פרק ג

 הנצרות

פיסקאות ד-ה

הנצרות והאיסלם הן הדתות החשובות והפועלות בעולם. היהדות נראית מתה.

"אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּוֹ, אֶשְׁאַל אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם".

המלך מחליט לפנות אל הנוצרים ואל המוסלמים, נציגי שתי הדתות הגדולות והחשובות בעולם התרבותי שהכיר. נכון הוא שיש עוד דתות בעולם, ולהן מיליוני מאמינים, וגם להן עולם רוחני מסקרן שרבים נמשכים אליו בעולם המודרני, אך שתי הדתות שקידמו את העולם התרבותי הן הנצרות והאיסלם. את האפשרות לפנות אל היהדות דוחה המלך על הסף. לפי ההבנה הטבעית של המלך והרגשתו הפנימית (שעל פיה דחה את תורת הפילוסוף) האמת צריכה להיראות כלפי חוץ. כלומר, דת אמיתית צריכה לתת חיים למאמיניה, וצריכה ליצור אצלם חיים בריאים ומושלמים. אם היא לא 'תורת חיים' היא לא תורה אמיתית. כלפי חוץ עם ישראל נראה מת, היהודים נרדפים ומושפלים בכל מקום, ולכאורה מוכיחים בהתנהלותם הבזויה שהאמת איננה איתם. אמנם הסתכלות זאת היא הסתכלות חיצונית, של אדם שלא טרח לבדוק מבפנים ולא בירר את הדברים לעומק (וכפי שיגלה המלך עצמו בהמשך בשיחתו עם 'החבר'), אך בוודאי יש לכך משמעות.

כאשר החלה המגמה של התחייה הלאומית ושל שיבת ציון, ראה הרב קוק לנכון לציין את חשיבות המראה החיצוני של היהודי[1]. הוא לא ראה פסול בבחורים יהודים שהתעמלו ופיתחו שרירים, מראה שאינו מקובל אצל בחורי ישיבה יהודים. הוא הבין שההופעה החיצונית של היהודי מגלה על החיות הפנימית שלו, ובזמן של תחייה לאומית גם לחיצוניות הבריאה יש חשיבות. הרעיון הזה כבר נמצא בדבריו של ריה"ל כאן. בהמשך הספר יעסוק ריה"ל בעניין זה בהרחבה, ויתאונן על מצבם של ישראל בגלות ויסביר את העומד מאחרי זה[2].

הנצרות מסתמכת על התורה

"וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדוֹם וְשָאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאוֹת, וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאוֹת וְהִגָּלוֹת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ רְצוּיָיו מֵהֲמוֹנֵי בְנֵי אָדָם".

דבריו של הנוצרי יכולים היו להישמע גם מפיו של יהודי. יש בורא לעולם, הוא ברא את האדם, הבורא משגיח על העולם, יש לאדם אפשרות לקשר עם הבורא, יש שכר ועונש, יש נבואה. מדוע אנחנו צריכים לשמוע את הדברים היפים האלה מפיו של נוצרי? אלא כאן ריה"ל מדגיש לנו עניין חשוב: את כל יסודות האמונה לקחו הנוצרים (וכן המוסלמים) מתורתנו הקדושה. הנוצרי לא יכול להתחיל לדבר על עיקרי אמונתו מבלי שיזדקק להסתמך על התורה. תורת הנצרות עוסקת בערכים וברעיונות, אך לא מדברת על ההיסטוריה של העולם, על היסודות. כדי לדעת מה היה בהיסטוריה צריכה הנצרות את היהדות ואת תורתה. לא לחינם הנצרות מכנה את עצמה 'בת היהדות', משום שהבסיס האיתן שלה הוא אמונת היהדות: הבריאה, עם ישראל, ההתגלות בסיני, וכל מה שנאמר בתורה. ומדוע הם מסתמכים על מה שנכתב בתורה? משום שאי אפשר להתכחש לכך, וכפי שאומר הנוצרי: "אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלוֹתָם בַּהֲמוֹנִים גְּדוֹלִים". הניסים עליהם מספרת התורה וההתגלות בסיני נעשו בפני אומה שלמה ולא בפני יחידים, ונעשו פעמים רבות, ולכן אי אפשר להתכחש אליהם (ועוד נאריך על כך בעז"ה בהמשך[3]). הנצרות מאמינה בתורה, או כפי שהיא מכונה בלשונה 'הברית הראשונה'.

אמונת הנצרות: א-לוהים ירד אל האדם

אם הנצרות מסתמכת על התורה מה כבר יכול להיות כל כך נורא שם? אלא לטענת הנוצרי קרה אירוע מסויים ששינה את כל התמונה. יש מישהו בשם יש"ו שעל פי אמונת הנוצרים א-לוהים התגשם בו, על ידי שנתעברה אמו בנס וילדה את בן הא-לוהים. הוא נקרא בלשונם המשיח ולמעשה הוא הא-לוהים בעצמו, שהחליט אחרי כל השנים האלה לרדת אל העולם בגוף של אדם. האדם הזה יסבול סבל רב, ובזכות הסבל שלו ייגאל העולם ויינצלו בני האדם מן הגהנום על ידי שיתחברו אליו ויאמינו בו.

הרעיון העומד מאחרי אמונה זו הוא פשוט: במקום שהאדם יתאמץ ויתעלה כדי להתקרב אל הא-לוהים, חסך לו א-לוהים את העבודה הקשה והוריד עצמו אל העולם, אל האדם. זוהי נקודת המחלוקת העיקרית בין היהדות ובין הנצרות. התורה מספרת על משה רבנו שעולה אל ההר כדי לקבל תורה, התורה דורשת מאיתנו "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם", ואילו הנוצרים מורידים את הא-לוהים אל האדם, וא‑לוהים תמיד סולח לבני האדם כי הוא אוהב אותם. יש כאן שתי גישות הפוכות באופן מוחלט. היהדות דורשת מן האדם לעבוד קשה ולהתעלות, ואילו הנצרות מוותרת לאדם ומתחשבת בכל חולשותיו ומורידה אליו את הא-לוהים.

בניגוד לדרך הנצרות, היהדות מעלה את האדם אל א-לוהים

לכל אדם יש חולשות, לכל אדם יש יצרים ותאוות, כל אדם חוטא לפעמים ומאכזב את עצמו. כיצד אדם שחטא יתמודד עם העבירה שעשה? הרי המצפון מייסר אותו על כך. יש לו שאיפות גבוהות לעלות ולהיות אדם יותר טוב, קרוב יותר לא-לוהים, והנה הוא בגד בעצמו ובא-לוהיו ועשה מעשה שלא ייעשה, כיצד יוכל להשלים עם מה שעשה? כיצד יוכל האדם לחיות את כל חייו בפער הגדול בין השאיפות הגבוהות שלו לבין המציאות?

היהדות דורשת מן האדם להתמודד, ומי שחטא עליו לעשות תשובה שלמה ורק אז יתכפר לו. עליו לשפר את מעשיו ולשנות את דרכיו, ולהמשיך ולהתאמץ בתורה ובמצוות ובתפילה עד שיזכה לשוב ולהתקרב אל הקב"ה. אין ביהדות קיצורי דרך אלא דרישה לעבודה קשה ותמידית. אין התחשבות אם האדם עבר חוויות קשות, אם חי חיים קשים, עליו לעבוד על עצמו ולשנות את דרכיו, בלי הנחות!

עבור הנוצרי, לעומת זאת, העניין פשוט מאוד. על ידי אמונה באותו האיש זוכה האדם להינצל, ובכך הוא מזדכך וזוכה לקיצור דרך לגן-עדן. א-לוהים אוהב את האדם ומבין אותו, הוא יודע שהוא חלש אופי, ויודע שתאוות הגוף מתגברות עליו והוא אינו מסוגל להתמודד איתן, לכן הוא מתקרב אליו ומוכן לסלוח לו, ובלבד שיאמין האדם באמונה הזאת. האדם לא נזקק לעשות מעשה מסויים כדי להתכפר, אלא רק להאמין באותו האיש ולהתחבר אליו.

יש לשים לב שהגישה הזו היא גישה שהיתה רווחת מאוד בפסיכולוגיה הכללית ("ביהביוריזם", הגישה ההתנהגותית), גישה שמבינה את הרקע למעשים של האדם, ומבינה כי הוא נשלט על ידי העבר שלו ועל ידי החוויות שעבר בחייו, ואין הוא אחראי באופן מוחלט למעשיו. יש לה הבנה והכלה למעשים שעושה האדם, כי בעצם כוונותיו הן טובות רק הוא לא מסוגל להתגבר על הדחפים שלו ועל המצב אליו הגיע.

היהדות, כאמור, אינה מקבלת זאת כלל וכלל, וגישתה היא ההיפך הגמור. בשום אופן לא מורידים את רף הדרישות מהאדם ולא מוותרים לו! אמנם יש להתייחס לאדם חלש ופגוע ברוך ובחמלה, ולדבר איתו בצורה רכה, אך אסור לוותר לו. הוא יקנה בעמל רב את מידותיו ומעלותיו, אך הוא יזכה בהן והן יהיו שלו בקניין גמור. אם נוותר לו הוא לעולם לא יצליח להתרומם ולהפוך לאדם טוב יותר. זוהי גם הגישה הנכונה בחינוך, זוהי גם הגישה הנכונה בלימוד תורה, זוהי הגישה הנכונה עם עובדים – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". לדרוש מעצמך, לדרוש מהחניך להתאמץ, לא לוותר, ורק על ידי כך תזכה לקצור את הפירות.

הנוצרים לקחו מן המצוות את הצד הרוחני בלבד

אך הנה, אם אכן הנוצרים מסתמכים על התורה ומקבלים אותה, לכאורה הם מחויבים בכל המצוות הכתובות בה. ואף הנוצרי אומר למלך ציטוט מספר מתי: "לֹא בָאתִי לִסְתּוֹר מִצְוָה מִמִּצְוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם". כלומר, הנוצרים קיבלו על עצמם את כל מצוות התורה ואף יותר מהן, ולפי זה היו צריכים הנוצרים לחיות כיהודים, והרי אנו יודעים שאין הדבר כן, ולמעשה אין הם מקיימים מצוות מעשיות כלל, ולמעשה ביטלו את התורה. מהי אפוא כוונת הנוצרים באומרם שהם באו לחזק את המצוות?

הנוצרים רואים בכל מצוָה שני עניינים: הצד המעשי שבה והצד הרוחני שלה. לטענתם, בני ישראל, בגלל שפלותם במהלך השנים, היו צריכים את הצד המעשי, אך לאחר שבא יש"ו העולם עלה בדרגה, והתבטל הצורך בחלק המעשי של המצוה ונשאר רק החלק הרוחני. לחיזוק טענתם הם מצטטים את הפסוק הקורא למול את עורלת הלב[4], וטוענים שא-לוהים כבר אינו רוצה שנמול את "עורלת הבשר", קרי הצד המעשי במצוַת מילה, אלא שנמול את "עורלת הלב", הצד הרוחני.

המלך אינו יכול לקבל את הנצרות כי היא מתבססת על ניסים שלא הוכחו כנכונים, ומשום שאינה דורשת מעשים

המלך שוב שומע דברים שהוא לא יכול לקבל. ראשית, טוען המלך כלפי הנוצרי שמשהו פה לא מסתדר עם ההיגיון. האמונות האלה מתבססות על טענה של ניסים שאירעו שלא כדרך הטבע, מעשים שנראים לא הגיוניים ולא הוכחו בהוכחות ברורות, ולכן קשה למישהו מבחוץ לקבל את הטענות האלה בלי לפקפק בהן. אך יש כאן עניין נוסף בין השיטין. אמנם הנוצרי מודה שיש בורא ומשגיח לעולם, ושיש אפשרות לקשר בין הבורא ובין האדם – ואת הדברים האלה, כזכור, מחפש המלך ונפשו מזדהה איתם – אך מתברר שלפי הנצרות אין מעשים שצריך האדם לעשות, והמעשים כלל אינם העיקר. על פי הנצרות העיקר הוא להאמין אמונות מסוימות ותו לא. המלך אינו יכול לקבל זאת, משום שהוא יודע בוודאות שהאמונה והכוונה הטובה אינן העיקר אלא ישנם מעשים שעליו לעשות, מעשים שיהיו רצויים בעיני הבורא, וכפי שנמסר לו בחלום!

[1] אורות התחיה פרק לג.

[2] ראה להלן פיסקה קיב ואילך, ומאמר שני פיסקה לה ואילך.

[3] ראה להלן פיסקא פ ואילך.

[4] דברים י, טז: "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד"; ירמיהו ד, ד: "המולו לה' והסירו עורלות לבבכם".