פרק ל"א

יחס ישראל והאומות

פיסקאות לד-מד

תיאור מצבה של האומה הישראלית בגלות מופיע כבר בדברי הנביאים

בתיאורו את מצבו השפל של עם ישראל בגלות, אומר החבר כך (פיסקא לד): "וְאֵין אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַמֵּת, אַךְ אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַחוֹלֶה הַנִּשְׁחָף שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ כָּל הָרוֹפְאִים וְהּוא מְקַוֶּה רְפוּאָה מִצַּד הַמּוֹפֵת וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָג". כלומר, אולי כלפי חוץ אנו נראים כאומה מתה, אך באמת האומה הישראלית היא עודנה אומה חיה, ויש בה רושם של החיוּת הגדולה אשר היתה בה לפני הגלות. גם במצבה הנוכחי יש בה סימני חיים, והיא חיה יותר מכל שאר האומות שהן אומות מתות ומעולם לא היתה בהן חיוּת. אמנם היא חולה מאוד, במצב אנוש, עד שההיגיון האנושי אינו רואה לה תקוה, וכמו חולה שהרופאים נתייאשו מלרפאותו, אך עדיין יש תקוה לאיזשהו נס. הואיל ואנו מובטחים על ידי הקב"ה שניגאל לכן אין אנו מאבדים את התקוה.

והנה, כדי לתאר את מצבה של האומה הישראלית משתמש החבר בדימויים מן הנביא: "כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יחזקאל לז, ג): "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה", וְכִמְשַׁל הַמַּאֲמָר בְּ"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" (ישעיהו נב, יג ואילך), מִן "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר", "וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנוּהוּ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִשִּׁנּוּי הַנִּרְאֶה וְרֹעַ מַרְאֵהוּ – כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אַסְטְנֵיסוּת לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם וּמַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי" (שם)".

 נבואת יחזקאל: 'חזון העצמות היבשות'

הפסוק "התחיינה העצמות האלה" לקוח מן הנבואה בספר יחזקאל המכונָה 'חזון העצמות היבשות', והיא נבואה המדמה את עם ישראל בגלות לעצמות יבשות ללא רוח חיים, שעתיד הקב"ה להוציאן מקבריהן ולהחיות אותן, ולהעלות אותן אל ארץ ישראל. בפרק לז ביחזקאל מסופר שהקב"ה לוקח את יחזקאל במראה הנבואה ומניח אותו בתוך בקעה מלאה עצמות יבשות, ושואל אותו: "התחיינה העצמות האלה?". לאחר מכן אומר הקב"ה ליחזקאל להינבא אל העצמות ולומר להם: "כה אמר ה' א‑להים לעצמות האלה, הנה אני מביא בכם רוח וחייתם". יחזקאל מתאר היאך העצמות התחברו זו אל זו, ובאה בהן רוח חיים, "ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד". אמר לו הקב"ה ליחזקאל: "בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם: כה אמר ה' א-להים: הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'".

אמנם החבר אינו מסתפק ברמז לנבואת 'חזון העצמות היבשות' אלא הוא מוסיף ומזכיר פסוקים מנבואה נוספת מספר ישעיהו המכונה "הנה ישכיל עבדי". יתכן שאינו מסתפק בנבואה הראשונה משום שנבואתו של יחזקאל מתייחסת אל עם ישראל כאל 'עצמות יבשות' שאין בהן כלל רוח חיים, ואילו טענת החבר היא שאין אומה זו אומה מתה לגמרי, אלא היא כחולה אנוש שיש בו עדיין סימני חיים. אמנם אין בנבואה זו סתירה לדברי ריה"ל, אלא הנביא בחר להשתמש במשל זה לתיאור התהליך המופלא של תחיית עם ישראל, שמבחינה מסויימת יש בו צד של תחייה ותקומה מן החידלון המוחלט, אך למעשה ודאי גם הוא יודה שיש באומה סימני חיוּת, שהרי היא מורכבת מרבבות בני אדם בכל העולם אשר חיים חיי תורה מצוות ושומרים על יהדותם.

 נבואת ישעיה: "הנה ישכיל עבדי"

בנבואה זו מתאר הנביא ישעיה את "עבדי", והוא מופיע כאדם בזוי ושפל, בעל ייסורים רבים וחוליים קשים, והוא מנבא עליו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד", כלומר, על אף מצבו הקשה והבזוי הוא עתיד להתרומם ולעלות מעלה מעלה. ריה"ל מביא פסוקים אלה כדי לרמוז שנבואה זו מתארת את מצבו של עם ישראל בגלות, שהוא כעת בזוי ורב חולי, אך הוא עתיד להתרומם ולהינשא מאוד.

לא לחינם בחר ריה"ל בנבואה זו בהקשר למצבה של האומה הישראלית בגלות. כידוע, נבואה זו "אומצה" על ידי הנוצרים, והם פירשו אותה כמתארת באופן מיוחד את 'אותו האיש' יש"ו. ריה"ל יודע שבהזכירו נבואה זו הוא נכנס לתוך 'שדה-מוקשים', שהרי הוא מפרשה שלא 'כמקובל' אצל הגויים. ואכן, מייד מלך כוזר מתקיף בשאלה: "אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה זֶה מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָמַר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא", וְיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא אוֹתָם מַה שֶּׁמְּצָאָם כִּי אִם בַּעֲוֹנוֹתָם". הרי הנבואה מתארת אדם אשר סבלו הרב בא לו בגלל פשעיהם של אחרים, ואילו עם ישראל לא נענש על פשעי אחרים אלא עונשו בא לו על חטאיו שלו!

כדי להבין את הדיון, האם הנבואה עוסקת בעם ישראל או ב'אותו האיש' יש"ו, נעיין מעט בפסוקים שם (ישעיה נב, יג – נג, יב):

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד:

כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם:

כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם, כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ:

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה:

וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ:

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:

וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ:

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ:

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו:

מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ, כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ:

וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו, עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו:

וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח:

מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל:

לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ:

פירוש קצר: הנה עבדי עתיד להצליח, והוא ירום ויינשא ויגבה מאוד. כשם שנדהמו והשתוממו אנשים רבים על מצבך, שהיית נראה מכוער ומקולקל יותר מכל איש אחר – כך יזדעזעו וירעדו גויים רבים על הצלחתך, ומלכים לא יוכלו לדבר מרוב תמהון, כי הם ראו דברים מופלאים שמעולם לא נראו ולא נשמעו. ואחרי שיתאוששו מן התדהמה כך הם יאמרו: מי היה מאמין למשמע הדבר הזה, על מי נגלתה יד ה' – על מי שהיה כל כך שפל ובזוי. פתאום צמח לו ועלה במקום לא צפוי, לאחר שהיה ללא צורה ראויה וללא כבוד, ולא היה בו שום דבר לחמוד אותו. בזוי ולא ראוי כלל להיות בין אנשים, איש מיוסר וחולה, שצריך להסתיר פניו מבני אדם, בזוי וחסר ערך. אכן עכשיו אנחנו מבינים שהחולי והסבל שלו נגרם בגלל חטאינו. אנו המשכנו לייסר אותו כי חשבנו שבכך שהוא יושפל אנחנו נירפא. והוא קיבל את היסורים בשקט ולא התקומם, כצאן לטבח יובל. לא זכה למשפט הוגן ולא דנו בעניינו כלל, כי לא התייחסו אליו כאל יצור חי. הוא נקבר עם רשעים, העלילו עליו שהתעשר על חשבון אחרים, על אף שלא עשק ולא רימה איש. אך באמת הכל בא לו מידי ה', כדי שיבין שהיסורים באו עליו לעוררו ולטהר את נפשו, ואז הוא יראה ברכה רבה. נהג בהגינות ונהנה מיגיע כפיו, שפט אחרים במשפט צדק וסבל את עוונותם. לכן שכרו יהיה רב מאוד, על אשר סבל יסורין כאילו חטא בעצמו, אך באמת היה זה בגלל חטאם של אחרים.

רש"י (שם) פירש שנבואה זו עוסקת בעם ישראל ולא באדם יחיד, ואכן הכינוי "עבדי" לעם ישראל מופיע בנביא ישעיה פעמים נוספות (מא, ח-ט: "ואתה ישראל עבדי… ואמר לך עבדי אתה"; מד, א-ב: "ועתה שמע יעקב עבדי… אל תירא עבדי יעקב"), ומתבסס על מה שנאמר בתורה (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". לפירוש זה הנבואה מתארת את סבלו הנורא של עם ישראל בין הגויים, על היותו בזוי ושפל ומיוסר, נתון למרמס ולהרג, וכגודל הביזיון והשפל שסבל כן הוא עתיד להתגדל ולהינשא לעתיד לבוא.

אמנם, כמו ששאל מלך כוזר, צריכים אנו להבין את קביעת הנביא שהייסורים אותם עם ישראל סובל באים עליו בגלל חטאי הגויים, וכפי שנאמר כמה וכמה פעמים לאורך כל הנבואה: "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם", "והוא מחולל מפשעינו מדוכא בעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו", "וה' הפגיע בו את עוון כולנו", "והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע". כיצד יתכן דבר זה? היכן מצאנו שמישהו אחד חוטא ומישהו אחר סובל? מה המשמעות של סבל זה? האם יש בזה כפרה על החטאים?

כאמור, הנוצרים פירשו את כל הנבואה על אדם יחיד, "עבדי", והוא 'אותו האיש'. לשיטתם איש זה היה צדיק, אך הוא סבל יסורים ומת בגלל חטאים של אחרים. תפיסה זו טוענת שייסוריו של אדם זה הם כפרה על כל החטאים שעתידים לחטוא בני האדם המאמינים בו, ואם יאמינו בו יזכו לגאולה ולעולם הבא על אף חטאיהם. ראיה לדבריהם הם לוקחים מנבואה זו, ועליה נשענת כל אמונתם.

ריה"ל צועד בעקבות רש"י, ודוחה מכל וכל הבנה מוטעית זו של הנוצרים, ואף הוא מסביר שהנבואה אינה עוסקת באדם יחיד, אלא היא משל לעם ישראל ולמצבו השפל בתקופת הגלות. כדי להבין את משמעות הייסורים וסיבתם ממשיל ריה"ל את עם ישראל ל"לב האומות", משל זה יסביר לנו את תפקידו של עם ישראל בעולם, ואת היחס בינו לשאר אומות העולם.

"יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים"

כבר ביאר החבר לעיל (מאמר זה פיסקא כו) שהאיבר החשוב ביותר בגוף הוא הלב, והוא מקור החיים הגופני אליו מתחברת הנפש הא-לוהית. כל שאר איברי הגוף נועדו לשרת את הלב: לייצר לו דם (על ידי כלי העיכול: קיבה, כבד, ושאר איברי העיכול), לספק לו חמצן (על ידי כלי הנשימה: ריאה, גרון, אף, סרעפת, שריר החזה, ושאר איברי הנשימה), להפריש ולסלק את הפסולת מן הגוף (כליות, מעיים, ושאר איברי ההפרשה), חושים אשר ישמרו את הגוף מנזקים (ראיה, שמיעה, ריח, ושאר חושים הנמצאים בראש), להניע את הגוף ממקום למקום (על ידי הידיים והרגליים). כל מערכת גוף האדם נועדה למעשה לשרת את הלב.

עכשיו מסביר החבר את עניינו המיוחד של הלב, שהוא "רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם, וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם" (פיסקא לו). כלומר, מצד אחד, הלב הוא האיבר הרגיש ביותר בגוף האדם. הלב מושפע מכל דבר העובר על האדם, הן אירוע פיזי והן אירוע נפשי, והוא מגיב אליו מייד. אם האדם התאמץ מעל הרגיל יפעל לבו במהירות רבה יותר. אם האדם אכל פחות מן הצריך לו, או יותר מן הצריך לו, או שאכל דבר שאינו בריא, ירגיש הלב חולשה ויזדקק האדם למנוחה ולהתחזקות. אם האדם נבהל או דואג, אוהב או שונא, מפחד או מתרגש – ירגיש לבו את חילופי הרגשות האלה ויפעל בהתאם. אם כואב לאדם איבר כלשהו בגוף – ירגיש את הכאב בלבו. נמצא שכל פעילות שעושה האדם, במתכוון ושלא במתכוון, מורגשת בלב.

מאידך, הגוף פועל באופן ששומר על הלב שלא ייפגע. אם הלב זקוק לחמצן – איברי הנשימה מספקים לו מייד מה שמצטרך, אם הוא זקוק להזרמת דם – כלי הדם פועלים ומספקים לו. הגוף מפריש חומרים שונים על מנת להגן על הלב מכל פגע, מה שאינו עושה להגנת איברים אחרים. לעיתים איבר בגוף נפגע ומפסיק לתפקד, או נעקר ממקומו, אך הגוף ממשיך לחיות בלעדיו. ללב אין תחליף, ואי אפשר לגוף להתקיים אם הלב יחלה או יפסיק לפעול כשורה.

אומר החבר: "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם". עם ישראל הוא הלב של האנושות. הוא האיבר החשוב ביותר, ודרכו מתבצע החיבור של הנפש הא-לוהית המתחברת אל העולם. משום כך עם ישראל מוכרח הוא להתקיים בעולם, ואין קיום לעולם בלי עם ישראל. כל העולם כולו לא נברא אלא עבור ישראל. "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ראה רש"י בראשית א, א). עם ישראל בשורשו ועצמיותו הוא בריא מאוד וטהור, ושום דבר לא יכול לפגוע במהות שלו. אך עם ישראל הוא גם "רב חליים מכולם", וכאשר הוא חוטא הוא מייד נענש, ונענש באופן קשה הרבה יותר משאר האומות, וכמאמר הנביא עמוס (ג, ב): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". מאידך, הוא גם רב בריאות מכולם. הקב"ה שומר על עם ישראל יותר מכל האומות, ודואג שלא יכלה זרעם. "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד" (מתוך ברכות ההפטרה). הקב"ה מקפיד שלא לצרף לעם ישראל את כל חטאיו יחד – "מוחל עוונות עמו, מעביר ראשון ראשון" (מן הסליחות) – כי צירוף החטאים יביא לאובדן, חלילה, וכפי שקרה במהלך ההיסטוריה לכמה מן האומות שעברו וחלפו מן העולם.

אך הבחינה העמוקה של "רב חליים מכולם" היא ההשפעה שיש לשאר האיברים על הלב. ברגע שאחד האיברים חולה או כואב, הלב מייד מושפע ונחלש. כאשר אומות העולם עובדות עבודה זרה ונוהות אחרי כל מיני תפיסות עולם ותרבויות, מייד חלה השפעה גם על עם ישראל. "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו, לה). יתרה מזו, אנו רואים לאורך ההיסטוריה כיצד דווקא יהודים היו מעורבים מעל לראשם במהפכות תרבותיות למיניהן. ההשפעה של הגויים על עם ישראל היא חזקה מאוד, והדבר גורם לחוליים רבים וקשים. המצב המתוקן הוא שעם ישראל משפיע על אומות העולם, ומקרין עליהם אורחות משפט וצדקה, ומביא לתיקון העולם. אך במצב שאינו מתוקן עם ישראל אינו משפיע טוב על אומות העולם, אלא להיפך, הוא מושפע מאומות העולם ומחטאיהן. במצב כזה בו העולם אינו פועל כתקנו, העולם חולה, ממילא גם ישראל חולה, כי הלב מושפע ונחלש מכל חולי באיברים. מגיע מצב בו האומות פועלות כדרכן כסל למו, שקועות בחטאיהן, אך אנשיה חיים חיי שלוה ורווחה, ואילו עם ישראל שלא חטא, סובל ומדוכא בגלל חטאי הגויים. אין כאן עונש לעם ישראל אלא זוהי תוצאה טבעית, וכך היא דרכו של העולם. כאשר העולם חולה אזי 'לב האומות' הוא אשר סופג את כל הקושי, "וַאֲנַחְנוּ בְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה".

הסבל של עם ישראל אינו עונש ואף אינו כפרה על חטאי אומות העולם

תפקידו של עם ישראל להשפיע ולהוביל ולהנהיג את העולם בדרך הישר והטוב. כאשר עם ישראל אינו מצליח להשפיע ואומות העולם אינן הולכות בדרך הישר, מצבו של העולם אינו תקין והוא הופך להיות חולה, וממילא עם ישראל – שהוא 'לב האיברים' – סובל בצורה קשה. הסבל והצרות של עם ישראל אינם עונש ישיר על חטאים שעשה, וגם אינו עונש ישיר על חטאים שעשו הגויים, אלא זוהי תוצאה טבעית: עם ישראל נושא באחריות למצב העולם שנגרם באשמתו. הוא לא מילא את תפקידו ואחריותו על העולם ועכשיו הוא נאלץ לסבול, משום שהוא המנהיג והוא הלב. אם העולם חולה ולא מתפקד אזי גם הלב של העולם חולה ואינו מתפקד. ישנו קשר הדוק והשפעה הדדית בין עם ישראל לאומות העולם. עם ישראל אמור לרומם את העולם ולמשוך אותו כלפי למעלה, אך אם העולם אינו מתרומם אלא שוקע – עם ישראל שוקע עמו. הסבל של עם ישראל הוא תוצאה של ההשפעה הישירה הזו.

כמו כן יש להדגיש: הסבל של עם ישראל אינו מהווה כפרה לחטאים של אומות העולם. אין ביהדות מושג שמישהו אחד חוטא ומישהו אחר סובל בשבילו ומכפר עליו. אין כפרה אוטומטית, אלא אדם צריך לחזור בתשובה על חטאיו כדי שיתכפר לו. לעומת זאת הנצרות מדגישה את העובדה ש'אותו האיש' סבל בשביל כל החוטאים, והייסורים שלו מכפרים על כל העולם. היהדות שוללת גישה זו מכל וכל. היהדות נותנת חשיבות גדולה לאחריות האדם על עצמו, ומקדשת את הבחירה החופשית שלו, אך אחד מעיקירה החשובים הוא עניין שכר ועונש. על מעשים טובים מגיע שכר ועל מעשים רעים מגיע עונש. לא יתכן שאדם אחד יחטא ובזכות מישהו אחר יתכפר לו ולא ייענש על חטאיו.

הוא הדין גם לגבי הסבל של עם ישראל בגלות. עם ישראל סובל בגלות בגלל שיש לו קשר הדוק עם אומות העולם, והוא אחראי על העולם. אין כאן עניין מיסטי ולא עניין סגולי, אלא יש כאן גוף אחד עם השפעה הדדית. עם ישראל ואומות העולם הם חלק מגוף שלם, ועם ישראל הוא הלב והוא המנהיג, ולכן הוא מושפע מפעולתם של שאר האומות. אין בסבל זה צד של כפרה כלל!