פרק ה

השווה והשונה בין ריה"ל  והרמב"ם בביסוס האמונה

 פיסקאות י-כה

 ריה"ל, כמו הרמב"ם, מציג את הפילוסופיה כבסיס לאמונה

לא לחינם פתח ריה"ל תחילה עם דבריהם של הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי, לפני שהביא את דבריו של היהודי. ריה"ל לא הביא את דבריהם רק כדי לדחות אותם ולגלות בהם את השקר, עד שיגיע אל האמת האמיתית – היהדות, לא ולא! כל אחת מן ההשקפות האלה מהווה נדבך בבניית האמונה אצל האדם. הפילוסופיה מציבה את הבסיס לאמונה בא-להים ככוח עליון המפעיל את המציאות, שאין לו גוף ואינו משתנה, שהוא אחד, שאין האדם יכול לתפוס אותו ולהבינו. אחריה הנצרות ביססה את האמונה בא-להים שהוא בורא העולם ובורא האדם, וכי יש קשר בין א-להים לאדם ובין האדם לא-להים. אמנם הנצרות קילקלה והורידה את א-להים להיות כאדם, אך מה שקילקלה הנצרות תיקן האיסלם. האיסלם הוסיף את הנדבך של מעשים אותם נדרש האדם לעשות, והדגיש שהא-ל אינו ניתן להשגה, ולימד על מידת היראה שעל האדם לקבל על עצמו ביחס לא-להים. הן הנצרות והן האיסלם מבססים את אמונתם בא-להים על התורה ועל המסופר בה.

במידה רבה, יש בדרך זו של ריה"ל דמיון לשיטתו של הרמב"ם, שביסס את דבריו על הפילוסופיה והוסיף לה חוויה. גם ריה"ל מציג תחילה את הפילוסופיה, ואינו דוחה ושולל אותה מכל וכל אלא בונה עליה נדבכים נוספים.

מקובל לומר שריה"ל והרמב"ם מייצגים שתי גישות שונות בתכלית, הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, וכביכול הרמב"ם הוא פילוסוף ואילו ריה"ל הוא איש האמונה. אך לעניות דעתי אין זה כך. הן הרמב"ם והן ריה"ל מתחילים עם הפילוסופיה וממשיכים ומגיעים אל האמונה דרך חוויה של פגישה בין האדם וא-להים, אלא שהחוויה שלהם היא שונה.

בדברי מלך כוזר למוסלמי מרומז עניין מעמד הר סיני כהוכחה הטובה ביותר לאמונה

לפני שנעסוק בדבריו של החכם היהודי, ברצוני להתייחס לדבריו של מלך כוזר אל המוסלמי, משום שלעניות דעתי יש לדבריו של המלך שם הכנה ורמז לדברי החכם היהודי.

מלך כוזר אומר למוסלמי (בפיסקא ח): "אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים", קשה להאמין שא-להים מתחבר ומדבר עם האדם, וכדי להאמין בכך צריך לראות ממש נס גלוי. ולא סתם נס אלא "שֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה", הנס הזה צריך להיעשות לעיניהם של המוני אנשים, כך שהם יידעו זאת בוודאות ולא רק ישמעו על כך מסיפורים בכלי שני. ותנאי נוסף: "וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים", נס כזה שלא יהיה שום ספק בו שאכן אירע במציאות.

כל הקורא את הדברים יודע בדיוק לְמה רומז כאן ריה"ל. מלך כוזר מחכה לשמוע על אירוע כדוגמת מעמד הר-סיני, מעמד בו הא-להים דיבר אל האדם, ולא אל אדם יחיד אלא אל ציבור גדול מאוד. לכאורה מלך כוזר מודיע כאן שכאשר הוא ישמע על מעמד שכזה הוא ישתכנע מייד ויאמין!

הואיל וכך, היינו מצפים שהחכם היהודי יספר מייד למלך כוזר על הא-להים שלו, שברא את העולם ואת האדם, ושהתגלה לעיני כל ישראל בהר סיני ונתן להם את התורה! זו תהיה ההוכחה הניצחת והטובה ביותר, והלומד בספר אף מצפה שכך אכן יאמר החכם היהודי. אך הוא לא אומר זאת…

באופן מפתיע החבר אינו מייחס חשיבות למעמד הר סיני

עונה החבר למלך: "אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בֵּא-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים". הא-להים שלי הוא הא-להים של עם ישראל, שהתחבר אל האבות והוציא את עם ישראל ממצרים, וטיפל בהם במדבר והכניס אותם לארץ ישראל, ונתן להם את התורה אליה אנו מחוייבים עד היום. זהו הא-להים הפרטי של עם ישראל.

הכל נכון, אבל לכאורה עיקר חסר מן הספר! אמנם מלך כוזר יקפוץ מייד וישאל: 'מדוע לא הדגשת בדבריך שזהו הא-להים אשר ברא את השמים ואת הארץ ומנהל את העולם', וזו שאלה נכונה ומייד נעסוק בה, אך גם לשיטתו של החבר נראה לכאורה שהוא השמיט עניין עיקרי. כאמור לעיל, הלומד מצפה לשמוע מן החבר על מעמד הר סיני הנורא והנשגב, שהוא ההוכחה הברורה ביותר למציאות ה' ולהשגחתו ולחיבורו אל העולם ואל האדם, אך אינו זוכה לכך. יש כאן אירוע שהוא חוויה עצומה שאין אחריה עוררין, אך הנה החבר מתעלם ממנו ומבליעו בתוך דבריו במילים היבשות: "ושלח משה בתורתו". מדוע עושה זאת ריה"ל?

שיטת הרמב"ם בביסוס האמונה: א-לוהים כמנהיג העולם ותוספת החוויה של מעמד הר סיני

הזכרנו קודם שיש דמיון רב בין הרמב"ם לריה"ל, וכי שניהם מתבססים על הפילוסופיה כבסיס להכרת הא-ל, אלא שעל הבסיס הזה מוסיפים את העניין החווייתי.

נתבונן מה עשה הרמב"ם וכיצד הציג את האמונה בא-ל.

את ספר משנה תורה פתח הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ואת הלכות אלה פתח בהגדרת הא-ל באופן בו הפילוסופים מגדירים את הא-ל: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו… המצוי הזה הוא א-להי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף". כך מגדיר הרמב"ם את מצות ידיעת ה', לדעת שיש שם כוח שמנהיג את העולם ומפעיל אותו. בפרק השני הוא מדבר על מצות אהבת ה' ועל מצות יראת ה', וכותב כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". כלומר, מתוך הסתכלות והתבוננות בעולם, בבעלי החיים, ובסדר הנפלא של הבריאה מגיע האדם לאהבת הא-ל וגם ליראת הא-ל. זוהי לכאורה הראייה הפילוסופית, המזהה את הא-להים עם הטבע, עם התנהלות העולם, וכפי שגם כתבו הנביאים ודוד המלך בספר תהלים במקומות רבים. הבריאה מוכיחה על א-להים.

זוהי ראָיה שכלית, וזוהי אכן התחלתה של האמונה, שהרי האמונה מתבססת בראש ובראשונה על השכל וההיגיון. הרי בדיוק כך, על פי המדרש, הגיע גם אברהם אבינו, המאמין הראשון, להכרה שיש א-להים: "אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה פל"ט, א). ההבנה שיש כוח שמניע את העולם היא הנחת היסוד הבסיסית, ואותה גם הפילוסופים מבינים ומקבלים.

אך כאן הפילוסופיה נעצרת. היא איננה יכולה לתת תארים לא-להים, כלומר היא אינה יכולה להגדיר יחס בין א-להים לעולם. יש מצוי ראשון שמנהיג את העולם אבל מה זה אומר מבחינת האדם? איך זה נוגע לו ולמהלך חייו?

על כן הרמב"ם לא נעצר כאן אלא מגיע אל ההתגלות, אל החוויה. בפרק שמיני שם כותב הרמב"ם: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון – הוריד לנו את המן, צמאו – בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים 'משה משה לך אמור להן כך וכך', וכן הוא אומר "פנים בפנים דבר ה' עמכם", ונאמר "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת"". מעמד הר סיני הוא ההוכחה לנבואת משה, כי הוא החוויה והמפגש להם זכו כל עם ישראל, ואי אפשר לערער על מה שראית וחווית בעצמך.

החוויה שמדגיש החבר היא החוויה ההיסטורית, הא-ל המטפל ומסייע

כאמור, ריה"ל אף הוא הקדים והציג את תורת הפילוסופיה, אך הוסיף עליה נדבכים נוספים, אך גם הם אינם מביאים אל האמונה ללא החוויה. אך להבדיל מן הרמב"ם, שלשיטתו החוויה המביאה אל האמונה היא ההתגלות במעמד הר סיני, החוויה אצל ריה"ל היא אחרת. "אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בֵּא-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ…". החוויה של ריה"ל היא החוויה ההיסטורית, הטיפול הקרוב והמשגיח, הא-ל העוזר, הא-ל המסייע, הא-ל המציל. הא-ל שהוציא אותנו מסבלות מצרים, שכלכל אותנו במדבר במן ובמים, הכניס אותנו לארץ ישראל. זהו ממש ציטוט של הפתיחה לתפילת העמידה: "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב… גומל חסדים טובים וקונה הכל… מלך עוזר ומושיע ומגן… אתה גבור לעולם ה', מחיה מתים אתה, רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים…".

לתוספת הבהרה מביא החבר את 'משל מלך הודו', שמדגיש נקודה זו. לא מספיק לי לדעת שקיים אי-שם מלך גדול כדי לגרום לי להתחיל לעבוד אותו ולהאמין בו. ידיעה שכלית אינה מספיקה. רק כאשר נוצר בינינו קשר אישי, כאשר הוא שולח לי תרופות ודברים נוספים המסייעים לי, או אז ארגיש צורך להאמין בו ואדע שהוא מלך שקשור גם אליי. זוהי החוויה שתגרום לי להאמין בו על אף שכבר ידעתי על קיומו.

כמו הרמב"ם, גם ריה"ל מדגיש שהחוויה היא המקור לאמונה, ואי אפשר לבנות אמונה על סמך ראיות שכליות בלבד, אך החוויה של ריה"ל היא חוויה שונה.

הן גישת ריה"ל והן גישת הרמב"ם מופיעות בתורה, ונחלקו על מה יש לתת את הדגש

מדוע בחר ריה"ל את החוויה שחווה עם ישראל ביציאת מצרים ובמסע במדבר כחוויה המכוננת, ולא את חוויית מעמד הר סיני? הרי לכאורה הניסים שנעשו ביציאת מצרים ובהליכה במדבר נעשו רק לשעתם, ולא נשאר לנו מהם זכר, ואילו מעמד הר סיני הוריד לנו את התורה, המלווה אותנו בכל הדורות!

מעניין לראות שהתורה עצמה מציגה את שתי החוויות זו מול זו כבסיס האמונה. משה רבנו פונה לעם ישראל בפרשת ואתחנן ושואל אותם: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו?", מהו הדבר הגדול אליו מתייחס משה רבנו? אלו בעצם שני דברים: 1) "השמע עם קול א‑להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?". 2) "או הניסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' א‑להיכם במצרים לעיניך".

הרמב"ם בחר את הדוגמא הראשונה, את נתינת התורה במעמד הר סיני, ואילו ריה"ל בחר את הדוגמא השניה, את הוצאת ישראל ממצרים באותות ובמופתים.

שורש המחלוקת הוא בהגדרת מהותו של עם ישראל ביחס לתורה

נראה שהמחלוקת בין ריה"ל והרמב"ם היא מה שמכונה היום 'סגולה ובחירה'. האם עם ישראל נוצר במתן תורה – "היום הזה נהיית לעם" היינו מתן תורה (ראה ברכות סג ע"ב), או שמא עם ישראל נוצר לפני כן. האם התורה היא ההופכת אותנו לעם, כמאמר רב סעדיה גאון: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה', או שמא הואיל ועם ישראל הוא עם ה' לכן הוא נתן להם את התורה. בברכת התורה אנו אומרים תחילה "אשר בחר בנו מכל העמים", ורק אחר כך "ונתן לנו את תורתו", כלומר קודם בחר בנו ה' להיות לו לעם ורק אחר כך נתן לנו את התורה. ריה"ל מדגיש כי הקב"ה הוא א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, זמן רב לפני שנתן תורה לעם ישראל.

שיטתו של ריה"ל הופכת את החוויה למתחדשת במהלך הדורות, ובמיוחד בדורות שלנו

גישה זו של ריה"ל חשובה עד מאוד, ויש בה פנייה לכל הדורות כולם, לאורך ההיסטוריה. היו תקופות בהן עם ישראל לא שמר תורה ומצוות, ועל כך נענשו, אך הקב"ה לא כילה אותם. אין זאת אלא משום שעם ישראל יש לו קיום גם ללא התורה, ולא יכבה נרו לעולם ועד.

יתרה מזו, הואיל והדגש האמוני הוא על א-לוהי ההיסטוריה הרי שניתן לחוות את הא-להים בכל דור ודור. לא צריך להישען רק על אירוע אחד גדול שהתרחש בעבר אלא אפשר לגלות את א-לוהים בכל תקופה ובכל דור. הנה בדורות שלנו, דורות של תקומת ישראל בארצו, בו אנו רואים בעינינו את קיבוץ הגלויות והתגשמות הנבואות, אין לך פלא גדול מזה, וזה עצמו גילוי א-לוהות לעיני כל. עם ישראל חי וקיים, על אף כל הרדיפות והאסונות, ומצליח לבנות בארץ ישראל מלכות עצמאית, ובכך מגלה את א‑לוהים והשגחתו בעולם. א-לוהים של הכוזרי הוא א-לוהי עם ישראל, וככזה הוא מתגלה לאורך כל התקופות, והיהודי חווה מפגש עם א-לוהים לעיתים תכופות.

הן אמת, שספר הכוזרי נזנח יחסית במהלך הדורות, ובודדים היו שלמדו וציטטו אותו. בעולם הישיבות הליטאי, לדוגמא, הכוזרי לא נלמד. עיקר הלימוד היה ברמב"ם, והגישה היתה שהתורה היא העיקר והיא אשר מקיימת את עם ישראל. התורה קודמת לעם. משום כך כשהחלה 'שיבת ציון' קשה היה לרוב הציבור לקבל זאת, משום שלא נעשתה על ידי אנשי תורה. אם 'שיבת ציון' כרוכה בביטול תורה מוטב להישאר בגלות ולהמשיך ללמוד! התורה היא המהות, היא העיקר, ואם אין תורה אז לא שווה שום דבר! אך מי שהיה אמון על שיטת הכוזרי, מי שהאמין שעם ישראל הוא עם ה' כי קיים בו העניין הא-לוהי, ורק משום כך זכה לתורה, בשבילו נראתה 'שיבת ציון' כדבר טבעי וכהמשך פשוט של ההיסטוריה היהודית. ודאי התורה חשובה, ודאי על עם ישראל להיות דבק בתורה בכל נפשו ובכל מאודו, וכפי שהדגיש החבר בדבריו: "וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה", אבל הבסיס הוא עם ישראל. תחיית עם ישראל היא המהות והיא העיקר, ורק אם עם ישראל יחיה ויתקיים הוא יזכה לשוב ולקיים את התורה, שהיא נפש האומה ותכלית חייה.

דבריו של ריה"ל הם מהפכה והסתכלות חדשה, ובדורות שלנו דבריו הופכים להיות רלוונטיים יותר מתמיד.