פרק כ"ה

ארץ ישראל

לארץ ישראל יש סגולה מיוחדת הטבועה בה מראשית הבריאה, ועל כן שורה בה מציאות רוחנית קבועה

סוגיית התארים שימשה את ריה"ל כמעין מבוא לנושא העיקרי של המאמר השני – ארץ ישראל. המושגים 'כבוד ה", ו'שכינה', הוסברו על ידי החבר כמציאות רוחנית שנבראה על ידי הבורא, והיא קיימת כאן, בעולם הגשמי. מציאות רוחנית זאת נמצאת באופן קבוע בארץ ישראל, ומשום כך מובן מדוע נבחרה ארץ ישראל להיות ארצו המיוחדת של עם ישראל.

גישה זו של ריה"ל רואה בארץ ישראל מהות מיוחדת לעצמה. כלומר, ארץ ישראל לא נבחרה מכל הארצות להיות ארצו של עם ישראל על סמך מעלותיה הגיאוגרפיות או האקלימיות, אלא ארץ ישראל נבראה על מנת להיות ארצו של עם ישראל. כשם שעם ישראל לא נבחר בגלל מעשיו הטובים, אלא יש בו מטבע בריאתו סגולה מיוחדת ועניין א-לוהי (וכפי שהסביר ריה"ל במאמר הראשון), כך הוא העניין גם בארץ ישראל. מטבע בריאתה של ארץ ישראל יש בה עניין סגולי מיוחד, ושורה בה מציאות רוחנית, מה שהופך אותה להיות הארץ הראויה לעם ישראל (וכפי שיאריך ריה"ל להסביר בהמשך). לשיטה זו של ריה"ל אין צורך למצוא נימוקים וטעמים שכליים לשאלה 'במה נתייחדה ארץ ישראל מכל הארצות?'. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל משום שהשכינה שורה בה, ובגלל שהשכינה שורה בה רצה הקב"ה שעם ישראל יחיה עליה את חייו הגשמיים והרוחניים.

החולקים על ריה"ל אינם רואים בארץ ישראל מהות מיוחדת

אמנם, יש לדעת ששיטתו זו של ריה"ל היא ייחודית, ונשענת על יסודות קבליים, ואילו ראשונים רבים אחרים לא הלכו בדרך זו. כאשר הסבירו את עניינה של ארץ ישראל נקטו ראשונים אלה בגישה 'רציונאליסטית', והסבירו בטעמים שכליים והגיוניים מדוע נצטוו ישראל לדור דווקא בארץ ישראל.

נציג כאן את דברי ר' מנחם המאירי בעניין זה, בפירושו 'בית הבחירה' לגמרא, כמייצג את הגישה 'הרציונאליסטית'.

אומרת הגמרא בכתובות (קי ע"ב): "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". כלומר, עדיף לדור בארץ ישראל מאשר לדור בחו"ל, גם אם יש אפשרות לדור בחו"ל בין יהודים רבים יותר.

וכך מסביר זאת המאירי: "שחוצה לארץ דירת קבע לגויים ולעובדי האלילים, ואי אפשר שלא ללמוד מדרכיהם". כלומר, חו"ל שייך לגויים, כל לאום ולאום במקומו ובארצו. התושבים המקומיים שם מרגישים כאדונֵי הארץ, ומתייחסים אל היהודים כאל זרים וכאל תושבים זמניים, ומתוך כך יבואו היהודים ללמוד ממעשיהם ולהיות מושפעים ממנהגיהם.

מספרת שם הגמרא (קיא ע"א) סיפור: "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? (=אחיו של אדם אחד מא"י מת בעיר חוזאה שבחו"ל ללא ילדים, ואשתו של המת זקוקה לו ליבום, ובא לשאול את ר' חנינא האם מותר לו לרדת מארץ ישראל ולייבם אותה). אמר לו: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?".

כתב על כך המאירי: "דרך צחות אמרו, באחד שבארץ ישראל שנפלה לו יבמתו בחוצה לארץ ושאל לאחד מן החכמים מהו לירד לקיים מצות יבום, אמר לו אחיו נשא גויה, ברוך המקום שהרגו, ועכשו ירד אחיו אחריו?". כלומר, סיפור זה הוא "דרך צחות", דרך גוזמא והלצה, ואינו ממש כפשוטו.

עוד אמרה הגמרא שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות".

הסביר המאירי: "שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל, וכמו שאמרו 'כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל', שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתייאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא". כלומר, אין לארץ ישראל מעלה מיוחדת בפני עצמה. הייחוד של ארץ ישראל הוא בכך שישראל דרים בה בשלוה ומתוך כך יש בה חכמה ויראת חטא, וממילא אם יש ריכוז גדול של יהודים בחו"ל שאינם חיים בפחד מן הגויים, כמו שהיה בבבל, אזי גם שם יש את המעלה הזו כמו בארץ ישראל.

אם כן, אנו רואים שהמאירי אינו רואה בארץ ישראל מהות מיוחדת לעצמה, ואין בה עניין סגולי מיוחד, אלא יש לבחירתה על ידי הקב"ה הסבר הגיוני: הואיל והיא אינה שייכת לגויים, ובדרך כלל יש בה אפשרות ליהודים לגור בשקט ושלוה, ממילא ניתן ליהודים לחיות בה חיי תורה וחכמה ויראת שמים, בלי להיות מושפעים בהשפעות רעות משכניהם הגויים. הקב"ה ציוה את עם ישראל לגור דווקא בארץ ישראל משום שרק בה יוכלו לחיות חיי תורה באופן הטוב ביותר.

אמנם, גם המאירי עצמו, בסוף דבריו שם, מודה לכאורה שיש בארץ ישראל עניין מיוחד שהוא למעלה מן השיקולים ההגיוניים שהזכיר לפני כן. וכך הוא מוסיף וכותב שם: "וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה. ועל זו אמרו: 'אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא', ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו 'וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי'". כלומר, יש משהו בארץ ישראל שגורם לאנשים להגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר, ואת זה קשה גם למאירי להסביר בהסבר רציונאלי. אמנם הוא אומר את הדברים באופן מובלע, ובניגוד לריה"ל אין הוא נוקט בהסבר זה כיסוד לכל עניינה של ארץ ישראל.

המחלוקת על דרכה של 'הציונות' נעוצה במחלוקת בין שיטת ריה"ל והחולקים עליו

הציונות הדתית במדינת ישראל מחנכת בעשרות השנים האחרונות להכרה בסגולתה המיוחדת של ארץ ישראל. זכה ריה"ל ושיטתו המחשבתית הקבלית הפכה להיות הגישה הדומיננטית והעיקרית בקרב אנשי הציונות הדתית, בעיקר משום שהראי"ה קוק נקט אף הוא בגישה זו והנחיל אותה לתלמידיו שהיו בוני הארץ. גישה זו היא מחודשת ולא כך דיברו כל גדולי ישראל בכל הדורות. כפי שראינו לעיל, ישנה גישה רווחת בראשונים שאינה רואה בארץ ישראל עניין סגולי מהותי לעצמו, אלא רואה את ארץ ישראל ככלי שנועד לאפשר לעם ישראל לחיות חיי תורה באופן הטוב ביותר. ממילא נוכל להבין את דעת המתנגדים ל'תנועה הציונית', התנועה שהחלה את כל המהלך של שיבת ציון והקמת ישוב יהודי בארץ ישראל. לטענת המתנגדים, אם הישוב היהודי אינו מושתת על ערכי תורה ומצוות – מה טעם יש בו? אדרבה, הקמת ישוב יהודי חילוני בארץ ישראל זוהי הכפירה הגדולה ביותר! מוטב להם ליהודים לחיות חיי תורה בחו"ל, מאשר חיים חילוניים בארץ ישראל! אולם הם מתעלמים מן העובדה שגם לשיטת המאירי ההנחה הבסיסית היא שארץ ישראל היא מקום מוכן ליראת שמים. המאירי לא בא לחלוק על מרכזיותה של ארץ ישראל, אלא רק מסביר את עניינה בהסברים הגיוניים וריאליים. והרי סוף סוף זוהי הלכה, ואין אנו מבטלים הלכה בגלל שנראה לנו שהמצב השתנה. גם ההיסטוריה המודרנית מוכיחה שהיהודים מתבוללים בחו"ל בצורה מבהילה, מה שאין כן בארץ ישראל שם השמירה על היהדות הולכת ומתגברת.

ואכן, ישנם מקורות רבים בחז"ל שמשמע מהם שיש איסור לעלות לארץ ישראל לפני שתגיע גאולתן של ישראל. בגמרא מובאת דעה הטוענת שיש איסור מוחלט לצאת מבבל לארץ ישראל, ומזכירה את עניין 'שלושת השבועות' שהשביע הקב"ה את ישראל, ובהן השבועה 'שלא יעלו בחומה', היינו שלא לעלות בחזקה לארץ ישראל שלא בהסכמת אומות העולם. ריה"ל אינו מזכיר את המקורות הללו ומתעלם מהם[1]. מאידך, כפי שהוכחנו לעיל, גם השיטה החולקת על ריה"ל מודה שיש בה בארץ ישראל איזשהו עניין מהותי מטא-פיסי שאינו ניתן להגדרה בכלים שכליים רציונאליים. ריה"ל הפך את העניין הזה ליסוד שיטתו.

הרמב"ם מתייחס לארץ ישראל באופן מיוחד

מהי שיטת הרמב"ם ביחס לארץ ישראל? כיצד תפס הרמב"ם את עניינה של הארץ? האם הוא הסכים עם ריה"ל והדגיש את עניינה הסגולי המהותי, או שמא נקט בגישה הרציונאלית הרואה בארץ ישראל את המקום בעל התנאים הטובים ביותר לקיום חיי תורה לעם ישראל?

הנה במורה נבוכים לא התייחס הרמב"ם לארץ ישראל כיסוד מרכזי ביהדות. גם בספרו 'משנה תורה' לא ייחד הרמב"ם קובץ הלכות מיוחד לענייני ארץ ישראל, אלא הזכיר עניינים השייכים אליה במקומות מפוזרים בספרו. כמובן, בספר זרעים עסק במצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל. במקומות נוספים מזכיר עניינים פרטיים הנוגעים לארץ, כמו הדין של עבד שרוצה לעלות לארץ ישראל שכופין את רבו לעלות עמו (ראה הלכות עבדים ח, ח-יא). יש בארץ ישראל מצוות מיוחדות, ולכן דינה שונה מכל הארצות.

רק בסוף הלכות מלכים מתייחס הרמב"ם לעניין המצוה לגור בארץ ישראל, וכאן אנו נתקלים בתופעה מעניינת. בניגוד לדרכו בכל הספר, בעניין ארץ ישראל הרמב"ם נוקט לשון מדרשית-פיוטית. הוא אינו מתנסח בשפה הלכתית יבשה, אלא משלב בדבריו על ארץ ישראל תכנים מרגשים ונלהבים, מה שאין דרכו כלל כשעסק בשאר מצוות אחרות.

וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה, ט-יב): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם…

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון". אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר "וכפר אדמתו עמו". ובפורענות הוא אומר: "על אדמה טמאה תמות". ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ, גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", ובפורעניות הוא אומר: "ואל אדמת ישראל לא יבאו". כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו".

אנו רואים שגם גדולי הרציונאליים בין הראשונים, כאשר הגיעו לסוגיית ארץ ישראל הפכו להיות קצת פייטנים ורגשניים, וקצת 'מקובלים'. יש משהו בעניינה של ארץ ישראל שגרם ליהודים בכל הדורות להרגיש שיש כאן משהו מיוחד שהוא מעבר להבנה שלנו בשכל האנושי. אמנם, רק ריה"ל ראה בזה עיקר היסוד, וצירף לזה את שיטתו בהבנת המושג 'שכינה', שהיא בריאה של מציאות רוחנית מיוחדת, והפך את ארץ ישראל למקום מיוחד במינו. מעין גן-עדן רוחני בתוך העולם הגשמי הזה.

פיסקאות ט-טז

הכוח הרוחני של ארץ ישראל יכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל יושב עליה

החבר מזכיר בדבריו (בפיסקא ח) כי כבוד ה' ושכינתו, שהם למעשה בריאה רוחנית בעולם הזה, פועלים על עם ה' ובארצו. שואל הכוזרי: "מַאֲמָרְךָ "אֵצֶל עַמּוֹ" כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי, אֲבָל מַאֲמָרְךָ "וּבְאַרְצוֹ" קָשֶׁה לִי לְקַבְּלוֹ". מהו עם ה' אני כבר יודע, שהרי הסברת לי זאת לאורך המאמר הראשון, אך מה הכוונה בביטוי "ארצו", וכי יש לא-להים ארץ מיוחדת? הלא מלוא כל הארץ כבודו!

מסביר החבר: "אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח, וּמוֹצָא מִבַּלְעֲדֵי מוֹצָא, וְחַיָּה מִבַּלְעֲדֵי חַיָּה, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּמִדּוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם – בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג. וְהִנֵּה עַל פִּי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ". הרי ידוע שאין כל הארצות שוות, וכל מקום בעולם יש לו את האופי והייחוד שלו, הן לעניין סוג האדמה והצמחיה ובעלי החיים שבו, והן מצד אופי האנשים החיים בו. האקלים והאדמה משפיעים גם על אופי בני האדם ותרבות העם היושב עליה. אינם דומים בני האדם החיים באפריקה לבני האדם החיים באסיה, לא במראה חיצוני, לא באופי ומידות, ולא בתרבות ובמנהגים. כלומר, יש השפעה ברורה של המקום הפיסי על הנפש ועל הרוחניות של בני האדם. זוהי עובדה שאי אפשר להתכחש אליה. אם כן, אין קושי לקבל את העובדה שיש לבורא העולם ארץ שהיא מיוחדת לעניין רוחני, ובה הוא בורא מציאות רוחנית שאינה קיימת במקומות אחרים.

שואל הכוזרי (פיסקא יא): "אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ עַל הַשּׁוֹכְנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִתְרוֹן עַל שְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם". נכון לזמנו של מלך כוזר לא חיו היהודים בארץ ישראל, אלא היו בארץ תושבים מועטים, אשר חיו בתנאי מחיה קשים. ארץ ישראל נחשבה לאיזור צחיח שאינו מפותח, והמגורים בו היו בתנאים לא נוחים. מצב זה של הארץ ותושביה לכאורה מכחיש את הטענה שיש בארץ הזאת עניין א-לוהי מיוחד הפועל על תושביה באופן יוצא דופן.

החבר אינו מכחיש טענה זו. אכן, בזמן הגלות ארץ ישראל אינה מאירה פנים ליושבים עליה, ולא ניכר בה כלל עניין מיוחד. אלא באמת, יש לדעת עיקרון חשוב (פיסקא יב): בארץ ישראל קיים כוח רוחני פוטנציאלי, אך הוא אינו בא לידי ביטוי בכל עת, אלא הוא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל רק בתנאים מסוימים. התנאי הבסיסי לכך הוא מציאות של עַם ישראל, כשהוא מקיים מצוות וחי חיי תורה, על אדמת ארץ ישראל. לעַם ישראל עצמו יש עניין א-לוהי ופוטנציאל רוחני, אך כדי להוציא לפועל את הפוטנציאל הטמון בו הוא מוכרח לחיות בארץ ישראל. והוא הדין לעניין ארץ ישראל. כדי שארץ ישראל תצליח להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הרוחני שבה, היא צריכה שיישב עליה עַם ישראל ויקיים את מצוות התורה. רק השילוב של עַם ישראל וארץ ישראל, תוך קיום של חיי תורה ומצוות, יכול לגלות את העניין הא-לוהי והכוח הרוחני הגלום בהם בכל תוקפו. משום כך, בכל שנות הגלות כאשר עַם ישראל חי בחו"ל, לא הגיע עַם ישראל למעלתו הרוחנית הגבוהה, והיה שרוי בין האומות בשפלות ובביזיון; וכן ארץ ישראל לא האירה פנים ליושבים עליה, ותנאי המחיה בה היו קשים, משום שעמים אחרים ישבו עליה.

כדי להמחיש עניין זה ממשיל החבר את משל הכרם: "כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים". ישנה ארץ שהיא משובחת מאוד ומיוחדת לגידול כרם גפנים, אך כדי להצליח להוציא ממנה את הגפנים המעולים שלה יש צורך לטעת בה גפנים, וכמו כן יש לעבוד בה את כל עבודות הכרם המיוחדות. כן הוא אף בעניין ארץ ישראל. כדי שארץ ישראל תוציא אל הפועל את כוחה הרוחני המיוחד, צריך 'לטעת' בה את עם ישראל דווקא, והם צריכים לעשות בה את המצוות התלויות בארץ (שאי אפשר לעשותן בחו"ל), וכך תוציא הארץ את כוחה המיוחד אל הפועל.

ריה"ל שר את שירת הארץ ומאמין בכוחה המיוחד גם בשנות הגלות הקשות, כאשר עם ישראל אינו נמצא עליה, ואי אפשר כלל לראות את שבחה וטובה. כוחו של ריה"ל להרגיש ולראות את הכוחות הנסתרים החבויים בבריאה, ולזהות את טביעת האצבע הא-להית בכל עניין.

הנבואה שייכת במהותה לארץ ישראל

שואל הכוזרי: איך תאמר שהעניין הא-לוהי יכול להופיע רק בארץ ישראל, והרי מצאנו בני אדם שהתנבאו וקיבלו את דבר ה' גם בחוץ לארץ. אדם הראשון דיבר איתו א-להים, ולא נאמר שהיה זה בארץ ישראל; אברהם אבינו זכה לדבר ה' עוד כשהיה באור-כשדים; משה רבנו, גדול הנביאים, מעולם לא נכנס לארץ ישראל, אלא קיבל את נבואתו במצרים, ולאחר מכן במדבר סיני וכו'. אף לאחר שגלו ישראל מן הארץ היו בהם נביאים שקיבלו נבואה בחוץ לארץ: ירמיהו ניבא במצרים, יחזקאל ודניאל ניבאו בבבל, וכפי שמתואר בתנ"ך. אם כן, מוכח מכאן שאין לארץ ישראל עדיפות מיוחדת בעניין הנבואה והקשר בין א-להים לאדם, וניתן להגיע לנבואה גם במקומות אחרים!

עונה החבר: "כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ". ארץ ישראל היא ארץ הנבואה, ומהות הנבואה שייכת רק בארץ ישראל. באשר לדוגמאות אותן הבאת בשאלתך, שים לב שכל הנבואות הללו קשורות באופן ישיר לארץ ישראל: ראשית, לעניין אדם הראשון, מסורת היא בידינו שאדם הראשון נוצר בארץ ישראל ומת בארץ ישראל, והוא קבור עם אשתו במערת המכפלה. אם כן, את דיבורו עם הא‑להים עשה בארץ ישראל. אברהם אבינו אמנם זכה לנבואה בחו"ל, אך הוא זכה לה על מנת שיקום ויילך אל הארץ. מצרים היא חלק מגבולות ארץ ישראל המובטחת, אשר מגיעה עד ים סוף (ראה שמות כג, לא), ולכן נבואת משה וירמיהו היו במקום המסוגל לנבואת ארץ ישראל. אנשים אשר חיו בארץ ויצאו ממנה, יש להם עדיין את העניין הא-לוהי ואת הכוח הנבואי, ולא איבדו אותו לאחר שיצאו ממנה, ומשום כך יחזקאל ודניאל שחיו תחילה בארץ ישראל, יכולים היו להמשיך ולהינבא לאחר מכן גם בחו"ל. רמז לעניין זה מצאנו גם בענייני הלכה. סנהדרין יכולה לקדש את החודש דווקא בארץ ישראל, אך מי שהוסמך בארץ ישראל יכול לקדש חודשים גם לאחר שיצא לחו"ל (ראה ברכות סג ע"א). יש להם עדיין את הכוח של ארץ ישראל אליו זכו כשהיו בה.

הגויים חוששים מכך שעם ישראל יישב בארץ ישראל

אנו רואים שעל ארץ ישראל נפלו מחלוקות ומריבות לאורך כל ההיסטוריה, ומלחמות רבות היו עליה. לא רק ישראל רצו לגור בה, אלא עמים רבים כבשו את הארץ ונלחמו עליה. בין השאר היו כאן הכנענים, הבבלים, הפרסים, הרומאים, היוונים, הביזנטים, הצלבנים, הטורקים, הבריטים, ועוד רבים בכל התקופות.

מגלה לנו ריה"ל כי מאבק על ארץ ישראל החל כבר בשחר ההיסטוריה. המריבה של קין והבל, בניו של אדם הראשון, היתה על ירושת הארץ, כדי לזכות בעניין הא-לוהי המיוחד שבה (זוהי אחת הדעות המובאת במדרשי חז"ל[2]). אנו רואים זאת בחוש גם היום, כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל ובירושלים, הדבר הוא לצנינים בעיני הערבים ובעיני אומות העולם. וכי מה אכפת להם שעם ישראל יושב בארצו? מדוע זה כל כך מפריע להם?

אלא העניין הוא כך. גם הגויים מכירים בכך שיש רוחניות בעולם. גם אומות העולם יודעות שהחיים אינם רק חיי גוף בהמיים אלא יש לעולם מימד רוחני ומוסרי, וכל אומה רוצה להיות האחראית על הרוחניות ועל הערכים של העולם. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שעם ישראל הוא אשר מייצג את דבר ה' בעולם. אך נראה לומר שיש כאן עניין עמוק יותר: אומות העולם יודעות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, על פי הבטחת הבורא ועל פי ההיסטוריה, וזהו מקומם הטבעי. אך הן יודעות גם דבר נוסף: אם עם ישראל יחיה בשלוה בארץ ישראל תתגלה השכינה בעולם, והעולם כולו יתעלה מבחינה רוחנית. שוב לא יוכלו אומות העולם להמשיך ולחיות את חייהם כרגיל, אלא ייאלצו לוותר על הנאות העולם ולהתעלות ברוחניות. עובדה זו גורמת לפחד ורתיעה, ומובילה לשנאה ועוינות כלפי עם ישראל. באופן מסוים העולם חושש מהתגשמות דברי הנביאים, ומתיקון העולם המובטח באחרית הימים, ועושה כל שבכוחו למנוע זאת.

ארץ ישראל במהותה שייכת לזרעו של שם ולא לכנען

עוד אומר החבר בעניין ארץ ישראל (פיסקה יח): "הָיְתָה מָעֳמֶדֶת לְהַיְשִׁיר כָּל הָעוֹלָם, מוּכֶנֶת לְשִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֵת הִפָּרֵד הַלְּשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, ח): בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם".

כדי להבין את דברי ריה"ל יש לעיין למי משייכת התורה את ארץ ישראל. אמנם ארץ זו הובטחה לאבות ולזרעם, אך כדי לזכות בה היו צריכים ישראל לכבוש אותה מהעם היושב עליה.

ולכאורה, ישאל השואל, מדוע הבטיח הקב"ה את הארץ הזאת לעם ישראל, הרי זוהי 'ארץ כנען', ארצם של הכנענים ושבע האומות שחיו בה. מדוע לקחת ארץ ששייכת לכנענים ולהבטיח אותה לעם ישראל, ועל ידי כך לגרום למלחמות ולמריבות?

חיזוק לטענה זו אנו מוצאים, לכאורה, בפסוקים בפרשת נח. בתיאור תולדות בני נח, התורה מספרת על תולדות בני חם, ומתארת את תולדותיו של כנען. נאמר שם: "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע" (בראשית י, יט). מצידון בצפון עד עזה בדרום ועד סדום במזרח – זהו שטחה של ארץ ישראל, ואם כן מפורש הוא שארץ ישראל שייכת לכנענים!

אמנם אין זו קושיא חזקה, שהרי כבר לימדנו רש"י בדבריו הראשונים בפירושו לתורה את דברי ר' יצחק: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'". הארץ שייכת לקב"ה והוא מחליט למי הוא נותן אותה. בתחילה נתן אותה לכנעני, אך אחר כך החליט לתת אותה לישראל.

אך הנה יש להקשות על כך מדברי רש"י עצמו במקום אחר. על הפסוק "והכנעני אז בארץ" (שם יב, ו), אומר רש"י: "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד, יח) "ומלכי צדק מלך שלם", לפיכך (שם יב, ז) "ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת", עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם". כלומר, ארץ ישראל שייכת לשם, והכנעני הוא הכובש! אך כיצד נסביר את הפסוק לעיל הקובע את גבול הכנעני בארץ ישראל?

יש מן המפרשים שתירצו את הקושיא על פי המדרש (מדרש אגדה (בובר) פרשת לך לך יב, ו): "נח החרים בשעה שחלק הקב"ה את הארץ לשלשה בניו, שלא יהא אחד מהם נכנס לתחום חבירו, וז' עממין עברו בארץ ישראל ועברו על החרם, לפיכך צוה הקב"ה כי החרם תחרימו, ובעת שעבר אברהם לא היה עדיין נכנס לשם, אלא הכנעני בלבד, ולפיכך נפלה ארץ ז' עממים לישראל, לפי שנפלה כל הארצות לז' עממים בחלקו של שם". כלומר, אסור היה לכנעני להיכנס לשם, אך הוא קם ונכנס. הפסוק המתאר את גבול הכנעני אינו קובע שהארץ שייכת לו, אלא רק מספר שהכנעני ישב בה, אך באמת הוא ישב בה שלא כדין.

אך נראה שיש לתרץ באופן אחר. ארץ ישראל במהותה שייכת לזרעו של שם, מפני ששם הוא הרוחני מכל אחיו, וארץ זו היא ארץ רוחנית. הארץ הזו מתאימה להיות של שם. אך מה לעשות, למרות שבמהותה הארץ שייכת לשם בא הכנעני והתיישב בארץ. אמנם "מלכי צדק מלך שלם", הלא הוא שם עצמו[3], הצליח לשבת בירושלים, אך שאר חלקי הארץ היו בידי הכנעני. אם כן, נכון הדבר שהראשונים אשר ישבו בארץ ישראל היו הכנענים, והם לא לקחו את הארץ מאף אחד, אך למעשה הם נחשבים ככובשים, משום שהארץ במהותה ובאופיה שייכת לזרעו של שם.

[1] דעתו אינה להלכה, ונדחית מפני גמרא במסכת יומא (ט ע"ב) הקובעת שחטאם של דור עזרא היה שעלו יחידים ולא עלו בחומה, ומכאן למדנו שישנה חובה לעלות בחומה ולכבוש את הארץ.

[2] ראה בראשית רבה פכ"ב, ז, ועוד.

[3] ראה רש"י בראשית יד, יח.