פרק ב

הפילוסוף

פיסקאות א-ד

 במה מאמין הפילוסוף?

הפילוסופיה המוצגת כאן היא תורתו של אריסטו. הפילוסוף מודה שאלהים הוא עילת העילות, כלומר יש איזשהו כוח שברא את העולם. אך מהו כוח זה? מה מניע אותו? מה מהותו?הפילוסוף רואה את הכוח הזה ככוח עיוור, שאין לו מטרה או רצון. הכוח הזה אינו מדבר ואינו מקושר עם העולם, אינו מעניש ואינו נותן שכר. זהו כוח אנונימי. זוהי התפיסה האומרת ש"א-לוהים הוא הטבע", כלומר כל כוחות הטבע מיוחסים לא-לוהים כי מוכרחים להגיד שיש כאן איזשהו כוח שמניע ומפעיל את הכל, אך באמת אין בכך שום הגדרה אמיתית.[1]

"אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה, כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנוֹת, כִּי הַכַּוָּנָה מוֹרָה עַל חֶסְרוֹן הַמְכַוֵּן וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמוּת לוֹ וּבְעוֹד שֶׁלֹּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר". [כלומר, לא יתכן שהבורא רוצה משהו או מתכנן לעשות משהו שעדיין לא נעשה, כי דברים אלה מעידים לכאורה שהמצב שלפני השלמת העשייה הוא מצב חסר, והוא זקוק למעשה על מנת להשלים אותו, ואם כן יש כאן חסרון הפוגע בשלמותו.]

הפילוסוף פותח את דבריו בדברים המתנגשים חזיתית עם אמונתנו. לשיטתו א-לוהים לא רוצה מן האדם דבר, והוא אף אינו כועס על האדם הכופר בו. כלומר, לאלוהים של הפילוסוף לא אכפת ממה שקורה בעולם, ולא אכפת לו מה עושה האדם. הוא לא רוצה ממנו כלום וממילא הוא גם לא יכעס עליו. בתורה, לעומת זאת, אנו קוראים שהקב"ה כועס! אמנם אין הכוונה כפשוטו, אך אנו צריכים להרגיש שהוא כועס. ממש כך! אנו מחפשים קשר בין הקב"ה והאדם, ואין אנו יכולים להסתפק באיזשהו כוח מרוחק ומנוכר שלא מתעניין במה שקורה כאן ולא אכפת לו משום דבר.

"וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים וְאֵין בִּידִיעַת הַבּוֹרֵא שִׁנּוּי, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִילָתְך וְיִרְאֶה תְנוּעוֹתֶיךָ".

אלוהים של הפילוסוף אינו מתעסק בקטנות, לא מעניין אותו עלה שנופל או אדם שהצטנן, ואם אני מחכה לטרמפ בטרמפיאדה לא יעזור לי אם אשא עיני אל המרומים לבקש סיוע, כי לא אכפת לו לקב"ה אם יהיה לי טרמפ או לא.

תכלית האדם היא להגיע לשלמות ולהרמוניה עם העולם

אם כן, מה תכלית האדם בעולם? מה יעשה האדם בחייו כדי שתהיה להם משמעות?

אכן, צריך לדעת שרבים הם הפילוסופים ולכל אחד תפיסת עולם משלו. אפיקור, לדוגמא, לא חיפש משמעות לחיים. התכלית בעיניו היתה שיהיה לאדם טוב, שהוא ייהנה מהחיים. אמנם רצוי שהוא גם יהיה טוב לסביבה ולא יזיק לאחרים, אך זה רק כדי שגם להם יהיה טוב וגם הם יוכלו ליהנות מהחיים שלהם, כי העיקר הוא  שכולם ייהנו. אמנם הפילוסוף המובא בדברי ריה"ל הוא פילוסוף עם מעוף, ההולך בתורת אריסטו, מאמין שיש משמעות לחיים ועל האדם לשאוף להגיע ל"שלמות". שלמות במידות, שלמות בערכים המוסריים, שלמות במחשבות ובמעשים הנכונים. אך באמת לא כל אדם יכול למצוא משמעות לחייו ולהגיע לשלמות. אם האדם הוא חסר ואין לו את הנתונים המתאימים, ואין לו את התכונות הפיסיות והשכליות הדרושות, שוב אין לו אפשרות טכנית להגיע לאותה "שלמות" נדרשת.

אם יצליח האדם להגיע לאותה "שלמות" או אז הוא מגשים את תכלית חייו, ומממש את עצמו בעולם:

"וְהַשָּׁלֵם יִדְבַּק בּוֹ מִן הַמִּין הָאֱ-לֹהִי אוֹר שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, יִדְבַּק בּוֹ שִׂכְלוֹ הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת-הִתְאַחֲדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא, לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּוֹתֵר נְכוֹנִים וּבַטּוֹב שֶׁבָּעִנְיָנִים… וְהַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁוֹ מְטֹהָרָה מִן הַסְּפֵקוֹת, מְבִינָה הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם". [כלומר, האדם השלם מצליח להתחבר בשכלו אל ה"שכל הפועל" המנהל את העולם, ועל ידי כך הופך למחובר לעולם באופן המושלם. הוא עושה רק מעשים הכרחיים לקיומו בזמן הנכון, ומגיע לחכמה ותובנות גבוהות, ללא שום ספקות].

האדם השלם מתדבק, כביכול, בעולם מטאפיסי מושלם, והופך להיות כמעט כולו רוחני. התיאור הזה נשמע ממש כתיאור דתי, אבל אין כאן סגידה ועבודה לכוח עליון שולט, אלא מעין התחברות אל העולם והיקום. התחברות אל אותו כוח אלמוני שמקיים ומניע את העולם. כשם שהעולם פועל בשלמות ובהרמוניה, כך האדם צריך להתאים את עצמו למערכת המושלמת הזאת, ולפעול בתוכה בשלמות. עליו לאכול בדיוק לפי המידה, להשתמש בגופו כפי הצורך המדוייק, להשלים את מידותיו שתהיינה מדודות וקצובות. זאת השאיפה וזהו האושר האמיתי שיכול האדם להשיג בעולם. מעבר לכך אין שום מעשים מיוחדים שצריך האדם לעשות, שהרי האלוהים של הפילוסוף אינו דורש ממנו כלום. הפילוסוף אינו עובד את אלוהים אלא את עצמו. האדם צריך להגיע ל"שלמות" כדי שיהיה מאושר, וכדי שיצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בו, אך לא כדי לקיים איזשהו ציווי עליון. הוא עושה הכל רק למען עצמו. למעשה, ההבדל בין פילוסוף זה לבין אפיקור שהוזכר לעיל אינו משמעותי. אצל אפיקור המטרה היא הנאה גשמית ואילו אצל אריסטו הנאה רוחנית.

המלך אינו יכול לקבל את דברי הפילוסוף

כפי שכבר ראינו לעיל, המסר המפורש אותו קיבל המלך בחלום קבע לו כמה הנחות יסוד: ייתכן קשר בין האדם ובין הא-ל, האדם נדרש על ידי הא-ל לעשות מעשים מסויימים ולהימנע ממעשים אחרים. אם כן, הא-ל שדיבר עם המלך אינו עומד בהגדרות של הפילוסוף, וממילא כל מה שאמר הפילוסוף לא מתייחס אליו. ברור למלך שהפילוסוף אינו מסוגל לתת תשובות לשאלות שלו, ובוודאי לא ימצא אצלו את הפיתרון ואת האמת אותה הוא מחפש.

אך לכאורה, טיעון כזה הוא לא הגון ואף לא משכנע. וכי בגלל שהיה לך חלום בלילה שאמרו לך משהו מסויים אתה שולל תיאוריה כל כך הגיונית ומובנית? מדוע אין אתה פורך אותה בטענות ענייניות? מה יאמר אדם שלא קיבל מסר כזה בחלום, כיצד הוא ישתכנע שהפילוסוף טועה? לכאורה ריה"ל דוחה בְּקַש את כל התורה של הפילוסופיה (ששלטה בעולם המחשבה בכל העולם)!

השכל אינו יכול להביא לאמונה ללא החוויה, כי בעולם יש קשר הדוק בין חומריות ורוחניות

אך באמת זוהי נקודה חשובה מאוד בכל הגישה של ריה"ל בספר הכוזרי. ריה"ל טוען שאי אפשר להגיע לדבקות בקב"ה באמצעות השכל בלבד. השכל לא נותן פיתרון שלם ואמיתי, והאמונה היהודית אינה מתבססת אך ורק על השכל אלא גם על החוויה. כפי שנראה בהמשך, "החבר" פותח את דבריו במילים "אני מאמין בא-לוהי אברהם יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים" וכו'. כלומר, אני יודע שיש א-לוהים כי אני נפגשתי איתו, חוויתי אותו. זוהי הדרך להכרה אלוקית של היהדות.

יתרה מזו, המלך שואל את הפילוסוף כיצד הוא מסביר את העובדה שרוב אנשי העולם מאמינים בא-ל שדורש מהם מעשים, והם רוצים לעבוד אותו ומשתוקקים להתקרב אליו. זה לא רק אני שמחפש מהו המעשה הנכון לעשותו עבור הא-ל, אלא העולם כולו נכסף לעבודת הא-ל, וחלק גדול מן המלחמות בעולם היו בעצם "מלחמות דת". אין זאת אלא שהעולם כולו מחבר בין חומריות ורוחניות, ובוודאי יש קשר עמוק ביניהם. אי אפשר לנתק את השכל מהעולם ולשאוף לחיות בעולם מטאפיסי, אלא החיים הם כאן, בעולם הגשמי הזה.

היוונים הביאו לשינוי גדול בעולם, ועל ידי כך הצליחו לקדם את המדע באופן משמעותי. עד שהגיעה המחשבה היוונית החדשה, העולם כולו היה שקוע בתפיסה אלילית שראתה חיבור מוחלט בין הגשמי והרוחני. לשיטתם לכל עצם גשמי יש ישות רוחנית המשפיעה עליו, ולמשל, כדי לשבור שולחן אפשר להשתמש בפטיש, אבל אפשר גם להשפיע באיזשהי צורה על המלאך שמקיים את השולחן ועל ידי כך לשבור אותו. תפיסה זו מנעה את התפתחות המדע, כי כדי להתעסק בחומריות היה צריך להתמודד גם עם כוחות רוחניים. היוונים באו ועשו הפרדה מוחלטת בין החומרי לבין הרוחני, וניתקו את הקשר שהיה ביניהם. אמנם הפרדה זו היתה נחוצה כדי לקדם את העולם, אך היה בה מן הסכנה, כי היא כביכול סילקה את א-לוהים מן העולם. אך אמנם צריך להבין כי שתי הגישות הן עבודת אלילים, גם הגישה המחברת בין החומרי והרוחני היא אלילית, וגם הגישה של הפירוד המוחלט היא סוג של עבודת אלילים, כי היא מוציאה את הא-ל מן המציאות. הדרך הנכונה היא להבדיל אך לא להפריד לגמרי. אנו אומרים שהקב"ה "מבדיל בין קודש לחול", הוא אינו מפריד ביניהם ואינו מנתק אותם, אלא מבחין בכל אחד מהם, נותן לכל חלק את החשיבות שלו, יודע מתי לחבר ביניהם ולהשתמש בשניהם. ששת ימי המעשה הם דבר אחד, שבת היא דבר אחר, אך ביחד הם יוצרים את האחדות בעולם. ישראל הם עניין אחד, שאר אומות העולם הן עניין אחר, אך יחד הם מקיימים את העולם. היהדות השכילה 'להבדיל בין החומריות לרוחניות', היינו לא לבטל אחד מהם, ולא להפריד ביניהם לגמרי עד כדי ניתוק, אלא להבדיל ולהבחין ביניהם ולחבר ביניהם באופן מורכב ומיוחד. זהו סודו של העולם, של הקשר בין הבורא לעולמו, ואת הסוד הזה מנסה ריה"ל ללמד אותנו בספר המיוחד הזה.

יש באדם צורך טבעי לרוחניות

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מגדיר את מצוַת "אנוכי ה' א-להיך" שהיא לדעת שיש כוח עליון שמנהיג את העולם. זה כמובן אמת, אך מה זה אומר לי באופן אישי? הכוח הזה עשה את ההויה ואת העולם, אבל איך זה מתחבר אליי? כך טוען מלך כוזר כלפי הפילוסוף: יש לי צורך לחוש את א-להים, להתקשר איתו, לחוות אותו בעולם הרוחני שלי. ולא רק לי, שזכיתי שידבר איתי א-להים בחלום, אלא לכל בני האדם יש את הצורך הזה, והם מוכנים להילחם על זה ולמסור את נפשם. הם לא רוצים לחיות חיים גשמיים בלבד נטולים רוחניות. אדרבה, כאשר האדם טרוד במרדף אחרי הגשמיות שלו, אחרי הפרנסה שלו ושל משפחתו, אין לו מספיק פניות נפשית להתעמק בענייני דת ובצרכים הרוחניים שלו. דווקא כאשר אדם מגיע למצב שבו הוא אינו טרוד בענייני חומריות יומיומיים, הוא הופך להיות משכיל, והוא מחפש משמעות ומענה רוחני. אנו רואים זאת כל הזמן.

כל בני אנוש צריכים רוחניות

מעניין לראות שריה"ל מוכיח את החיפוש אחר הרוחניות דווקא מן הגויים המאמינים בדתות האחרות. דווקא ריה"ל שהדגיש את ייחודיותו של עם ישראל, את ההבחנה הברורה בין יהודי לבין שאינו-יהודי, דווקא הוא מוכיח מן הגויים שיש דת בעולם ושיש אמונה וקשר בין האדם לבין בורא עולם. לומר לך שההבדל בין יהודי לבין גוי אינו שהיהודי הוא רוחני והאינו יהודי הוא בהמי. לא כן הוא! כל בני אנוש רוחניים, וגם הם מחפשים משמעות רוחנית לחייהם.

אדרבה, את כל ספרו זה מבסס ריה"ל על גוי שבחר להתגייר. הוא יכול היה לשים את השאלות בפיו של יהודי שחטא וחזר בתשובה, או איזו דמות חוקרת אחרת (כמו שעשה הרמב"ם, שייעד את ספרו לתלמיד שלו)[2], אך הוא בחר דווקא בגוי שמחפש משמעות לחייו. גם גוי מחפש משמעות רוחנית חיה ותוססת ואינו יכול להסתפק בתורתו של הפילוסוף.

את הנקודה החשובה הזאת בוחר ריה"ל להדגיש כבר בהקדמה לספרו.

גם הפילוסוף מאמין בכוחו של האדם ומצפונו המוסרי הוא עניין מחייב

הפילוסוף הזכיר בדבריו 'מעלות מוסריות' אליהן צריך לשאוף האדם, ולדבוק 'בדרך הישרים במדות ובמעשים', ועל ידי כך יגיע אל השלימות. וצריך להבין מהו ה'מוסר' אליו מתייחס הפילוסוף, כי ודאי לא מדובר במוסר א-לוהי, שהרי לדעת הפילוסוף אלוהים לא מתעניין במעשיהם ובמחשבותיהם של בני האדם בעולם. אלוהים לא מצווה על האדם מה לעשות, ולא דורש ממנו להתנהג במוסריות. אם כן, הפילוסוף מאמין שיש באדם איזשהו כוח, איזשהו מצפן ומצפון המורה לו מה מוסרי ומה לא מוסרי. כוח כזה הוא לא עניין ביולוגי, אלא משהו גבוה יותר שיש באדם.

אם נעמיק בעניין נגלה כי למעשה גם לפילוסוף יש דת. הוא סבור שיש מעשים שצריך לעשות ויש מעשים שאסור לעשות, ויש לאדם הוראות פנימיות כיצד עליו לנהוג במצבים שונים.

זה הוא הרעיון של "צלם א-לוהים". בכל אדם טבוע עניין א-לוהי פנימי, וזוהי גדולתו של האדם ועליונותו על כל הבריאה, והא-להים עשה את האדם ישר. על ידי הבנה זו נוכל להבין ולהסביר פעולותיו של אדם, ואף להבין אירועים ומהלכים שאירעו בהיסטוריה. ביהודי טמון כוח כזה ביתר שאת, ואפילו יהודי שרחוק מתורה ומצוות מגלה בעצמו נטייה לשמור על זיקה ליהדות, או זיקה לארץ ישראל, למרות שבאורח חייו הדברים רחוקים ממנו מאוד.

[1] ראה להלן מאמר ראשון פיסקאות ע-עז.

[2] מעניין הדבר: ספר "הכוזרי" שמדגיש את ייחודו וסגולתו של עם ישראל מבוסס על גוי שהתגייר, ואילו ספר "מורה נבוכים" שהוא נראה הרבה יותר אוניברסאלי, מיועד דווקא לתלמיד חכם יהודי (כך שמעתי מידידי ד"ר מיכאל ויגודה).