פרק ד

 האיסלם

פיסקאות ה-ט

אמונת האיסלם בא-להים קרובה ליהדות ורחוקה מן הנצרות

לאחר שלא מצא תשובה אצל הנצרות פונה המלך אל חכם מוסלמי. המוסלמי אומר לו כך:

"אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵא-לֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב".

לכאורה האיסלם שווה ליהדות בהגדרת הא-ל: יש א-ל אחד, הא-ל הוא קדמון, הוא ברא את העולם, הוא ברא את האדם. בשני דברים עיקריים אף חולק האיסלם על הנצרות: להבדיל מהנצרות שלא מאמינה בייחוד הא-ל, והמציאה את ה"שילוש", האיסלם מאמין בא-ל אחד. אף חכמי ישראל הגדירו את יחוד הא‑ל המוסלמי כיחוד שאין בו דופי. האיסלם גם דוחה את ההגשמה בה מאמינה הנצרות, ומרחיק מן הא-ל כל אפשרות של הגשמה וכל ביטוי שנשמע ממנו עניין של הגשמה. חכמי האיסלם פירשו את ביטויי הגשמה בכתבי הקודש שלהם בדרך משל ורעיון, וכפי שעשו גם חכמי ישראל בביאור פסוקים ומדרשים וכדומה.

האיסלם הופיע יחסית מאוחר – במאה השביעית – והתפשט במהירות, במיוחד באיזורי האימפריה הרומית המזרחית. האיסלם ביקש להקנות לעצמו לגיטימיות תרבותית ע"י תרגום לערבית של הכתובים היווניים העתיקים שנמצאו בספריות. האינטלקטואלים של האיסלם לאחר מכן ניסו להתאים עד כמה שאפשר את עקרי אמונתם עם השיח הפילוסופי, במיוחד עם שיטתו של אריסטו, שהיה נחשב "הפילוסוף" בה"א הידיעה, ואשר זכה לסמכות עליונה בעולם המחשבה והמדע. אין פלא, אם כן, שדבריהם של התיאולוגים המוסלמים דומים כל כך לדבריהם של הפילוסופים במספר עניינים.

'הקוראן' מוצג כספר מופלא שמוכרח להיות א-לוהי

עִם הוֹדָאָתֵנוּ כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱ-לֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשִׁיוֹתָיו".

החידוש הגדול של האיסלם הוא התורה החדשה שלהם, שהיא תורה שבאה לבטל את התורה שקדמה לה. את התורה הא-לוהית הזאת קיבל הנביא מוחמד על ידי גבריאל מלאך הא-לוהים (על ידי מלאך דוקא ולא על ידי הא-ל עצמו, וכפי שנבאר בהמשך), ונקראת 'קוראן'. ספר הקוראן כתוב בערבית, ולטענת המוסלמי ספר הקוראן הוא ההוכחה הברורה שהוא ספר א-לוהי, כי לא יתכן שאדם יכתוב ספר מופלא שכזה.

ריה"ל אינו מציג כאן את כל תורת האיסלם, שהיא תורה רחבה, אלא מציג מספר מועט של יסודות שהיה חשוב לו להזכיר ולהתייחס אליהם. אנו נרחיב מעט ונביא דברים על האיסלם שלא הוזכרו בדבריו.

ספר הקוראן הוא גם ספר שמְצַוֶּה הלכות. יש בו הלכות על כל חלקי החיים, ויש בו חוקים לסידור חברה מתוקנת, כמו: חוקים לחיי משפחה, חוקים לחיי חברה, דיני ירושה, עונשים לגזלנים ולרוצחים ולאנסים, דיני שחיטה, איסור שתיית יין ואכילת חזיר, מילה, ועוד. מלבד זאת, מְצַוֶּה הקוראן על האיש המוסלמי חמש מצוות עיקריות: 1) תפילה – בכל יום 5 תפילות. 2) צומות – בחודש הרמדן בו ניתן הקוראן. 3) נתינת צדקה. 4) עלייה לרגל למכה פעם בחיים, חאג'. 5) ג'יהאד – מלחמה נגד הכופרים. זוהי אינה דת מסובכת וקל יחסית לעמוד בדרישות.

האיסלם ויתר על הרוחניות בעולם הזה ואף היעוד הנצחי שלו הוא גשמי

"וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם".

העיקר הגדול באיסלם, התכלית הנכספת, היא להגיע לגן עדן. אך גן העדן של האיסלם שונה מזה של שאר הדתות. זהו אינו גן עדן רוחני אלא גן עדן גשמי. אל גן העדן של האיסלם הרוח מגיעה עם הגוף, ושם נהנה האדם ממעדני הגוף באופן נפלא ללא הגבלה. אם נעמיק להתבונן, לא לחינם הייעוד של האיסלם הוא גופני, כי למעשה אין שם אפשרות או צורך להתעלות רוחנית. האיסלם לכאורה ביטל את הרוחניות של האדם, ונשאר תקוע בחומריות. מצוות הקוראן מתייחסות לחיים החומריים, לסידור החברה והסדר המשפטי, אך אין שם מצוות שנועדו להביא את האדם להתעלות ולהידבק בבורא.

יחוד הא-ל והעצמתו הביאו לנתק בינו ובין האדם החומרי השפל

כיצד קרה שהאיסלם ויתר על הרוחניות?

אין זאת אלא משום שהאיסלם הגדיל והעצים את יחוד הא-ל כל כך עד שביטל כל אפשרות של התקשרות בין א-להים לאדם. אמנם א-להים ברא את העולם ואת האדם, בניגוד לאמונת הפילוסוף, אך אין אפשרות לקשר בין האדם לא-להים או בין א‑להים לאדם. בעניין זה דומה האיסלם לפילוסופיה. אין מסר בין א‑להים לאדם, אין לאדם השפל שום יכולת התחברות עם א-להים, וממילא אין לאדם צורך להתעלות רוחנית, מלבד לסגוד ולעבוד ולשבח את א‑לוהים. גם התורה והחוקים של האיסלם לא נועדו אלא לסדר את החברה ואת החיים החומריים, ולשמור על צניעות האדם ביחס לא-לוהיו, אך אין שם מצוות שנועדו להעלות את האדם ממדרגתו ולגרום לו להידבק בבורא. התורה נמסרה לנביא מוחמד על ידי מלאך ולא על ידי הא-ל עצמו, וכוחו של הנביא הוא בכך שיודע מה רצון השמים שיעשו בני האדם בארץ.

הרוחניות עבור המוסלמי היא ההכנעה – וזהו גם הפירוש המילולי של המונח "איסלם". ההכנעה המקסימלית היא שאיפת הרוחניות של המוסלמי, והיא ממצה את משמעות הדבקות בא-ל.

ההבדל העקרוני בין הנצרות לאיסלם

בעניין זה שונה האיסלם באופן קיצוני מן הנצרות. הנצרות הורידה את א-להים אל האדם, עד שכביכול הא-להים התגשם והפך לאדם. לשיטת הנצרות האדם יכול לדבר עם א-להים, להתווכח איתו, לאהוב אותו, ולפעול בעולם מכוחו. יש לאדם קשר עם א-להים, והקשר הוא הדדי. האיסלם השאיר את א-להים למעלה. א-להים הוא כל כך גדול עד שאין לאדם השפל נוכחות במחיצתו. אמנם א-להים העביר מסר אל הנביא, והדיבור הזה הפך באיסלם להיות העיקר הגדול ביותר (ואותו מדגיש המוסלמי בדבריו אל המלך), אך זהו קשר חד-סטרי. האדם אינו יכול להתחבר אל הא-להים או אפילו לדבר אליו.

גודל הא-ל גרם להקטנת האדם ולביטולו

גדלות הא-ל באיסלם הקטינה את האדם וגרמה לו להתבטל כלפי הא-ל ולהישאר בחומריותו השפלה. מציאות הא-ל כל כך גדולה עד שהבחירה החופשית של האדם כמעט והתבטלה לחלוטין. הכל ידוע מראש והכל "מַכְּתוּבּ". לאדם אין אמירה או יכולת פעולה בעולם העשויה להביא לשינוי. כל שעליו לעשות הוא לקיים את חובותיו ולסגוד לא-ל. הבחירה החופשית שהיא עיקר חשוב מאוד ביהדות (וריה"ל יעסוק בזה במאמר החמישי), התבטלה כמעט לחלוטין באיסלם.

יש באיסלם מידה גדולה מאוד של יראה כלפי א-להים. יראה זוהי מידה חשובה וראויה, אך אי אפשר שזו תהיה המידה היחידה ביחס בין האדם לא-להים, משום שהיא מביאה את האדם לידי התבטלות גמורה (הנצרות, לעומת זאת, הגדילה עד מאוד את האהבה לא-ל וביטלה כמעט את היראה, וכפי שביארנו לעיל).

התפילה המוסלמית מבטאת את ההתבטלות של האדם כלפי הא-ל

התבטלות זו באה היטב לידי ביטוי באופן התפילה המוסלמית. התפילה המוסלמית כל כולה עניין שבח לא‑ל ותיאור גדולתו. אין בתפילה זו בקשה ודיבור אל ה', כתפילה היהודית המשלבת בין שבח לבין בקשה, אלא רק שבח וקילוס. שהרי לבקש, היינו להודות בעובדה שיהיה דבר כלשהו חסר בעולמו של הא-ל, וזה לא יתכן. העולם כמות שהוא הינו ביטוי לרצונו של הא-ל והוא משקף את שלמותו. כמו כן המוסלמי מתפלל בהשתחוואה, בהתבטלות הגדולה ביותר מצד האדם כלפי א-להים. כך הוא מתפלל חמש פעמים ביום. התפילה היהודית אינה כך. היהודי בתפילתו אינו מתבטל אלא עומד לפני ה' (גם את 'נפילת אפים' יש שאין נוהגים כלל ויש שמטים מעט את הראש). אדרבה, ההלכה קובעת שבברכות בהם כורעים בתפילת העמידה כורע ב"ברוך" אך כשאומר את שם ה' זוקף, שנאמר ה' זוקף כפופים! כלומר, הקב"ה מעוניין שהיהודי יעמוד מולו מלוא קומתו וידבר עמו. אברהם אבינו עמד בתפילה ודיבר כלפי ה' "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"! משה רבנו אמר לקב"ה "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"! לכאורה יש כאן עזות פנים כלפי הקב"ה! אך באמת לא כן הוא, הקב"ה מעוניין שהיהודי יהיה מעורב במתרחש בעולם, יכאב ויודה, יצעק ויתבע שינוי. א-להים תובע מן האדם להיות שותף בהתנהלות העולם. היהדות ידעה לשלב בין היראה לאהבה, האיסלם אינו מכיר באפשרות לאהבה וקשר בין האדם לא-ל אלא ביראה גמורה ובביטול מוחלט.

האיסלם הוא גם טוב וגם רע, ומשום כך היחס אליו הוא מורכב

כידוע, המוסלמים מזהים את עצמם כצאצאיו של ישמעאל, וישמעאל הוא בנו של אברהם אבינו, וצריך להבין מדוע הקב"ה גילגל את הדברים שאומה זו תבוא אל העולם דווקא דרך אברהם.

אנו רואים בתורה יחס מורכב כלפי ישמעאל ואמו הגר. פעמיים גורשה הגר מבית אברהם ושרה, פעם אחת לפני לידתו של ישמעאל, ופעם שנייה לאחר שנולד. מצד אחד הגר וישמעאל מוצגים כרשעים: הגר לא הכירה טובה לשרה גבירתה שהכניסה אותה לתוך ביתה ונתנה לה את בעלה, והיא זלזלה בה – "ותקל גבירתה בעיניה". על ישמעאל נאמר שהיה "מצחק", ופירשו חז"ל שעשה את שלושת העבירות החמורות ביותר. אך הנה ראה זה פלא – על אף רשעותה של הגר נגלה אליה הקב"ה והודיע לה שייוולד לה בן ושמו יהיה ישמעאל. על אף רשעותו של ישמעאל מציל אותו הקב"ה ממוות בצמא במדבר, ואנחנו תמהים – האם ישמעאל הוא רע או טוב?

את גירוש ישמעאל יזמה שרה, ודרשה זאת מאברהם בתוקף. כששמע זאת אברהם היה הדבר רע בעיניו, והקב"ה היה צריך להתגלות אליו ולומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". מדוע היה הדבר רע בעיני אברהם? רש"י מסביר בשתי דרכים: א) כאב לאברהם על שישמעאל יצא לתרבות רעה. ב) פשוטו – היה רע לו ששרה אמרה לו לגרש את הגר וישמעאל. רש"י הקדים את הפירוש שאינו פשט, והוא פירוש מפתיע – רע בעיניו של אברהם מצבו הרוחני של ישמעאל. אנו רואים אף שנים רבות לאחר מכן, כאשר אברהם הולך לעקדת יצחק, הוא לוקח אתו את ישמעאל (עפ"י חז"ל ורש"י), ואין זאת אלא כי ראה בו כתחליף ליצחק בנו העומד למות. אם כן, למרות שאברהם האמין בישמעאל וראה בו יורש לגיטימי, הוא נאלץ לשמוע בקולה של שרה ולגרש את הגר וישמעאל מביתו.

אברהם נתן להגר וישמעאל מים, אך רש"י מסביר ששרה נתנה עין רעה בישמעאל וגרמה שיחלה, ומתוך חוליו שתה הרבה ולכן תמו המים. כלומר, אברהם רצה שהם יחיו ואילו שרה רצתה שימותו. מה קורה פה?

אלא ההסבר הוא שאכן ישמעאל הוא גם טוב וגם רע, ויש באישיותו את שני הצדדים. ישמעאל מקדם את העולם. האיסלם הביא לעולם את אמונת היחוד באופן שלם, והוציא אצל רבים מן העולם את האמונה בע"ז. ידועים דברי הרמב"ם שפסק שמוסלמי אינו עושה יין נסך משום שהוא מאמין בא-ל אחד ואינו נחשב כעובד ע"ז. אברהם, שהוא אב המון גויים ואחראי לקידום העולם, רואה בישמעאל גורם חשוב ומועיל, ולכן הוא מאמין בו ורוצה בהצלחתו. אך באמת, מבחינתו של עם ישראל, האיסלם אינו טוב. האיסלם קורא תיגר על היהדות ורואה ביהודים כופרים ומכריז עליהם מלחמת קודש (ג'יהאד). שרה רואה לנגד עיניה את טובתו של עם ישראל, את ירושת יצחק, והיא אינה מוכנה שישמעאל יביא לעולם את רעיונותיו.

ריה"ל מציג את המוסלמי באופן שניכרים בו שני הצדדים, החיובי והשלילי. לא לחינם הציג תחילה את הפילוסוף, אחריו הנוצרי, ואחריו המוסלמי, משום שיש ביניהם הדרגה ערכית. המוסלמי קרוב יותר אל האמת מאשר הנוצרי, אך עדיין מלך כוזר אינו יכול לקבל אותו לגמרי. הוא מרגיש שגם אמונת המוסלמי נשענת על היהדות ובלעדי יסודות האמונה היהודית אין לאיסלם בסיס וקיום.

יום המנוחה השבועי של שלושת הדתות

מעניין לבחון את ההבדלים בין שלוש הדתות – הנצרות, האיסלם והיהדות, בהגדרת יום המנוחה השבועי. כידוע, התורה מצווה מנוחה ביום השביעי וכך נהגו היהודים כל השנים. הנצרות העבירה את יום המנוחה ליום ראשון, ואילו המוסלמים הקדימו את יום המנוחה ליום שישי.

נראה להסביר עניין זה בשתי דרכים:

השבת היהודית זהו יום בו האדם מתעלה מן העולם החומרי בו היה שקוע במשך ששת ימי המעשה, ומייחד ביום זה זמן רב לתפילה וללימוד תורה. יציאה מחומריות לרוחניות.

האיסלם מציין את המנוחה ביום שישי, משום שאצל האיסלם אי אפשר לצאת מן החומריות. האדם אינו יכול להתעלות ולהתקרב אל א-להים, אין לו קשר אליו, והוא נשאר בימי הבריאה והמעשה.

הנצרות העבירה את יום המנוחה קדימה, אל היום השמיני, שכביכול הוא מעל הטבע. מבחינת הנצרות המשיח כבר הגיע והעולם נגאל.

או כלך לדרך זו (שמעתי מפי הרב יהודה אשכנזי זצ"ל):

הקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי הוא נח. מהי מנוחה זו? המשמעות היא שהקב"ה העביר את האחריות על העולם לאדם – אני סיימתי לברוא את העולם, עכשיו אתה תמשיך לטפל בעולם. היהודי נטל את האתגר הזה, והוא מקדש את היום השביעי. המוסלמי לא מגיע לשבת, הוא לא יכול להיות שותף לא-להים. האדם בעיני המוסלמי הוא רק מקבל בעולם, הוא אינו נותן ואינו משפיע. אין קשר הדדי בין א-להים ואדם. משום כך המוסלמי מקדש את יום שישי ולא מגיע אל השבת המשותפת. אצל הנוצרי השבת כבר נגמרה, העולם כבר הגיע אל תכליתו ונגאל, ולכן הם כבר נמצאים ביום השמיני.

גם האיסלם וגם הנצרות שיחררו את האדם מן האחריות למעשיו. המוסלמי צמצם כמעט לחלוטין את הבחירה החופשית, ומבחינתו האדם נמצא עדיין בשלב הבריאה, וכל מעשיו וחטאיו כביכול מוכתבים לו ונקבעים מראש (זאת הסיבה שהם לא חוששים להתאבד, ואכמ"ל). הגבול בין החיים והמוות נעלם, שהרי ב"גן עדן" המוצע למאמין נשמרים לו כל תענוגי עולם הזה כפולים ומכופלים לנצח. גם הנוצרי שחוטא מצבו לא כל כך גרוע, כי כל מה שהוא צריך לעשות הוא להכיר בישו כגואל ולהדבק בו וכך ייגאל ויוושע. רק היהודי החוטא נמצא בבעיה – עד שהוא לא יעמול ויעשה תשובה הוא לא יוכל להתקדם. הוא מוכרח לקחת אחריות על מעשיו, וזהו עניינה של השבת.

כדי לטעון שהא-ל מדבר עם האדם צריך הוכחה ברורה

"אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱ-לֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱ-לֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם.

המלך טוען כלפי המוסלמי: בהגדרת הא-להות שלך אתה דומה לפילוסוף, אחדות הא-ל, שלילת הגשמות, ועוד. גם חוסר הקשר בין האדם לא-להים מתאים לתורת הפילוסופים. אבל מה שאתה מחדש הוא שהא‑להים יצר קשר עם האדם והעביר לו בדיבור את הספר הנפלא שלכם! אתה מוכרח להוכיח דבר כזה, זה הרי חידוש עצום שא-להים מדבר עם בן אדם, איך אני יכול להאמין לדבר כזה? המלך יודע שצריך להיות קשר בין א-להים לאדם, הוא מרגיש את זה, הוא חוה את זה, אבל כדי להאמין בזה גם באופן שכלי הוא דורש הוכחות.

האיסלם והנצרות טוענות שהן אוניברסאליות, אך רק היהדות היא אוניברסאלית באמת

וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי".

אתה טוען שהספר כל כך נפלא שמוכרחים לומר שהוא דבר א-להים, אבל אני לא יכול להתרשם ממנו משום שהוא כתוב בשפה שאני לא מבין. למעשה ריה"ל עושה כאן 'תרגיל', שהרי הוא עצמו מבין ערבית, ואף ספר הכוזרי כולו נכתב בערבית, אבל יש כאן טענה עקרונית. ריה"ל נוגע כאן בנקודה מהותית, שלמעשה נוגעת הן לנצרות והן לאיסלם.

כל הדתות טוענות שהן אוניברסאליות, שהן מיועדות לכולם, לכל בן אדם בעולם. ואדרבה, כלפי היהדות באים בטענה שהיא מיועדת רק לעם ישראל, רק ל'עם הנבחר', ובכך היא דוחה את כל שאר אומות העולם מלהיות שווי זכויות בה. אך אם נתבונן נגלה כי באמת הדתות אינן אוניברסאליות כלל ועיקר. הן לא מציעות לבני האדם לקבל אותן אלא דורשות מכל בני האדם להיות כמוהן. מי שלא מאמין באיסלם הוא מייד נחשב כופר ודינו מוות. מי שלא מאמין בישו אין לו סיכוי להיגאל ולהינצל מגיהנום. האיסלם בעניין הזה קיצוני מאוד, ולמעשה הכריז מלחמה כנגד כל העולם. נראה שלכך כיוונה התורה כשניבאה עליו "הוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" – הוא ישנא ויילחם בכולם וכולם ישנאו אותו.

לעומת זאת היהדות היא אכן אוניברסאלית. היהדות קוראת לכל העולם להאמין בקב"ה, ומעוניינת שהעולם יתקדם ויתוקן ותיעקר ממנו העבודה זרה, עד שכל העולם יאמין בקב"ה עצמו. זהו גם הקטע המסיים את התפילה היהודית – "עלינו לשבח" – בה אנו מבקשים מהקב"ה: "וכל בני בשר יקראו בשמך… יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון… ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד". אנו לא דורשים מהגויים שישמרו שבת, שיאכלו אוכל כשר, שיעשו ברית מילה. אנו לא דורשים מהם שיהיו כמונו. אנחנו רק רוצים שהם יכירו בא-ל ויכבדו אותו. והכי חשוב – את הרצון הזה שלנו אנחנו לא כופים בכוח אלא רק מתפללים ומבקשים זאת מהקב"ה. בהמשך יעסוק ריה"ל בנושא יחס היהדות לגויים.

האיסלם טוען שהאמת שלהם אינה זקוקה לראיות, אך היהדות סוברת שגם אמת זקוקה להוכחות

"אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ".

זהו משפט מעט קשה ואינו מובן. על טענת המלך שהוא צריך הוכחות עונה המוסלמי: נעשו על ידי הנביא שלנו מופתים "אך לא הושמו לאות בקיבול תורתו", מה הכוונה? מצאתי פירוש מעניין בדבריו של ה'אוצר נחמד', בפירושו השני לפיסקה זו כתב: "ואני שמעתי שהנביא הישמעאלי היה אומר שהדת שלו אין צורך להכרעת המופתים, כי הוא מקובל בשכל ואין בו דבר שהשכל ממאן". כלומר, טענת המוסלמי היא: הדת שלנו אמיתית ואינה צריכה ראיות, שהרי אין באמונתנו דבר הנוגד את השכל. אנו לא מאמינים בא-ל בגלל הקשר בין א-להים לאדם, אנו לא צריכים את הקשר הזה. דתנו היא אמת ואין בלתה!

כבר ראינו שדרכו של ריה"ל להדגיש עניינים מסויימים בדתות אחרות כדי להראות את הצד השונה בהן מן היהדות. גם כאן נראה לומר שריה"ל רומז לנו ש'מכלל לאו אתה שומע הן'. אם המוסלמי טוען שהם לא צריכים ראיות והוכחות, וכי האמת שלהם אינה זקוקה לראיות, אנו לומדים שהיהדות אכן זקוקה לראיות, לאותות ולמופתים! אמנם התורה היא אמת מוחלטת, אך האדם צריך להתחבר אליה, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי הוכחות וניסים. אי אפשר לומר ליהודי: זאת האמת, אז תעשה את מה שצריך לעשות כי ככה זה! גם אמת צריכה חיבור. העולם זקוק לקשר, האדם זקוק לקשר. אי אפשר לסמוך על התחברות לא-להים רק על סמך עיון שכלי. מבחינה זו ספר הכוזרי הוא ספר מודרני מאוד. המלך מחפש קשר, האדם מחפש קשר, והאיסלם לא נותן את הפתרון הזה. האיסלם תובע להאמין באמת מוחלטת שאינה מתבססת על קשר.

הנצרות קידשה את האמונה והאיסלם קידש את המעשים, ואילו היהדות משלבת ביניהם

ריה"ל בחר להקדים לספרו את השקפות שתי הדתות הגדולות – הנצרות והאיסלם. אצל האיסלם העיקר הוא המעשים ולא האמונה, בניגוד לנוצרי שמדגיש את חשיבות האמונה ואינו רואה חשיבות במעשים. הקדמות אלה חשובות לנו מאוד כיהודים, ולכן ריה"ל מציב לפנינו את שתי הגישות ההפוכות האלה. גישה אחת מקדשת את האמונה ודוחה את המעשים, וגישה שניה מקדשת את המעשים ומזלזלת באמונה. היהדות לא כן היא, אלא היא משלבת ורואה חשיבות עליונה הן באמונה והן במעשים. אין קיום לאמונה היהודית בלי מעשים, ואין קיום לתורה ומצוות בלי אמונה. ישנם זרמים ביהדות לאורך ההיסטוריה שנטו לאחד מן הצדדים: יש שנתנו את הדגש על האמונה וצמצמו את הצד המעשי ולא נתנו לו חשיבות רבה, ויש שראו את כל החשיבות במעשה המצוות ההלכתי, ועניין האמונה היטשטש ונעשה שולי וחסר חשיבות. והאמת היא שכל אחת מן הגישות היא סוג של אלילות. לעשות מעשה בלי מחשבה ובלי כוונה ובלי אמונה זה דבר חסר תועלת ותכלית, ולחשוב מחשבות נכונות וטהורות בלי לפנות אל הצד המעשי יוביל לקלקול גדול. גם כשעושים מעשים מתוך כוונות גבוהות צריך להקפיד לשמור על הכללים ועל ההלכה ועל השולחן ערוך, ואסור לנתק את העולם האמוני מהעולם ההלכתי. מצד שני, אסור להפוך לטכנוקרט ולעשות את המעשים רק כלפי חוץ אלא צריך להבין ולהזדהות עם המעשים ומשמעותם.