פרק פט

"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"

פיסקה כא

ריה"ל עוסק בתחילת פסקה כא בשאלה הגדולה, הקשה והמטרידה של "צדיק ורע לו ו"רשע וטוב לו". אין דבר קשה מלראות צדיק שסובל, אדם שעושה רק טוב כל חייו – ואף על פי כן הוא מסובב בצרות, בקשיים, באבל ובייסורים אינסופיים. הדברים הללו מעלים תהיות גדולות על מקומו של
הא־ל בעולם ועל מהות השגחתו. העיסוק בעניין זה הוא יסודי מאוד, ואולי הוא אפילו גולת הכותרת של ספר הכוזרי כולו, אך הדברים מובלעים בסיומו של הספר כאילו נאמרו בדרך אגב. גם הרמב"ם בחר לעסוק בשאלה קשה ומהותית זו – שאלת האי-צדק בעולם – רק בסיום ספרו "מורה נבוכים".

את התשתית להתמודדות עם השאלה הכין ריה"ל בפסקה הקודמת

בפסקה כ למדנו כי המציאות מתנהלת בארבעה רבדים: רובד א־לוהי, רובד טבעי, רובד מקרי והתרחשויות שמקורן בבחירה החופשית של האדם. ריה"ל הדגיש מאוד את חשיבותו של עולם העשייה של האדם ואת מימוש האחריות שהוטלה עליו. ראינו את שש ה"הקדמות" של ריה"ל – שישה יסודות הכורכים זה בזה את האמונה בסיבה הראשונה – באלוקים – עם ההבנה שקיום העולם, ההתפתחות והמאורעות המובילים את המציאות קשורים בסיבות אמצעיות שהם טבע, מקרה ומעשה האדם.

נזכיר בקצרה את ששת יסודות האמונה:

א. הא־ל הוא כול יכול; ב. ישנן סיבות אמצעיות שדרכן משתלשלת הנהגת העולם; ג. בריאת העולם היא יצירה טובה ומושלמת; ד. קיימות מדרגות בעולם ובבני אדם, אופי ההשגחה משתנה מאדם לאדם על פי מדרגתו; ה. לאדם יש כוח השפעה על זולתו באמצעות תוכחה; ו. לאדם יש בחירה חופשית ויכולת השפעה בעולם, אך עוצמת הבחירה שונה מאדם לאדם.

יסודות אלו מגמדים לכאורה את שאלת "צדיק ורע לו". הואיל והאחריות עברה מהאלוקים אל האדם יכולנו להסיק כי העולם פועל בהתאם למעשי האדם, ואין מקום לתהות על תוצאות מעשיו. אך למרבה ההפתעה – ריה"ל כאילו משנה כיוון בפסקה כא ואומר דברים אחרים, כפי שנראה בהמשך.

"שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו"

בטרם נצלול לעומק דבריו של ריה"ל נעיין בסוגיה חשובה בגמרא העוסקת בשאלה מהותית זו.

"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו" – משה רבנו ביקש מה' יתברך דברים גדולים וקשים, והקב"ה קיבל את בקשותיו ועשה את רצונו:

"בקש שתשרה השכינה על ישראל" – שעם ישראל יזכה בקרבת ה', בגילוי ה' תמידי.

"בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם" – שהגויים עובדי עבודת כוכבים לא יזכו להשראת השכינה, ויחיו בעולם חשוך שאין רואים בו את האור האלוקי.

"בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא" – להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו.

מה ביקש משה לדעת בהנהגת ה'? "אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?" רבות עסקו גדולי ישראל בהבנת שאלתו זו של משה רבנו, ורבו בה הפירושים. אנו נסתפק בהבנה המקובלת: מדוע יש "צדיק וטוב לו" – צדיק שמקבל את שכרו בעולם וחי חיים טובים ומלאים, ולעומתו יש "צדיק ורע לו" – צדיק שכל חייו עמוסים בצרות ובקשיים? וכיצד ייתכן שחלק מהרשעים מקבלים את עונשם ומשלמים כרשעתם – "רשע ורע לו", אך לעומתם ישנם רשעים שחוגגים כל ימיהם ומבלים בנעימים – "רשע וטוב לו"?

הגמרא מנסה להבין מה בדיוק ענה ה' למשה וכיצד יישב את קושייתו. לפי הפירוש הראשון, "אמר לו: משה, צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע". כלומר "צדיק וטוב לו" הוא צדיק הממשיך בדרכו של אביו שהיה צדיק בעצמו. הוא חלק משושלת של צדקות, וטוב להם. "צדיק ורע לו" הוא אומנם צדיק בעצמו, אך הוא לא דאג לתקן את מעשי אבותיו הרשעים.

ואולם הגמרא תטען מייד שפירוש זה מתאר מצב שאיננו הגון ואיננו צודק. הלוא בהבנה זו אין כל התייחסות לאדם בפני עצמו אלא רק כחלק משושלת. "רשע וטוב לו" הוא רשע שזוכה לחיים טובים על אף רשעותו רק בזכות מעשיו הטובים של אביו, ואולם אם בנו ימשיך בדרכו הרעה – יהא בן זה בבחינת רשע בן רשע, וייענש. "רשע ורע לו" הוא רשע בן רשע, רשע שמשתרש ברע וממשיך את שושלת הרשעה. האומנם כך ענה הקב"ה למשה? הגמרא איננה מקבלת הסבר זה:

הגמרא מצטטת את אשר נאמר קודם – "אמר מר: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע" – ושואלת: "איני?" האומנם ייתכן כדבר הזה? "והא כתיב: 'פקד עון אבות על בנים' וכתיב: 'ובנים לא יומתו על אבות',  ורמינן קראי אהדדי". אומנם ישנם שני פסוקים שסותרים לכאורה זה את זה, באחד כתוב שהקב"ה מעניש את הבנים על חטא אבותיהם ובמשנהו כתוב שהבנים אינם נענשים על חטא האבות, אך יש תשובה לסתירה זו: "ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". ה' "פוקד עוון אבות על בנים" רק כשהעוון ממשיך להתקיים, ובנו של אדם רשע ייענש גם על מעשי אביו רק אם הוא ממשיך את חטאי אביו. לעומת זאת, אם חזר הבן בתשובה והתנער מרשעת אביו – ודאי שלא ייענש! הפסוק הגורס "ובנים לא יומתו על אבות" מתקיים "כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם!" – כאשר הבנים משנים את הדרך ואינם אוחזים בדרך הרשעה של אבותיהם, חלילה וחס שייענשו על מעשי הדורות הקודמים.

ועל כן, הגמרא שמה בפי ה' למשה תשובה אחרת: "אלא הכי קאמר ליה" – כך ענה ה' למשה:  "צדיק וטוב לו – צדיק גמור", "צדיק וטוב לו" הוא צדיק שאין לו חטאים כלל, ואי לכך אין שום עילה להענישו. "צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור", זהו צדיק שעל אף צדיקותו יש לו מעט עוונות – ועליהם הוא נענש. כך גם הרשע נמדד על פי מעשיו: "רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור" – רשע שזכה על אף רשעותו לעשות אי-אלו מעשים טובים מקבל שכר בעולם הזה על זכויותיו, ואת העונש על רשעתו יקבל בעולם הבא. "רשע ורע לו – רשע גמור" – זהו רשע שאין בו שום מעשים טובים, ועל כן לא מגיע לו שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

"שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו" – איננו יכולים להבין את הנהגת ה' בעולם

בתום הדיון בדרכי ההנהגה שהראה ה' למשה במענה לשאלתו, אנו מגלים כי רבי מאיר חולק על מימרת הגמרא הטוענת שמשה רבנו קיבל מענה על כל שלוש שאלותיו: "ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו". לדברי רבי מאיר, רק על שתי בקשות נענה משה, ואילו על בקשתו לדעת דרכיו של ה' יתברך – "בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא" – לא הסכים הקב"ה להיענות.

רבי מאיר מוכיח את דבריו מפסוק: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג, יט), ומסביר: "'וחנותי את אשר אחון' – אף על פי שאינו הגון, 'וריחמתי את אשר ארחם' – אף על פי שאינו הגון". ה' מנהיג את העולם בדרכיו הוא, ואין לנו כל אפשרות להבין את דרכי הנהגתו.

זו הסוגיה המרכזית בגמרא העוסקת בשאלת "צדיק ורע לו" – שאלת המפתח העומדת בליבו של ספר איוב ומלווה את האנושות מאז ימות עולם. בסוגיה נוספת המופיעה במסכת חולין (קמב, א), סבלם הגדול של צדיקים בעולם מוביל למסקנה כי אין שכר בעולם הזה.

על פי מה שלמדנו עד כה נראה כי שיטת ריה"ל מתאימה לשיטתו של ר' מאיר, ולפיה איננו מבינים כל דבר הקורה בעולם. הקב"ה פועל בעולם בדרכים שונות, הטבע והמקרה נותנים אותותיהם, והאדם נדרש לפעול את פעולתו. לכאורה האדם אינו צריך לשאול שאלות על הנהגת ה' אלא להתמקד בחובתו בעולם. אחריות כבדה רובצת על האדם. עליו לפעול לתיקון עולם ולא לשבת בחיבוק ידיים ולסמוך על ה' יתברך שיפעל במקומו.

באחד הבקרים שוחחתי עם תלמידים שהאריכו בשנתם על חשיבות הקימה לתפילה. בתום שיחתנו אמרו לי התלמידים: "בעזרת ה' מחר נקום לתפילה". אמרתי להם: אל תאמרו "בעזרת ה'". ה' עזר לכם כבר. ב"ה אתם בריאים, יש לכם שתי ידיים, שתי רגליים, ראש טוב – הכול טוב! ה' כבר עשה את שלו, עכשיו תורכם לפעול – בעזרתכם. ההחלטה לקום לתפילה אינה תלויה בעזרת ה' אלא ברצון שלכם ובהשתדלותכם.

ישנם דברים רבים שאיננו מבינים, אך עלינו להפיק מהם לקחים ולנסות ללמוד מהם איך להתקדם ולרומם את המציאות

אכן, לא את הכול אנו מסוגלים להבין. לעולם לא נוכל לדעת את הסיבה לשואה האיומה שפקדה את עמנו, שום בדל של שכל אנושי לא יוכל להתחיל ולשער על מה ולמה נשלחו אל התופת מיליונים מבני עמנו. אך אל לנו להסתפק בחוסר ההבנה – עלינו ללמוד את המסר הצומח מתוך התופת ולהפנים שאם עם ישראל רוצה לשרוד הוא חייב לקחת את גורלו בידו ולא לסמוך רק על ריבון העולמים. עזרת ה' תבוא על גבי ההשתדלות האנושית. אם עם ישראל יעשה את שלו – הוא עשוי לזכות בעזרתו של הקב"ה, אך אם הוא לא יתגונן, לא יתחמש בנשק ולא יתאמן, אפילו אם הוא ילמד כל היום בישיבה – זה לא יעזור. בפרעות תרפ"ט נטבחו בחברון אנשים נשים וטף, ובהם הרבה תלמידי ישיבה צדיקים שתורתם אומנותם. כיצד לא הגנה עליהם תורתם? אני מתנגד לחלוטין להשקפת העולם הגורסת שמי שלומד תורה איננו צריך להתגייס לצבא משום שהוא מגן על העם. גם תלמיד חכם הולך לרופא כשהוא חולה, ואינו סומך על לימוד התורה שירפא אותו ממחלתו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהגנה על העם כולו.

אין בדברים אלו חלילה כל המעטה בחשיבותו של לימוד התורה לביטחון עם ישראל. ודאי וּודאי שעם ישראל אינו יכול להתקיים בלי תורה. זה פשוט. אך השפעת לימוד התורה איננה ישירה. אם יש תורה ויש ערכים – יש בסיס לעזרת ה' יתברך, אך העזרה הזאת תבוא אם אנחנו נפעל, ואם לא נפעל – נמות. זהו המסר החשוב לעין ערוך שלמדנו בפסקה כ – אחריות עצומה רובצת על האדם! אשר על כן קבע ריה"ל ביסודות האמונה את כוחו של האדם להשפיע על זולתו. אתה רוצה שהעולם יהיה טוב יותר – תעשה אותו טוב יותר. תתנדב, תציע לחבר שאיננו לומד ללמוד איתך בחברותא. זו אחריותך כאדם.

"זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הַחֲקִירָה עָלָיו טוֹבָה"

לאור תפיסתו זו של אחריות האדם היינו מצפים שריה"ל יורה לנו לא לשאול ולא לחקור על הנהגת ה', ולהפנות את השאלה מדוע יש רע בעולם דווקא לבני האדם. מדוע בני האדם עושים כל כך הרבה דברים רעים? הרי רוב הדברים הקשים שקורים בעולם הם תוצאה של מעשי האדם. אנחנו מייצרים מחלות ופגעים, מריבות ומלחמות, וממעשינו-אנו נובעות רוב הצרות הגדולות שיש בעולם.

ואולם למרבה התמיהה ריה"ל איננו אומר כלל דברים ברוח זו. יתרה מזו, הוא אפילו מצדד בחקירת הנהגת ה' בעולם, ובתוכה שאלת "צדיק ורע לו": "אָמַר הֶחָבֵר: זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הַחֲקִירָה עָלָיו טוֹבָה"^[1].

מדוע סובר ריה"ל כי ראוי לנו לחקור בנושאים אלו?

כדי לענות על השאלה ניזכר בתחילת ספר הכוזרי. בפרק הראשון למדנו שאמונתנו אינה מבוססת רק על הפילוסופיה ועל השכל אלא בראש ובראשונה על החוויה. ומהי החוויה אם לא ההשגחה האלוקית?! החבר פותח את דבריו באמונה המבוססת על החוויה ועל הקשר האישי בין הא־לוהים לעם ישראל:

"אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּא־לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ…" (פרק ראשון פסקה יא).

איך אנו יודעים שיש אלוקים? כמובן, מתוך החוויות הלאומיות שלנו, שהתבטאו בקשר ישיר עם אבותינו ועימנו לאורך הדורות. אנו יודעים שיש אלוקים כי הוא דאג לאברהם, יצחק ויעקב, אנחנו יודעים שיש אלוקים כי הוא הוציא אותנו ממצרים, אנחנו יודעים שיש אלוקים כי הוא הביא אותנו לארץ ישראל.

ואולם אף שהחוויה היא הדבר החשוב ביותר והמשמעותי ביותר, אין היא עומדת בפני עצמה. כפי שלמדנו בפרק הראשון, החוויה אינה יכולה לסתור את השכל ואת ההיגיון. על גבי עוצמת החוויות עלינו לחקור את המציאות, לאמת את החוויות שעברו אלינו במסורת ולהעמיק את האמונה גם בכוח ההבנה השכלית.

אומנם יש הבדל בין אמונה המבוססת על חוויות של כלל האומה שעברו מדור לדור, לבין המציאות הפרטית הנראית לעין. חוויית המציאות של הפרט שונה, אך השוני איננו מוחלט. לכאורה כשמדובר במצבו של האדם הפרטי אין כל מקום לחקור ולשאול על הנהגת "צדיק ורע לו". ומדוע? משום שריה"ל הדגיש וחזר והדגיש כי האדם אחראי על מה שקורה בעולם, וכי בידו הבחירה והכוח להשפיע על העולם לטוב ולמוטב. ובכל זאת – ריה"ל מורה לנו לשאול ולחקור: "זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הַחֲקִירָה עָלָיו טוֹבָה". לכאורה אנו מצויים בשני קצוות – מצד אחד אמר ריה"ל כי הקב"ה משגיח על העולם ודואג באופן אישי לבניו – "הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים…", ומצד שני הוא מעביר את האחריות לידיו של האדם, והדברים מבלבלים.

חשבונות שכר ועונש מסועפים ומלאי פרטים. עלינו לחקור כפי ששכלנו מאפשר לנו, ובד בבד להכיר במיעוט הבנתנו ובמורכבותה של הנהגת ה' העולה לאין שיעור על כישרונותינו השכליים

ריה"ל מלמדנו שהנהגת ה' איננה פשוטה וברורה לעין כול, ודרכיה מורכבות עד מאוד. עלינו מוטלת החובה ללמוד ולחקור, לנסות ולגלות איך מעשים טובים מניבים טוב ואיך מעשים רעים מביאים רוע. אכן לעיתים נצליח לראות את הקשר בין המעשים לתוצאותיהם, אך פעמים רבות ניוותר עם שאלות חסרות מענה, ונתחזק בידיעה שחשבון שמיים הוא חשבון מורכב.

בשלב זה ריה"ל זונח כביכול את "הסיבות האמצעיות" ומתייחס לעולם שכל כולו מצוי תחת השגחתו של הא־ל. ריה"ל ממחיש לנו עד כמה מסובך להבין את הנהגת ה' גם בעולם שכולו השגחה:

"אָמַר הֶחָבֵר: זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הַחֲקִירָה עָלָיו טוֹבָה". ראוי לנו לחקור וללמוד על פרטי השגחת ה' בעולם, "וְעַל אֵיכוּת דִּינֵי הָאֱלֹהִים בַּעֲבָדָיו וּתְלוֹתָם בְּמַה שֶּׁתְּלָאָם הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מִן פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים לְשׂוֹנְאָיו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים לְאֹהֲבָיו" – ישנה הבטחה ברורה בתורה שהקב"ה ישלם שכר טוב להולכים בדרכיו לאלפי דורות: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (דברים ה, ט), וכי הוא יעניש את המורדים בו עד ארבעה דורות: "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שם, ד). מעבר לארבעה דורות כבר אין לאדם זיקה למעשי הדורות הקודמים, ומשפחות הרשע הרב-דוריות ייעלמו מהמפה. "וְשִׁקּוּל עָוֹן וְעָוֹן עִם עֹנֶשׁ וָעֹנֶשׁ" – יש מידה כנגד מידה בעולם. "מִמַה שֶּׁבָּא בַמִּקְרָא וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, וּמַה שֶּׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ בִתְשׁוּבָה וּמַה שֶּׁאֵין מְשִׁיבִין" ישנם עוונות שאם אדם חטא בהם ושב בתשובה הוא לא ייענש כלל, וישנם עוונות שהתשובה עליהם אינה מכפרת מייד. בעוונות מסוימים החוטא השב בתשובה צריך להמתין ליום כיפור כדי שיתכפר חטאו בשלמות, בעוונות אחרים רק ייסורים מכפרים, ואם אדם חילל את ה' הוא יצטרך להמתין עד ליום מותו כדי לזכות בכפרה גמורה, כפי שפסק הרמב"ם:

"אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?

עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).

עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).

עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).

במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יום הכיפורים ויסורין – שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד)" (הלכות תשובה א, ד).

לא כל מה שנראה רע בעינינו הוא באמת רע

"וּתְנָאֵי הַתְּשׁוּבָה, וּמַה שֶּׁיָּבֹא מִן הַצָּרוֹת עַל דֶּרֶךְ הַבְּחִינָה וְהַנִּסָּיוֹן" – ייתכן שיבואו ייסורים על אדם צדיק. ייסורים אינם תמיד ביטוי של עונש – הקב"ה שולח לפעמים על האדם ייסורים של אהבה, ייסורים שתכליתם להעלותו למדרגה גבוהה יותר, או ייסורים שמטרתם למרקו כדי להביאו לטהרה מלאה. כשאנו אומרים "צדיק ורע לו" אנו שופטים למעשה את המציאות כפי שהיא משתקפת בעינינו הקטנות, אך ייתכן שהייסורים שבאים על הצדיק אינם בגדר "רע" כלל וכלל. אולי היו הייסורים טובים בעבורו, ואולי בזכותם הוא התעלה והגיע למדרגה גבוהה מאוד מאוד בעבודת ה'? ייתכן שהוא נשאר נאמן בדבקותו לקב"ה חרף ייסוריו וגילה בתוכו כוחות אמונה שלא היה מגלה לולא היו הייסורים באים עליו – ומתוך כך הגיע לדרגות-על בעבודת ה' שלא היה מגיע אליהן לולא הייסורים.

אם אנו מפרשים כל כאב כעונש משמע שאיננו מבינים דבר. אולי אין זה עונש? אולי זה מבחן כמבחנו של איוב – הבוחן אם אמונתו איתנה גם בשעה שרע לו ומר לו? האפשרויות רבות ומורכבות, ואין אנו מסוגלים להכריע בהן. "וְעַל דֶּרֶךְ הַפֵּרָעוֹן מֵעָוֹן שֶׁקָּדַם" – אכן במקרים מסוימים הייסורים הם עונש על חטא, "וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּרָה בָעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּרָה בָעוֹלָם הַבָּא" – לפעמים ייענש אדם על חטא קטן שחטא בעולם הזה כדי שיזכה להגיע לעולם הבא בשלמות ובלי כל סִיגים, ולפעמים להיפך – הרשע מקבל שכר בעולם הזה על מעט הטוב שעשה, כדי שיוכלו להיפרע ממנו על כל רשעתו בעולם הבא. הכול אפשרי. "אוֹ בַעֲבוּר עֲוֹן אָבוֹת" – כפי שראינו, לפעמים גם עוונות הדור הקודם מצטרפים לחשבון. "וּמַה שֶּׁיָּבֹא מִן הַטּוֹבוֹת לִזְכוּת שֶׁקָּדַם, אוֹ בַעֲבוּר זְכוּת אָבוֹת, אוֹ לִבְחִינָה וְנִסָּיוֹן" – הטוב שבא על האדם יכול להיות שכר על מעשיו טובים או הטבה בזכות אבות, אך הוא גם יכול להיות ניסיון ומבחן. שכר גדול עשוי להיות ניסיון גדול מאוד. לדוגמה – אדם זכה בעושר רב. על פניו נראה שזכה בכל הטובות, אך בעושר טמונות כה הרבה סכנות! מרבה נכסים מרבה דאגה, וגם חינוך הילדים עלול להיפגע. שום דבר איננו ברור ופשוט, ושום טוב שנראה בעינינו אינו מבטיח את הטוב המושלם לאורך זמן.

חקירת עומק מאומצת ומדוקדקת יכולה להביאנו לפתרון רוב הקושיות

כשאנו רואים צדיק ורע לו איננו יכולים לדעת אם רע לו בשל חטא מסוים שהוא צריך להזדכך עליו, אם הקב"ה מעמידו בניסיון שבעטיו יקבל שכר טוב, או שמא הוא רק נראה צדיק, אך לעומת גודל נשמתו מצופה ממנו הרבה יותר… הואיל ואין לנו שום דרך לדעת אין לנו כל זכות לדון את בעל הייסורים. 

"וְהֶמְזֵג הַפָּנִים הָאֵלֶּה וְזוּלָתָם מִמַּה שֶּׁדַּעְתָּם עֲמֻקָּה וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּגָּלֶה בַחֲקִירָה בְּרֹב הַסִּבּוֹת – בְּ'צַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ'". צריך לקבץ יחד את כל הפרמטרים האפשריים. במתמטיקה פשוטה אפשר לפתור משוואות עם נעלם אחד, שניים, אולי אפילו שלושה וארבעה נעלמים. אך ככל שמספר הנעלמים גדל הולך פתרון התרגיל ונעשה מסובך עד בלתי אפשרי כמעט. בשאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ישנם עשרות ומאות נעלמים. כדי לנסות ולהבין נדרשת חקירת עומק מאומצת ומדוקדקת, ואחרי החקירה אפשר שתתגלינה רוב הסיבות לרוב המצבים. ההבנה קשה מאוד – אך איננה בלתי אפשרית, ואם נחקור לעומק באמונה פשוטה, באורך רוח ובסבלנות, מתוך התבוננות בפרספקטיבה המתאימה ומתוך לימוד מעמיק של דברי קדמונינו – נוכל להבין כמה מסודות ההנהגה, ואת "רוב הסיבות" – ולא את כולן – המובילות למציאות של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". ועם זאת, תמיד נדע שישנם דברים רבים שאין בכוח שכלנו להבין, ונאמין באמונה שלמה בבורא יתברך שידיעתו למעלה מעלה מהבנת שכלנו. לא את כל הנגלות נבין – ועל אחת כמה וכמה שלא נבין את הנסתרות לה' אלוקינו. "וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְלֶה יִמָּסֵר בּוֹ הָעִנְיָן אֶל דַּעַת הָאֱ־לֹהִים וְצִדְקוֹ יִתְבָּרָךְ, וְיוֹדֶה הָאָדָם בְּסִכְלוּתוֹ בַסִּבּוֹת הָאֵלֶּה הַנִּגְלוֹת כָּל שֶׁכֵּן הַנִּסְתָּרוֹת".

פסקאות הסיום של ספר הכוזרי מציגות את מכלול ההנהגה ואת מורכבותה

אחרי עיסוק נרחב בסוגיית הבחירה החופשית והדגשת אחריותו של האדם בעולם, ריה"ל מבקש לוודא שלא נחשוב חלילה שהעולם הוא הפקר. העולם איננו הפקר, ואחריותו האדירה של האדם אינה מצמצמת את השגחת הקב"ה על עולמו. יש הנהגה של שכר ועונש, ויש אפשרות ואפילו מצווה לנסות ולהבין הנהגה זו. יש המון פרטים ופרטי פרטים והמון ממדים ורבדים הקשורים בענייני שכר ועונש, וקשה מאוד להבין הכול, אך חיפוש מדוקדק ואמיתי יכול לאפשר הבנה כלשהי. ואם איננו מוצאים תשובות לכל הקושיות אנו תולים את חוסר הבנתנו במוגבלויות של שכלנו, אך איננו מעמידים בספק כלל את צדקתו של הקב"ה בהנהגת העולם.

פסקה כ ופסקה כא משמשות סיום מהותי וחשוב לספר הכוזרי: מצד אחד עלינו להבין את אחריותו של האדם – יש בחירה חופשית הפועלת לצד הטבע והמקרה ומפקידה בידי האדם את האחריות על העולם, ומצד שני עלינו לזכור כי יש אלוקים הפועל בדרכו ומתערב בעולם. אין אנו יודעים מהי רמת מעורבותו בכל רגע נתון. רצונו אינו כפוף לרצוננו, וכל פעולה שלו נושאת מסר לעולם. התערבות של הקב"ה במציאות נושאת מסר מסוים – אך גם חוסר התערבות איננו מקרי, ואף הוא נושא מסר משלו.

כדי להבין זאת במושגים אנושיים נְשווה בנפשנו מורה בבית ספר המתמודד עם תלמידים עם קשיים שונים ועם מגוון דרכי התנהגות. בכיתתו יושב תלמיד המתרשל בלימודו, אך המורה מזהה בו רצון חבוי ופוטנציאל לא ממומש. הוא מזמן אותו לשיחת עידוד, וכשזו אינה מועילה הוא מעמיס עליו עבודות להגשה ומעניש אותו בדרכים שונות. ייתכן שהתלמיד יתמרמר, ייתכן שיחוש שהמורה מתעמר בו ומבקש את רעתו – אך מטרתו של המורה להעלות אותו על דרך המלך ולעורר בו את הרצון ללמוד ולהצליח. בצד השני של הכיתה יושב תלמיד אחר שהמורה התייאש ממנו, והוא עוזב אותו לנפשו. אם התלמיד איננו מגיע לבית הספר המורה נושם לרווחה. שקט בכיתה, אין הפרעות, ואיש לא יטרח להתקשר ולברר מדוע הוא נעדר. המורה הסיר ממנו כל אחריות והותירו לבד עם עצמו, כמו חיה בשדה… ייתכן שהצופה מן הצד ירחם על התלמיד הראשון על ההקפדה היתרה כלפיו ויקנא בשני על החופש שניתן לו, אך רק בירור יעמיק יבהיר מה עומד מאחורי היחס או חוסר היחס לכל אחד מהשניים.

האדם יכול לבחור בכוח מעשיו, תפילותיו ודבקותו בה' יתברך אם יזכה להשגחה מרובה או להשגחה מועטה, אך גם השגחה מצומצמת היא סוג של השגחה – המתבטאת בעזיבת האדם לנפשו. מאחורי כל סוג של השגחה או היעדרה טמונה סיבה, ועל האדם לנסות ולהבין מה הקב"ה מבקש לומר לו בקשר שלו איתו. מדוע זכה בהצלה מיוחדת, או מדוע חלילה הופקר לחסדי הטבע והמקרה? מדוע לא שלח לו ה' הצלה מיוחדת בשעה שהיה זקוק לה? אולי הקב"ה רומז לו שהוא מסוגל להגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר מזו שהגיע אליה? אולי עליו להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע למדרגה המצופה ממנו? גם בצדיקות יש מדרגות זו למעלה מזו – וה"צדיק" צריך להמשיך ולהתקדם כל הזמן.

עיקר מאמצינו להבנת דרכי ה' צריכים להתמקד בשאלה מה הוא מבקש מאיתנו

אם נסכם את דברי ריה"ל עד כה, ישנה מצווה לחקור, לנתח את מעשינו, לנתח את האופן שבו ה' מנהיג אותנו ולנסות להבין איך הטוב המורעף עלינו או חלילה הניסיונות והקשיים שאנו מתמודדים עימם קשורים למעשינו ולדרך התנהלותנו. עלינו לחפש היכן מצויה מידה כנגד מידה בהשגחת ה' עלינו, ומה הם המסרים שהקב"ה שולח לנו גם כאשר הם מסתתרים בחגווי הטבע והמקרה.

כמובן שאת החקירה והניתוח ברמה הפרטית כל אדם נדרש לעשות על עצמו – ולא על חברו! – וברמה הכללית נכון לחקור ולהבין את דרכי השגחת ה' על עם ישראל ועל העולם כולו.

חשיבות החקירה טמונה בדברי ריה"ל בתחילת הספר: יסוד האמונה מושתת על חוויית ההשגחה – וכדי לחוות עלינו לחקור את הקורות אותנו ולהעלותן למודעות, ולא לתת למציאות לחלוף על פנינו בלי משים.

ואולם יש לחדד ולזכור: אנו נתבעים לחקור את הנהגת ה' – ולא את עצמותו של ה' יתברך. על פי הגמרא שלמדנו ביקש משה רבנו שלושה דברים: שתשרה שכינה בישראל, שלא תשרה שכינה על אומות העולם ושה' יראה לו את דרכיו – "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). גם לדעה שמשה נענה בחיוב על כל שלוש בקשותיו, כשהוסיף וביקש משה חמישה פסוקים אחר כך "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שם, יח) – אמר לו הקב"ה "עד כאן"! אפילו משה רבנו, שהקב"ה מעיד עליו "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) אינו יכול לראות את עצמותו של ה'.

ה' מראה למשה את דרכיו ומלמד אותו את שלוש עשרה מידות הרחמים, אך על בקשתו לראות את כבוד ה' עונה לו ה': "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (כא). הוא מציב את משה בנקרת הצור, מכסה אותו עד עוֹברו ורק אז מאפשר לו לראות את קצה קצהו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (כג) – "הראהו קשר של תפילין" (רש"י שם).

ואם משה רבנו אדון הנביאים כך, ודאי שאנו איננו רשאים לחקור כלל וכלל את עצמות ה', אלא רק את דרכיו: "וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ בִּדְבָרָיו אֶל הָעֶצֶם הָרִאשׁוֹן וּמַה שֶּׁהִתְחַיְּבוּ בוֹ מִן הַמִּדּוֹת, יִבָּדֵל מֵהֶם וְרוֹאֶה בַעֲדָם מָסָךְ אוֹר בָּהִיר מְנַצֵּחַ הָרְאוּת, וְיִמָּנַע מִמֶּנּוּ הַשִּׂיגוֹ בַעֲבוּר קִצְרַת רְאוּתֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ, לֹא בַעֲבוּר הִסָּתְרוֹ וְהֵחָסְרוֹ, כִּי הוּא בָהִיר וְנִגְלֶה מְפֻרְסָם בְּיוֹתֵר אֵצֶל בַּעֲלֵי הָרוֹאוֹת הַנְּבוּאִיּוֹת מִשֶּׁיִּצְטָרְכוּ בוֹ אֶל הֲבָאַת רְאָיָה".

עיקר חקירתנו צריכה להתמקד בשאלה 'מה ה' דורש מעימנו' – ולא בעצמות הווייתו – ומתוך כך נתחזק בעבודת ה' ובעשיית רצונו.

סיום הפסקה – "דע את אלוקי אביך"

רגע לפני חתימת ספר הכוזרי חוזר ריה"ל לרעיונות המרכזיים שהובאו בתחילתו, וכורך את סוף הספר בראשיתו.

ספר הכוזרי פתח בחלומו של מלך כוזר, שבו נאמר לו "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי" –  אין די בכוונות טובות אלא יש חשיבות לעולם המעשה. משלא מצא הכוזרי פתרון לחלומו אצל הפילוסוף, ואף לא אצל חכמי אדום וישמעאל, פנה אל החכם מחכמי היהודים – החבר. החבר סיפר למלך כוזר על "העניין האלוקי", אך התמקד בעיקר בחוויה. הוא דיבר על מעשי ה' בעולם והדגיש כי אנו מכירים את האלוקים מכוח מעשיו והשגחתו. דברים אלו מתחברים ישירות לאשר למדנו כעת – שאומנם איננו יכולים לחקור את המהות של אלוקים, אך מוטל עלינו לדרוש ולחקור את השגחתו של אלוקים – לנסות להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו.

בסיומה של פסקה כא מתייחס החבר לפסוק שהקראים מביאים להוכחה שהעיקר כביכול הוא האמונה, כפי שגורסים בעקבותיהם גם הנוצרים: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים א כח, ט), לכאורה נראה על פי הפסוק כי האדם נדרש להיות בראש ובראשונה פילוסוף, לדעת ולהכיר את אלוקים בידיעה ברורה בכוח שכלו ומחשבתיו. "אֲבָל" – ריה"ל מדייק בפסוק ומדגיש: "הִזְהִיר לִסְמֹךְ עַל אָבִיו וּזְקֵנָיו לְהַאֲמִין בֵּא־לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר דָּבְקָה בָהֶם הַשְׁגָּחָתוֹ וְקִיֵּם לָהֶם יִעוּדָיו בְּהַרְבּוֹת זַרְעוֹ, וְהִנְחִילָם אֶרֶץ כְּנָעַן, וַחֲנוֹת שְׁכִינָתוֹ בְתוֹכָם, וְזוּלַת זֶה" – דוד המלך לא ציווה את שלמה בנו לדעת את א־לוהים סתם, כי אם "דַּע אֶת אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ"! – דע את הא־ל שהתגלה לאבות ועטף אותם בהשגחתו. ידיעת אלוקים אצלנו אין פירושה ידיעת מהותו – הרחוקה מתפיסתנו עד אין חקר – אלא החובה המוטלת עלינו לנסות ולהבין את דרכי השגחתו בעולם.

[1]. כפי שהערנו בפרק הקודם, בתרגום אבן שמואל מופיעה פסקה קצרה שאיננה מופיעה בתרגום אבן תיבון –"שאל הכוזרי: כלום אסור לנו לחקור בכל אלה?" ופסקתנו פותחת בתשובת החבר: "אמר החבר: בשאלות האלה ובדומות להן ראוי לנו לחקור."