות ותחושות שלא עוברות בקריאה רגילה.

לא רק בענייני לימוד, גם בעניין אהבת הארץ, למשל. אי אפשר לאהוב את הארץ רק מתוך קריאה בספר על כך שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ושהיא יפה וגם פורחת. רק על ידי טיולים והליכה במסלולים וראיית הנופים ניתן להגיע לאהבת הארץ ברמה טובה.

וכן הוא הדבר בעניינים דתיים. לא מספיק לדבר על אמונה וללמוד תכנים על אמונה, אלא מוכרחים גם לשלב חוויות. אינה דומה נסיעה לתפילה בכותל המערבי לתפילה במקום הרגיל, ואינה דומה פגישה עם רב גדול ומכובד לפגישה עם אדם רגיל. מחנך טוב צריך לדאוג כל הזמן גם לחוויות של התלמיד, מלבד לענייני הלימוד והחינוך הרגילים.

את החשיבות הגדולה לכך למדנו מתורתו של ריה"ל.