פרק סח

הגלות

פיסקה כא

כאן עובר ריה"ל לדבר על הגלות, על מצבו הקשה של עם ישראל השרוי בתוכה, ועל הרעיון הא־לוהי העמוק העומד מאחוריה.

נושא זה מהווה מעין סיכום לנאמר בספר עד כה, והוא גם משמש הקדמה לנושא הבא – לימוד חכמת ישראל העמוקה בענייני סודות הטבע והבריאה (שהרי במצבו הנוכחי של עם ישראל לא נמצאים בו חכמי מדע הבקיאים בנושאים אלה, ועל כן יש להוכיח כי חכמה זו עדיין קיימת בעם ישראל).

למתבונן מן הצד נראה שעם ישראל בגלות נזנח ע"י הבורא, ושוב לא שרוי בו 'העניין הא־לוהי' אשר ליווה אותו בשנותיו הגדולות בהן היה בשיאו

לאורך כל הספר מדגיש החבר את ייחודו של עם ישראל, זרעו של אברהם אבינו, על כך שיש בהם את העניין הא־לוהי, ובזכותו הם ראויים לנבואה וחיים מעל הטבע בהשגחה מיוחדת של הבורא. ובאמת זהו תיאור יפה מאוד, והוא משכנע את המתלבטים בדרכם הרוחנית אל הא־להים לבחור דווקא בדרך התורה והיהדות, שהיא עדיפה אלף מונים על פני שאר הדתות האחרות. אך הבעיה היא שהתיאור הזה הוא לכאורה תיאור היסטורי בלבד. הוא היה נכון בעבר, כאשר עם ישראל היה במצבו הטוב ביותר: כל העם ישב בארץ ישראל, היה לישראל שלטון מדיני ומלך יהודי, המצב הכלכלי היה מזהיר ובית המקדש פעל בירושלים באין מפריע. בתקופה זו היה ניכר כי יש ביהודים את 'העניין הא־לוהי' והשכינה הקדושה שורה בעם ישראל. אך היום, בזמן הגלות, המתבונן מבחוץ על מצבו של עם ישראל לא רואה כלום מכל זה. עם ישראל מפוזר בגלות, ובמקומות בהם ישנן קהילות יהודיות מצבן הוא בכי רע, והיהודים שם סובלים קשות מן הגויים אשר הם חיים בקרבם, ומצבם החומרי והרוחני קשה מאוד. "אָמַר הַכּוּזָרִי: שָׁקַע הָאוֹר הַהוּא אֲשֶׁר אַתָּה מְסַפֵּר, שְׁקִיעָה שֶׁהַדַּעַת מְרַחֶקֶת שֶׁיֵּרָאֶה עוֹד, וְאָבַד אֲבֵדָה שֶׁהֲשָׁבָתָהּ אֵינָהּ עוֹלָה בַּמַּחֲשָׁבָה" (פיסקה כ). נראה, לכאורה, שאותו 'אור' מיוחד שהיה קיים בהם כבר עבר ואיננו, שהרי אין אפשרות לנבואה במצב כזה (שהרי הם מחוץ לארץ ישראל), וכמו שזה נראה עכשיו גם אין סיכוי ל'אור' המיוחד הזה לשוב ולחזור להתקיים בעם ישראל (כמובן, שאלה זו יכולה היתה להישאל בזמנו של ריה"ל ובמשך שנות הגלות הארוכות והקשות, אך בתקופתנו שהיא ב"ה תקופה מובהקת של אתחלתא דגאולה שאלה זו שוב כלל אינה שייכת, ואשרינו שזכינו לראות בשוב ה' את שיבת ציון!).

טוען כנגדו החבר: "אֵינֶנּוּ שׁוֹקֵעַ אֶלָּא בְעֵינֵי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָנוּ בְּעַיִן פְּקוּחָה, וּמֵבִיא רְאָיָה מִדַּלּוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּפִזּוּרֵנוּ שֶׁנִּשְׁקַע אוֹרֵנוּ, וּמִגְּדֻלַּת זוּלָתֵנוּ וְהַשָּׂגָתוֹ לָעוֹלָם וּמָשְׁלוֹ בָנוּ כִּי יֶשׁ לוֹ אוֹר" (פיסקה כא). וכי אתה מודד אמת רק לפי הצלחה חומרית בעולם? האם לדעתך מי שמשחקת לו השעה בעולם והוא מצליח מבחינה חומרית זוהי ראיה שהא־ל איתו, ואילו מי שחווה כשלונות ונכסיו אינם מוצלחים מוכיח שאין הא־ל לצדו? אני מתפלא עליך, אדוני המלך, זוהי טענה לא רצינית…

המלך מיד מבהיר את כוונתו: "לֹא הֵבֵאתִי מִזֶּה רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי הָאֻמּוֹת הַחוֹלְקוֹת זוֹ עַל זוֹ יֵשׁ לְכָל אַחַת מֵהֶם גְּדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת בִּשְׁתֵּי קַצְווֹת הַסּוֹתֵר, אֶלָּא אוֹ בְאַחַת מֵהֶן אוֹ אֵינוֹ בְאַחַת מֵהֶן" (פיסקה כב). לא, לא, אני ודאי איני מודד את האמת על פי הצלחה חומרית או אי-הצלחה. הנה, לדוגמא, שתי הדתות הגדולות – הנצרות והאיסלם – שתיהן מצליחות בעולם, כל אחת באיזור שלה, ובוודאי אי אפשר לומר על כל אחת מהן 'האמת איתה', שהרי שתיהן חולקות זו על זו בתפיסת הא־לוהות ובאמונה בו, ואי אפשר שתהיינה שתיהן אמת. אדרבה, כל הדתות מחשיבות ומפארות דווקא את אותם האנשים אשר העדיפו לחיות חיי עוני ושפלות, והתרחקו מהנאות העולם הזה, ואף מסרו את נפשם על אמונתם. אם כן אל תחשוד בי שאני מסתנוור מהצלחות חומריות ודן על פיהן.

הטענה כלפי היהודים היא שהם אינם מקבלים עליהם באהבה את סבל הגלות ואינם חפצים בה, ויש בזה פגם בעבודת ה' ובקבלת הייסורים באהבה

אך מה שמפריע לי, החבר היהודי, הוא שיש הבדל גדול בין הסבל של אותם יחידים בדתות האחרות לבין הסבל שלכם, היהודים. אותם אנשים שסבלו ונרדפו, ואשר על כך הדתות האחרות מפארות ומציינות אותם לשבח, הם בחרו מרצונם בחיי הסבל שלהם, ועשו זאת מתוך אמונה גדולה בא־להים. אך אצלכם היהודים אין הדבר כן! "וְאִלּוּ הָיִיתִי רוֹאֶה הַיְּהוּדִים עוֹשִׂים זֶה לְשֵׁם הָאֱ־לֹהִים, הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי יֵשׁ לָהֶם מַעֲלָה עַל מַלְכֵי בֵית דָּוִד" (שם). אמנם היהודים נמצאים בגלות במצב חומרי גרוע, אך הם נמצאים במצב זה שלא מרצונם! אין הם עושים זאת 'לשם שמים', מתוך קבלת הגזרה בשמחה ובהבנה, אלא הם סובלים את כל הרדיפות והמצוקות על כורחם שלא בטובתם. אין כאן מסירות נפש ולא דבקות בא־להים, שהרי אילו רק היו יכולים להיחלץ ממצבם זה אזי הם היו שמחים מאוד 'לוותר' על המעלה הגדולה של השִפלות והגלות.

מול טענה קשה זו עומד החבר חסר אונים, והוא נאלץ להודות במבוכה כי אכן עם ישראל אינו עומד כמו שצריך בניסיון של הגלות, ואין הוא מפיק ממנה תועלת רוחנית. "אָמַר הֶחָבֵר: הַדִּין עִמְּךָ שֶׁתְּחָרְפֵנוּ בָזֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת מִבְּלִי תוֹלָדָה" (פיסקה כג). אכן, לא השכלנו להתייחס אל הגלות באופן הנכון, וחלק נכבד מן האומה מיואש ואינו מקבל את הגלות בהשלמה[1].

למרות הטענה, דווקא מצבו של עם ישראל בגלות מוכיח את ייחודו המופלא של עם ישראל ואת השגחת הבורא עליהם

אמנם החבר מסכים שיש כאן בעיה מסוימת, אך המצב אינו באמת חמור כמו שחושב מלך כוזר. החבר אינו מודה כאן לכל טענותיו של המלך אלא יש בדבריו הודאה חלקית בלבד: אתה טענת שהמצב הנוכחי השפל של עם ישראל בגלות מוכיח שהוא איבד את 'העניין הא־לוהי' ואת היכולת לחזור ולהתחדש ולהפוך לעם חי וקיים – כאן אתה טועה טעות חמורה! קיומו המיוחד של עם ישראל, גם כשהוא נמצא בגלות במצב לא טבעי, מוכיח כי 'העניין הא־לוהי' נמצא בו ומעולם לא עזבו.

"חָשַבְתִּי בַחֲשׁוּבִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם הָיוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת הַבּוּז וְהָעַבְדוּת מֵעַל נַפְשׁוֹתָם בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמְרוּהָ מִבְּלִי טֹרַח, וְיָשׁוּבוּ בְנֵי חוֹרִין וְתָרוּם יָדָם עַל מַעֲבִידֵיהֶם, וְאֵינָם עוֹשִׂים זֶה אֶלָּא בַעֲבוּר שְׁמִירַת תּוֹרָתָם, הֲלֹא דַי בַּקֻּרְבָה הַזֹּאת לְהַפְגִּיעַ וּלְכַפֵּר עֲוֹנוֹת רַבּוֹת" (שם). כל יהודי ויהודי הנמצא בגלות בין הגויים, ובוודאי אם הוא נמנה על חשובי הציבור ומנהיגיו, יכול היה בקלות להסיר מעליו את כל צרות הגלות – "במילה שיאמרוה מבלי טורח", כלומר אם רק יסכימו להמיר את דתם לדת האומה השולטת בהם – לנצרות או לאיסלם – היו הגויים מסירים ממנו את הלחץ והיה הופך לאדם חופשי כשאר כל אזרחי המדינה. העובדה שרוב היהודים לא עושים כן (כמובן, בכל מקום היה מיעוט שפרש מן הציבור והמיר את דתו), וממשיכים לחיות כיהודים תחת עול הגויים, מכפרת במידת מה על הטענה הגדולה שהשמיע כנגדם מלך כוזר. אמנם הם אינם מקבלים עליהם את סבל הגלות בשמחה מתוך עבודת א־להים ושמחה, אך סוף סוף הם אינם מתחמקים ממנה ואינם פוטרים עצמם מן הסבל הגדול הכרוך ב'להיות יהודי' בתקופות הגלות הקשות.

בתשובה זו של ריה"ל אין רק לימוד סנגוריא על עם ישראל ועל אמונתו, אלא יש כאן הנחת אצבע על תופעה פלאית וא-נורמלית בכל קנה מידה היסטורי. לא מצאנו בכל מהלך ההיסטוריה תופעה בה עם גולה מארצו, על כרחו, ואף על פי כן מצליח לשמור על צביונו הייחודי בכל מקום בו הוא נמצא. ציבור גדול מצליח לשמור על דתו, על תרבותו, על מנהגיו ואף על שפתו. תפגוש יהודי שומר תורה ומצוות בכל מקום בגלובוס, במזרח ובמערב, בארצות ערב או בארצות אירופה – הוא לומד את אותה התורה, את אותה המשנה ואותה הגמרא, מתפלל את אותן התפילות (עם שינויי נוסח מזעריים), שואף את אותן השאיפות, ומאמין באותם הערכים. זוהי אינה דת חדשה או מתחדשת, אלא זוהי אותה יהדות ישנה וּוָתיקה העוברת במסורת מדורי דורות. וכל זה לא מתוך רצון להתפשט ולכבוש ולהשתלט על דתות אחרות, אלא דווקא מתוך צניעות והצטנעות, בזהירות יתרה שלא לעורר עליהם את כעס האומות. ואל תאמר שהיהודים הסתגרו בינם לבין עצמם ולא התחברו עם העמים אשר חיו בתוכם, אלא להיפך, בכל מקום בו ניתנה להם האפשרות להרים ראש ולהתנהל כאזרחים שווים הקפידו היהודים שלא להסתגר בד' אמותיהם אלא היו מעורים היטב בחיי המסחר והתרבות עם הגויים אשר גרו בתוכם. אותן אומות אשר נתנו ליהודים זכות שווה זכו להתברך מהם, והם הצליחו להשפיע ולהועיל לחברה בה הם חיו באופן מוצלח ביותר (מה שבאופן טבעי גרם גם להגדלת השנאה כלפיהם מצד המון העם הנבער, והביא לרדיפות ולפרעות ר"ל). כיצד זה הצליח עם ישראל לשמור על צביונו לאורך כל השנים על אף שלא ישב בארצו, ולא חי חיי אומה עצמאית? הרי אומות שלמות לא עמדו בניסיון כזה ונעלמו לאחר כמה דורות ולא נשאר מהן זכר! אין זאת אלא כי 'העניין הא־לוהי' קיים בתוכם, והוא שומר עליהם באופן אל-טבעי כנגד כל חוקי ההיסטוריה והסוציולוגיה!

מטרתה של הגלות היא להביא לתיקון העולם כולו. התהליך שעובר עם ישראל בגלות דומה להתפרקות זרע באדמה על מנת לחזור ולצמוח ממנה ומכוחה

אך ריה"ל, כדרכו, אינו מסתפק במבט שטחי אלא הוא מעמיק ומתבונן לשורש הדברים.

מדוע עם ישראל שוהה בגלות כל כך הרבה זמן? הרי את העונש על החטאים שגרמו לחורבן והגלות כבר קיבלנו, הן כל החוטאים כבר אבדו ואינם. ואנו, בניהם הבאים אחריהם, מובטחים אנו במפורש בתורת משה ועל ידי הנביאים כי אנו עתידים להיגאל ולקבל פני משיח, וכי הוא יסיים את גלותנו, ויקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, ויִיטענו בגבולנו כבראשונה. אם כן, לְמה הקב"ה מחכה? מדוע הוא אינו מחיש את הגאולה? הרי ככל שעובר הזמן עם ישראל ממשיך לסבול ולהתענות, והוא מתרחק ממצבו הטבעי ככל שחולפות עליו השנים הקשות הללו! מה התועלת בכל הזמן הארוך הזה העובר על עם ישראל בגלות? לא יתכן שאין ייעוד ותכלית לכל התקופה הארוכה הזאת, ולא עביד קודשא בריך הוא מעשים שכאלה באופן סתמי בלא סיבה.

כאן מגלה לנו ריה"ל רעיון עמוק – "סוד וחכמה", כלשונו – והוא היסוד העומד מאחורי כל עניין הגלות. 'סוד' היינו הבנת התכלית והמשמעות של הגלות וזמנה הממושך, ובירור השאלה מדוע החליט הקב"ה להגלות את עם ישראל ולפזר אותו בין האומות לאורך זמן. ו'חכמה' היא הבנת 'המנגנון', היינו האופן בו עם ישראל מנוהל בשנות הגלות, על מנת שיוציא אל הפועל את המטרה אשר לשמה הוא הונח שם.

"עִם מַה שֶּׁיֵשׁ לֵא־לֹהִים בָּנוּ סוֹד וְחָכְמָה, כַּחָכְמָה בְגַרְגִּיר הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִפֹּל בָּאָרֶץ, וְהוּא מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחַלֵּף בְּנִרְאֶה אֶל הָאָרֶץ וְאֶל הַמַּיִם וְאֶל הַזֶּבֶל, וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רֹשֶׁם מוּחָשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיְּדֻמֶּה לַמַּבִּיט אֵלָיו, וְהִנֵּה הִיא אֲשֶׁר תְּשַׁנֶּה הָאָרֶץ וְהַמַּיִם אֶל טִבְעָהּ וְתַעְתִּיקֵם מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁתָּדֵק הַיְסוֹדוֹת וּתְשִׁיבֵם אֶל דְּמוּת עַצְמָהּ, וְתִדְחֶה קְלִפּוֹתֶיהָ וְעָלֶיהָ וְזוּלַת זֶה, עַד אֲשֶׁר יִזְדַּכֵּךְ הַלֵּב וְיִהְיֶה רָאוּי לָחוּל בּוֹ הָעִנְיָן הָהוּא וְצוּרַת הַזֶּרַע הָרִאשׁוֹן, עוֹשֶׂה הָעֵץ הַהוּא פְרִי כַּפְּרִי אֲשֶׁר הָיָה זַרְעוֹ מִמֶּנּוּ" (שם).

התהליך העובר על עם ישראל בגלות דומה לתהליך העובר על זרע הנזרע באדמה עד אשר הוא מגיע אל שלב הנביטה[2]. במהלך זמן זה הזרע מתפרק לגמרי, ולמתבונן מן הצד נראה כאילו הוא נפסד וחוזר אל היסודות שבקרקע. ההסבר המדעי לכך (בקצרה) הוא פירוק 'חומרי תשמורת', היינו חומרים המיוצרים על ידי הצמח ומהווים עבורו מאגרי אנרגיה לשעת הצורך בהן אין הוא מקבל אנרגיה ממקורות חיצוניים. חומרים אלה מנוצלים על ידי הזרע בתקופת השהייה, ועל ידי פירוקם וכילויים הזרע מקבל את האנרגיה והמזון להם הוא זקוק. לקראת סוף התהליך, כאשר נראה שהמאגרים אזלו וכבר לא נותר מן הזרע מאום, או אז כביכול מתעורר מקום הזרע לחיים ומנביט ומצמיח שורשים, ואלה נאחזים היטב בקרקע ומצמיחים את הצמח כולו.

טוען ריה"ל כי הקב"ה פיזר את עם ישראל בכל העולם על מנת שבסופו של תהליך יביאו לתיקון העולם כולו. עם ישראל הוא הזרע, ואומות העולם הם הקרקע בה שוכן הזרע. יש במשל זה שתי הדגשות, ושתיהן חשובות – אחת מצד עם ישראל והשניה מצד אומות העולם: מצד עם ישראל – ככל שעובר הזמן נראה שהעם הולך ונפסד, הולך וכלה, מאבד מזוהרו וחיוניותו, הופך להיות דומה לגויים אשר סביבותיו, ושוב אינו דומה כלל למה שהיה בתחילה, אך באמת הוא עתיד לחזור ולפרוח. מצד אומות העולם – הקרקע שסביבות הזרע סופגת ממנו את החומרים שהוא מאבד, סופחת ושומרת אותם בקרבה, ובסופו של דבר הזרע משתמש בכוחה של הקרקע אשר סביבו על מנת לשוב לחיים ולעלות ולצמוח. מתוך כך אף הקרקע הופכת להיות חלק מן הצמח ומכוחה הוא עולה וצומח.

מדובר, אפוא, בתהליך עדין, ממושך, שזקוק לפרספקטיבה רחבה של מרחב ושל זמן כדי לעמוד על טיבו ומהותו.

הדתות הגדולות קמו כדי להכין את העולם לקראת ביאת המשיח, ומטרת הגלות של עם ישראל היא לשכלל את הדתות האלה ולעדן אותן

בעיני ריה"ל ההשפעה העיקרית של עם ישראל על אומות העולם היא כמובן השפעה רוחנית, ולטענתו היהדות השפיעה באופן מהותי על ההשקפה ועל התיאולוגיה של הדתות האחרות. "וְכֵן תּוֹרַת מֹשֶׁה – כָּל אֲשֶׁר בָּא אַחֲרֶיהָ יִשְׁתַּנֶּה אֵלֶיהָ בַאֲמִתַּת עִנְיָנוֹ, וְאִם הוּא בְנִרְאֶה (=למראית עין) דוֹחֶה אוֹתָהּ" (שם).

חשוב לזכור מבחינה היסטורית ששתי הדתות הגדולות בעולם – הנצרות והאיסלם – קמו ונולדו רק לאחר ירידתו של עם ישראל ממצבו הרוחני העליון ויציאתו אל הגלות[3]. כאשר עם ישראל יצא אל הגלות עדיין שלטה בעולם עבודת אלילים פגאנית, ואף יסודותיהן של שתי הדתות הגדולות היו נעוצות בעבודת אלילים זו[4]. רק לאחר זמן קמה הנצרות (על ידי אנשים שיצאו מן היהדות), וכמה מאות שנים לאחר מכן קמה גם דת האיסלם. ריה"ל טוען כי רק בזכות השפעת היהדות החלו שתי הדתות האלה להתרחק מן האלילות עליה התבססו. במשך הזמן הלכו דתות אלה והתעדנו, והפסיקו עם המעשים הפולחניים האליליים המובהקים, וכל זאת מתוך ההשפעה הנסתרת של היהדות עליהם, בזכות העובדה שהיהודים חיו בין הגויים והשפיעו עליהם באופן הסמוי מן העין. (ריה"ל מוסיף ומעיר שגם בשלב זה עדיין לא הגיעו דתות אלה לאמונה אמיתית בא־להים. כלפי חוץ הם טוענים לאמונה ביחוד
הא־ל ובהשגחתו , אך בפועל רבים מהם ומחשוביהם אינם מאמינים בכך בלב שלם, וכפי שכתב לעיל בפיסקה יא).

לשתי האומות הגדולות הללו ישנו תפקיד חשוב בעולם בעיני ריה"ל: "וְאֵלֶּה הָאֻמּוֹת הֵם הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לַמָּשִׁיחַ הַמְחֻכֶּה, אֲשֶׁר הוּא הַפְּרִי, וְיָשׁוּבוּ כֻלָּם פִּרְיוֹ כַּאֲשֶׁר יוֹדוּ לוֹ וְיָשׁוּב הָעֵץ אֶחָד" (שם). דבריו אלה של ריה"ל משתלבים היטב בדברים שכתב הרמב"ם כ40 שנה אחריו אודות הנצרות והאיסלם:

"וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד… כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים: דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (הלכות מלכים יא, יד).

כלומר, הואיל ומלך המשיח אינו יכול לשַנות בבת אחת את דעתם של כל באי העולם וללמדם מיד את האמונה האמיתית בא־ל אחד, צריכות היו לקום דתות חדשות חובקות עולם אשר יכחישו את עבודת האלילים ויילחמו בה, וילמדו את מאמיניהם את האמונה בא־ל אחד.

אמנם דתות אלה אינן מקיימות את מצוות הא־ל אך הן מאמינות בהתגלות הא־ל לבני האדם, ואינן כופרות בקיומו של הבורא ובהנהגתו את העולם. ריה"ל מדגיש כי רק בזכות היהודים הנמצאים בגלות הפכו דתות אלה להיות נכונות יותר ועדינות יותר. אנו מוצאים דעות בפוסקים המתייחסים אל הנצרות ואל האיסלם באופן סלחני יותר, וטוענים שחל בהן שינוי ואנשיהן שוב אינם מאמינים באותה אלילות שהיתה בהן בתחילה. גם הרמב"ם, באיגרת לר' עובדיה הגר[5], כתב דברים דומים ביחס אל האיסלם, והודה בכך שדת האיסלם השתנתה וזנחה את דרך העבודה-זרה שהיתה בה בתחילה:

"אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מייחדים לא־ל ית' יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי… ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם – מה בכך? אלו המשתחווים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים… וכן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה ע"ז מפיהם, וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא, שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל. ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז, פעור ומרקוליס וכמוש… כללו של דבר: אף על פי שעיקר הדברים יסודם לע"ז, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחווה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז, לא בפיו ולא בלבו, אלא לבם מסור לשמים".

כאמור, גם ריה"ל, כמו הרמב"ם, טוען שהדתות התעדנו והשתנו ממצבן הפגאני הראשוני, אך ריה"ל מחדש שעידון ושכלול זה בא להן בגלל המציאות של היהודים בגלות, וכנ"ל.

תהליך 'פונדמנטליזם דתי' הוא מסוכן מאוד, והוא מנסה לקעקע ולמחוק את ההתפתחות הברוכה של הדתות במהלך ההיסטוריה

הואיל ודיברנו על תהליך השתנות של הדתות, ועידונן ושכלולן מבחינה השקפתית, יש לגעת בנקודה חשובה נוספת. הנה כל מי שעוקב אחר התפתחותן של כל הדתות במהלך ההיסטוריה מזהה בהן תקופות שונות, מעגליות, של שקיעה והתחדשות. כל כמה עשרות שנים מתעוררים כוחות חדשים ויוצרים גל חדש ותנופה חדשה בדת, דבר המביא לשינויים מסויימים לכאן או לכאן, ושוב המצב נרגע מעט, ושוב חוזר וניעור, וחוזר חלילה. אנו רואים תהליכם כאלה הן הנצרות, הן באיסלם, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ביהדות, ואין כאן המקום להאריך בפירוט תופעות אלה.

בשנים אלה אנו עדים להתעוררות גדולה בדת האיסלם, בה מתעוררים (שוב) כוחות רדיקליים קיצונים ואלימים, ושוטפים את מאמיניהם ברצון לכבוש את העולם ולהתפשט לכל מקום. ישנה הגירה גדולה מארצות האיסלם אל אירופה ואל אמריקה, ומוסלמים אלה מתיישבים שם ומקימים לעצמם שכונות וערים, ומנסים להשתלט על מקומות אלה תוך ניצול הרצון הטוב של אזרחי המדינות הללו והתנאים הסוציאלים הטובים בהם. רובם כלל אינו מנסה להתערות באוכלוסיה ובתרבות אלא הם מעדיפים לגור בינם לבין עצמם, ואין הם מכירים טובה לבני הארצות אליהם הגיעו. ימים יגידו לאן תופעה זו מובילה, אך אין ספק שאנו חוזים בעינינו בתהליך משמעותי של שינוי עולמי כללי.

ואם תאמר, מה הבעיה? הרי דת האיסלם מאמינה בא־ל אחד, ומאמיניה משעבדים עצמם לעבודת הא־ל ומונעים מעצמם כל מיני תענוגות, ולוואי וירבו כמותן.

הבעיה היא, במילה אחת – פונדמנטליזם. כלומר, הרצון לחזור אל המקור, לפרש את כתבי הקודש כהבנתם הפשוטה, ועל ידי כך לדלג על כל מהלך השנים שעברו מאז ועד היום. במהלך השנים אנשי הדתות השונות השכילו להתאים את האמונות וההשקפות העתיקות עם התפתחות התקופות החדשות, ובכל דור ודור פסקו חכמי הדת על אנשי דורם כיצד עליהם לנהוג בעניינים שונים. כך, עם הזמן, נוספה לדת שכבה נוספת של הכרעות והנהגות הקובעות כיצד נכון לנהוג. התפתחות המודרנה והמדע הביא לשינויים מהותיים בתרבות בעולם, ויחד עם שינויים אלה חלו גם תמורות עדינות הן באמונות וההשקפות הדתיות והן במעשים ובמנהגים הדתיים. הדברים שוב אינם פראיים כשהיו, אינם חד משמעיים, יש מורכבות, יש התחשבות בגורמים שונים ואחרים, וכדומה. כאשר באים עכשיו ומנפצים את כל השכבות האלה ומנסים לחזור אל פשוטן של המילים המקוריות, חוזרים בעצם מאות ואלפי שנים לאחור מכל הבחינות. תהליך זה הוא תהליך מסוכן, ואחריתו מי ישורנו.

גם ביהדות אנו מוצאים לאחרונה תופעות 'פונדמנטליסטיות' הלכתיות, בהם רבנים שונים מצטטים 'הלכות' הכתובות בתורה, כמו "מחלליה מות יומת", או "תמחה את זכר עמלק", או הלכות מאוחרות יותר כמו "קנאים פוגעים בו", או "גוי ששבת חייב מיתה", או "מורידין ולא מעלין", ועוד הלכות רבות כגון אלה. המשותף לכל ההלכות האלה הוא שרבותינו חכמי הדורות קבעו לנו שהן אינן ניתנות לביצוע בתנאים בהם אנו נמצאים, ואל לנו להשתדל ולהחמיר בהן.

ריה"ל מלמד אותנו כאן שהתופעה של עידון ושכלול היא תופעה טבעית, וכך כיוונה ההשגחה העליונה, והכל נועד כדי להכשיר את העולם אל תיקונו הכולל – הגאולה השלמה, בב"א.

[1]. וראה מה שכתב ריה"ל בעניין זה לעיל מאמר שלישי פסקה יא (בסופה) ופסקה יב.

[2]. ישנם בעולם כמה סוגי זרעים ולהם תהליכי נביטה שונים. אף חז"ל ידעו זאת. המשנה בתרומות (פ"ט מ"ו), למשל, מחלקת בין מינים ש"זרעם כלה" למינים ש"אין זרעם כלה". על פי ההלכה, בפשטות, מינים שזרעם כלה גידולים היוצאים מן הזרע נחשבים כדבר חדש לחלוטין המאבד את זיקתו אל הזרע, ואף אם הזרע היה אסור (כגון שהיה טבל) הגידולים היוצאים ממנו אינם אסורים. התהליך אותו מתאר כאן ריה"ל מתייחס לזרע שהוא כלה בקרקע.

[3]. כבר למדנו לעיל (ראה מאמר שלישי פיסקה סה ואילך) שתחילתה המשמעותית של הגלות היא בחורבן בית ראשון, אז נפסקה הנבואה ופסקו הניסים הגלויים שהיו במקדש. תקופת שיבת ציון ובית שני, עם כל חשיבותה, לא הקיפה את כל העם ולא היתה גאולה שלמה, ושימשה בעיקר לביסוסה של תורה שבעל פה. בתקופה זו החלו לפעול האישים אשר לאחר כמה מאות שנים נחשבו כמייסדי הנצרות.

[4]. ראה לעיל מאמר זה פיסקה יא.

[5]. שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' תמח; איגרות הרמב"ם מהדורת שילת ח"א עמ' רלח.