פרק נ

השתלשלות מסורת תורה שבעל־פה לאחר הפסקת הנבואה

פיסקאות סד-סז

בקשתו של המלך היא להרחיב כיצד דבקו חכמי תורה שבע"פ בעניין הא־להי

לאחר שתמו שאלותיו המתקיפות של מלך כוזר, מבקש המלך מן החבר להוכיח לו מתוך השתלשלות הקבלה את נכונותה ואמיתותה: "רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתָּבִיא לִי טַעַם מֵאֵיכוּת הַקַּבָּלָה הַמּוֹרֶה עַל אֲמִתָּתָהּ" (פיסקה סד).

נראה לומר שהמלך מבקש להרחיב עניין אליו רמז החבר בקצרה לעיל (בפיסקה לט): "תּוֹרָתֵנוּ קְשׁוּרָה בַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, אוֹ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם", בְּמַעֲמַד שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכֹהֲנִים וְסַנְהֶדְרִים, וַאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים שֶּׁנִּשְׁמַע מֵהַשּׁוֹפֵט הַמְמֻנֶּה בְכָל דּוֹר וָדוֹר… בְּעוֹד שֶׁהַסֵּדֶר נִשְׁאָר מֵהָעֲבוֹדָה וְהַסַּנְהֶדְרִין וּשְׁאָר הַכִּתּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלַם הַסֵּדֶר וְיִדְבַּק בָּהֶם הָעִנְיָן הָא־להִי בְּלִי סָפֵק, בֵּין בִּנְבוּאָה בֵּין בְּאֹמֶץ וְהוֹדָעָה[1], כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי…". כלומר, בעניין השתלשלות המסורת יש גילוי של העניין הא־להי: כל זמן שהיתה נבואה היתה התורה מחוברת למקום המקדש והשראת השכינה, אך גם לאחר מכן, בימי בית שני, היה העניין הא־להי דבק בחכמים באופן מובהק. נראה לומר שמלך כוזר מבקש כאן מן החבר לבאר כוונתו הרמוזה שם, ולהסביר באופן רחב יותר היכן מצינו את העניין הא־להי דבק באנשי הקבלה והמסורה שהיו לאחר תום הנבואה.

על פי ביאור זה נוכל להבין טוב יותר את התשובה, ותתיישב דעתנו מדוע מתמקד החבר דווקא בתקופה זו (וראה בפרשנים כאן שנתקשו בשאלה זו).

המעבר מנביאים לחכמים – עלייה בדרגה או נסיגה?

כידוע, עם הקמת בית שני בטלה הנבואה מישראל. יחד עם עולי בבל עלו הנביאים חגי זכריה ומלאכי, אשר סייעו בהקמת המקדש כהלכתו על פי הנבואה, אך הם היו הנביאים האחרונים של עם ישראל[2]. ריה"ל מגלה לנו שהנבואה נמשכה 40 שנה בתחילתו של בית שני, מכוחה של השראת השכינה אשר היתה בבית ראשון, ולאחר מכן פסקה לחלוטין[3]. רוצה לומר, תקופות היסטוריות אינן מתחלפות בבת אחת אלא ישנה תקופת מעבר הדרגתית, מעין זמן של 'בין השמשות' במעבר בין יום ללילה.

הפסקת הנבואה הביאה לצמיחתה ופריחתה של תורה שבעל־פה. "וְאַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הֲמוֹן הַחֲכָמִים הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, וְהֵם שֶׁעָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל סָמְכוּ קַבָּלָתָם אֶל הַנְּבִיאִים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ (אבות א, א): 'וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'" (פיסקה סה). מעבר זה מתקופת הנביאים לתקופת חכמים תורה שבעל־פה הוא למעשה שינוי מהותי בהנהגת הקב"ה את עולמו. כל זמן שבית המקדש הראשון היה קיים שרתה שכינה במקדש, וממילא שרתה שכינה בעם ישראל כולו. עולם התורה היה אף הוא מחובר אל המקדש, וחכמי התורה שאבו את כוחם וסמכותם מן הציווי שציוותה התורה "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". החיבור של תורה שבעל־פה עם הנבואה היה חיבור טבעי, וקל היה להם לחכמים לכוון לרצון ה'. עם חורבן בית ראשון גלתה גם שכינה, ושוב לא חזרה לשרות בעם ישראל, גם לא לאחר שנבנה הבית השני.

איזו דרך הנהגה עדיפה יותר, נבואה או חכמת התורה? או בלשון חז"ל: 'חכם עדיף מנביא' או שמא נביא עדיף?

לכאורה שאלה זו כלל אינה מתחילה, שהרי ודאי נביא עדיף! הן כל עניינה של חכמת התורה הוא לדעת לכוון אל רצון הקב"ה, ולשם כך מתעמקים חכמים בדברי התורה שבכתב שניתנו לבני האדם על ידי הבורא באמצעות הנבואה, ואם כן ודאי שנבואה מסוגלת לסייע לבני האדם להבין ולדעת באופן שלם יותר מהו רצון הקב"ה! זהו גם המצב האידאלי אותו תיארה התורה, איך הכהנים והשופטים נמצאים במקום אשר בחר ה', ומשם יוצאת הוראה לישראל, וכפי שתיאר ריה"ל לעיל באריכות – ולעומת זאת מצב של סילוק שכינה והפסקת הנבואה הוא מצב של דיעבד, מצב של גלות ושל חורבן, וכיצד אפשר לומר שמצב כזה עדיף? יתרה מזאת, תקופת בית שני היתה תקופה של כשלון לעם ישראל מבחינה מדינית. בית המקדש השני נבנה תחת שלטון פרסי, בהסכמת המלך כורש, ולאחר מכן עבר השלטון בארץ ישראל לידי היוונים. אמנם למשך תקופה מסויימת גבר בית חשמונאי, אך מהר מאוד הפכו מלכי בית חשמונאי להיות מלכים חסרי זהות יהודית ועמוד שדרה אידאולוגי. מלכות זו עברה למלכות הורדוס, שהיה מעבדי בית חשמונאי, ואלה מלכו עד חורבן בית שני. בתקופה זו לא היתה לעם ישראל עצמאות מדינית, ולא היתה לו גאווה לאומית, ואין להשוות כלל את ימי בית שני לימי בית ראשון.

אך הנה, למרבה הפליאה, חכמים קובעים כי 'חכם עדיף מנביא', ובעצם יש לראות במעבר מתקופת הנביאים לתקופת החכמים עניין חיובי, ויש כאן למעשה שכלול ועליית מדרגה. זהו מצב עדיף על פני המצב הקודם! כיצד זה יתכן?

הקביעה ש'חכם עדיף מנביא' מתייחסת לתקופה לאומית קשה בה נדרשת הנהגה מיוחדת

כדי להבין את הכוח הגדול של חכמים צריך שוב להזכיר את המצב השפל של עם ישראל בימי בית שני. כאמור, היתה זו תקופה של שעבוד תחת שלטון מלכויות זרות, ללא עצמאות וללא גאווה לאומית. על אף שעם ישראל היה בארצו ולא בגלות, מכל מקום לא היתה לו אפשרות לתפקד כעם נורמלי. במצב כל כך קשה, אך טבעי היה שהאומה הישראלית תתפרק ותתפורר. אך הנה, מתברר שעם ישראל גילה חוסן לאומי בלתי רגיל, והצליח להתקיים כאומה מאוחדת גם במצב קשה כל כך. כיצד זה קרה? מה היה הכוח המניע שהצליח לשמור על עם ישראל כיחידה אורגנית מלוכדת? אין זאת אלא בזכותם של אנשי כנסת הגדולה וחכמי התורה. מנהיגים רוחניים אלה הבינו את תפקידם ואת גודל השעה, והצליחו, על אף חוסר שלטון וחוסר סמכות מדינית, לשמור ולטפח את רוח האומה, וללכד את העם כולו סביב התורה ומצוותיה. הם עשו זאת על ידי תקנות וגזירות, שנתנה להם תורה סמכות לתקן ולגזור; על ידי חיבור נוסח תפילה אחיד, שלא היה קיים לפניהם; על ידי ציון תאריכים לאומיים של ימי שמחה ותענית (ראה 'מגילת תענית'); ועוד.

פעולתם של חכמים היתה הכרחית, והם ידעו להתאים את עולם התורה והמצוות אל המציאות המשתנה מול עיניהם. הם ידעו להכיל ולשמר את הכוח הרוחני הגדול של עם ישראל גם בתקופה בה נסתלקה השכינה וניטל כבוד מישראל. פעולות כאלה לא היו יכולות להתבצע על ידי הנביאים! הנביאים מורידים את התורה מלמעלה למטה. הם היו מודיעים לעם כיצד עליהם להתנהג, מוכיחים אותם על מעשיהם, מכוונים אל האידאל הגדול, אך לא היו יכולים לנהל את המציאות הקשה היום יומית ולהתמודד איתה. לשם כך עם ישראל זקוק היה לחכמים, שפועלים למטה, מלמדים, מחנכים, מדריכים, מוסיפים דברים משלהם על פי צורך השעה, ומרוממים את העם כלפי מעלה. לחכמים ניתן הכוח לפעול על פי התורה ולהתאים את ההלכה לצורכי הדור, על פי כללי ההלכה עצמם. חכמים יודעים איך מצד אחד לפעול בגמישות הנצרכת, ומצד שני לשמור על עמוד השדרה ההלכתי המוצק. כך היה לאורך כל הדורות, וכך הוא גם בימינו אלה.

משום כך קבעו חז"ל ש'חכם עדיף מנביא', כי הבינו בעומק דעתם שנביא לא היה מצליח במשימה הנדרשת בתקופה שכזו[4].

בתקופתנו עם-ישראל חוזר למצב של עצמאות לאומית כבימי בית ראשון, אך יש בכך סכנה לתפקידם של חכמי התורה שהנהיגו את העם בתקופת הגלות

כאן המקום לתת את הדעת לתקופה בה אנו חיים היום.

דור זה של שיבת ציון ושל קוממיות עם-ישראל בארצו הוא דור של תחיה לאומית ושל החזרת עצמאות ישראל למקומה. אך יש לשים לב היטב – אין כאן חזרה למצב שהיה לפני הגלות שהיתה לפני 2000 שנה, כפי שמוזכר במילות ההמנון 'התקוה', אלא יש כאן חזרה של 2500 שנה אל העצמאות הישראלית שהיתה בימי בית ראשון!

בימי בית שני עם ישראל התנהל בארצו כאילו הוא בגלות, ללא שלטון מדיני וללא צבא. כל מה שהחזיק אותו הוא התורה והחיים הרוחניים, בדיוק כמו בשנות הגלות הקשות שבאו לאחר מכן. לעומת זאת בימי בית ראשון התנהל עם ישראל (המפולג לשתי מלכויות, יהודה וישראל) בעצמאות מדינית ובשלטון עצמי. תקופה זאת יכולה היתה להתנהל על ידי הנבואה ולא היתה זקוקה לחכמי התורה שינהיגו אותה.

בדור זה בו אנו חוזרים לעצמאותנו, אנו צריכים לתת את הדעת על כך שההנהגה הרוחנית שהיתה בגלות לא תוכל להמשיך ולהנהיג את העם באופן מוחלט. זוהי גם הסיבה להתנגדות של היהדות החרדית לכל המהלך הציוני ולעצמאות המדינית, שהרי יש כאן מהפכה ורצון לחזור למצב בו אין שלטון מוחלט של עולם התורה.

לאורך כל שנות קיומה של תורה שבע"פ קמו עליה כופרים ומורדים, אך הם נעלמו מן המפה והיא חיה וקיימת

"וְאַחֲרֵיהֶם דּוֹר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִי שֶׁהָיוּ בְסִיעָתוֹ מִתַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים. וְאַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ מְפֻרְסָם, וּמִתַּלְמִידָיו צָדוֹק וּבַיְתוֹס שֶׁהָיוּ שֹׁרֶשׁ לַכּוֹפְרִים, וּבָהֶם נִקְרְאוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים. וְאַחֲרָיו יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְיוֹסֵף בֶּן־יוֹחָנָן וְחַבְרֵיהֶם, וּבוֹ אָמְרוּ: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדְעוּ לוֹ עָוֹן מִנְּעוּרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ. אַחֲרָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה, דְּבָרוֹ מְפֻרְסָם, וְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי הָיָה מִתַּלְמִידָיו וְנִתַּי הָאַרְבֵּלִי הָיָה בְדוֹרוֹ. וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים".

אם נתבונן ברשימת השמות אותם מציין ריה"ל, נגלה כי ריה"ל התמקד בעיקר בשני עניינים: האחד, אנשים מיוחדים שחז"ל עצמם שיבחו את מעלותיהם באופן מיוחד. דמויות מיוחדות אלה מוכיחות את דבקות העניין הא־לוהי בחכמי תורה שבעל־פה גם לאחר סוף ימי הנביאים (ונתייחס לכך בפיסקה הבאה). השני, אירועים חשובים הקשורים לסמכות תורה שבע"פ, ודמויות שפרשו מעם ישראל והקימו להם כתות נפרדות.

מסתבר שתקופה זו של בית שני היתה מלאה דרמות ומחלוקות על רקע רוחני-דתי. במשך התקופה קמו להן כמה תנועות דתיות שניסו לקרוא תגר על ההלכה ועל חכמיה, פרשו והקימו במה לעצמם, ולבסוף נעלמו מן המפה ולא שרדו. כתות כמו הצדוקים, הבייתוסים, הקראים, וגם הנוצרים[5]. ולכאורה, מה טעם לספר על כך? הרי אין זו גאווה גדולה בתולדות האומה שיצאו מתוכה בעלי מחלוקת ופורשים, ומן הראוי היה אולי להצניע את דרכם ואת פועלם ולשכוח בכלל מעצם קיומם. מדוע ריה"ל בוחר דווקא להדגיש את קיומם באופן מפורט?

נראה לומר שבכך הוא ממשיך את המגמה שלו בכל המאמר השלישי שבספרו – לאמת עניינה של תורה שבעל־פה, ולהתמודד מול כל הטענות שקמו כנגדה. התורה שבעל־פה התמודדה לאורך כל השתלשלותה באנשים שקמו לכפור בה. כבר בדורו של משה רבנו קמו כופרים שניסו לקעקע את דמותו ואת מנהיגותו, ולכפור בקבלה שקיבל מסיני. ניסיון זה נכשל, ואכן תורת משה ונבואתו החזיקו מעמד לכל אורך השנים עד סוף דור הנביאים שהמשיכו מכוחו. אך הנה, בתחילת דרכם של אנשי כנסת הגדולה, לאחר שתמה תקופת הנביאים והחלה לפרוח תקופת חכמי תורה שבעל־פה שהעמידו תלמידים הרבה, קמו עליהם עוררים חדשים. חלקם כפרו בתורה שבעל־פה בלבד, כגון הקראים הראשונים[6], וחלקם כפרו בעיקרי האמונה ובתורה שבכתב, כגון הצדוקים והבייתוסים.

גם היום אנו מתמודדים עם כל מיני כופרים למיניהם, הבאים במסווה של רפורמה וליברליות, ומנסים לכפור בסמכותם של חכמים ובאמיתותה של תורה שבעל־פה המסורה בידינו מדור-דור. עלינו להתמודד מולם ולדחות טענותיהם, ולדעת שטענות אלה אינן חדשות וכבר היו לעולמים, וכל הכתות האלה חלפו ועברו מן העולם, ואילו עולם התורה וחכמיה שרדו ושמרו על אמונתם.

רבן יוחנן בן זכאי נכנע לרומאים ובכך הציל את עולם התורה שבע"פ, אך בהמשך ר' עקיבא החליט דווקא למרוד – ויש אמת בשתי הגישות

נתמקד בשתי דמויות אותן מזכיר ריה"ל – רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל.

ריה"ל מאריך לתאר את דמותו של רבן יוחנן בן זכאי, על אף שהיה 'הקטן בתלמידיו של הלל הזקן':

"שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לְהַלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים לְעַבֵּר הַשָּׁנִים, וְעֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, קָטֹן שֶׁבָּהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְכָל מִדּוֹת חֲכָמִים וְכָל מִדּוֹת סוֹפְרִים וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁלֹּא לְמָדוֹ. וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם אֶלָּא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא פָּתַח אָדָם לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ".

 מה ראה ריה"ל להאריך דווקא בתיאור דמותו של רבן יוחנן בן זכאי?

רבן יוחנן בן זכאי הוא דמות מפתח בהיסטוריה של תורה שבע"פ, והוא למעשה הציל את עולם התורה מהכחדה. רבן יוחנן בן זכאי חי בדור החורבן, היה מגדולי התנאים, והוא אף הנהיג את עולם התורה לאחר החורבן. חז"ל מספרים לנו שבימי המצור על ירושלים יצא רבן יוחנן בן זכאי אל מחוץ לחומות לדבר עם הקיסר הרומי, והצליח לקבל ממנו הבטחה להציל את 'יבנה וחכמיה'. הבטחה זו מנעה שפיכות דמים גדולה, והצילה את חכמי ישראל מכְּליה. בית המדרש שהוקם ביבנה הפך להיות מרכז התורה של ארץ ישראל, וממנו יצאו כל חכמי ישראל של הדורות הבאים.

פעולה זו שעשה רבן יוחנן בן זכאי יכולה להתפרש ככניעה למלכות הרשעה, ואולי באמת היתה זו טעות בשיקול הדעת. אפשר שמן הראוי היה שלא להיכנע ולהמשיך להתנגד, וה' הטוב בעיניו יעשה. יתכן אף שרבן יוחנן בן זכאי עצמו התחבט והתלבט בשאלה זו כל ימיו, ועד שעת מותו לא ידע בוודאות אם פעל נכון והוא זכאי לעולם הבא, או שמא טעה בהחלטתו והוא עתיד לרשת גהינם[7]. לעומת גישה זו של רבן יוחנן בן זכאי, מצאנו את ר' עקיבא שפעל באופן הפוך, ולאחר מספר שנים היה שותף במרד בר כוכבא כנגד הרומאים, מרד קשה ומר שבסופו נחל בר-כוכבא מפלה והביא לקורבנות רבים.

אם כן, מי מבין שני גדולי עולם אלה צודק בשיקוליו – האם זהו רבן יוחנן בן זכאי שנכנע ולא מרד, או דווקא ר' עקיבא שמרד? ההיסטוריה מוכיחה שרבן יוחנן בן זכאי הציל את עם ישראל מכליה רוחנית, ואילו ר' עקיבא הפסיד, ולכאורה מוכח מכאן ששיטת ר' עקיבא אינה ראויה.

אך הנה מצאנו דבר פלא. חכמים תיקנו לנו ברכה רביעית בברכת המזון – ברכה מדרבנן. כלומר, מלבד שלש ברכות ראשונות שהן דאורייתא, תיקנו חכמים ברכה נוספת מדרבנן – 'הטוב והמיטיב'. מדוע תיקנו ברכה זו? "אמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה" (ברכות מח ע"ב). 'הרוגי ביתר' הם אותם יהודים שנהרגו בזמן המרד הגדול מול הרומאים, וחז"ל מספרים שבמרד זה נהרגו המוני המוני יהודים (ראה גיטין נז ע"א-ע"ב). היה זה אסון נורא וטרגדיה גדולה בתולדות האומה, ואם כן, על מה יש כאן להודות ולתקן ברכת הודאה מיוחדת שהיא 'הטוב והמיטיב'? איזו טובה יש בהריגתם של אלפי אלפי יהודים? אלא מכאן משמע שחכמים רוצים לומר לנו שעל אף שבאמת המרד לא הצליח, ועם ישראל נחל מפלה גדולה במלחמה עם הרומאים, מכל מקום היתה כאן הוכחה משמים שמעשה זה של מרד לא היה טעות גמורה. העובדה שלא הסריחו ושהובאו לקבורה מלמדת שהגבורה של אותם יהודים במעשה המרד היתה נכונה ואמיתית!

על פי זה נראה לומר שבאמת גם ר' עקיבא לא טעה במהות. המרד באומות הוא עיקרון שלפעמים יש לנקוט בו. לא תמיד צריך להיכנע למלכות הרשעה, ולעיתים דווקא המרד הוא הבחירה הנכונה והראויה. ר' עקיבא לימד אותנו את חשיבות המרד, גם אם בפועל באותה שעה הוא נכשל, וממילא יש לנו לדעת שיש גם את אפשרות הפעולה הזאת.

המחלוקת בין רבי יהושע ורבן גמליאל מלמדת אותנו על חשיבותה של סמכות חכמים גם אצל גדולי ישראל

את רבן גמליאל מזכיר ריה"ל בקצרה: "וּמִתַּלְמִידָיו (של ר' ישמעאל בן אלישע) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵרְעוּ לוֹ עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַדְּבָרִים הַיְדוּעִים". במילים אלה רומז ריה"ל אל אירוע חשוב אך קשה, הנוגע באופן ישיר לסמכותם של חכמים, וכמה צריך כל אחד ואחד לכופף עצמו ודעתו לסמכות חכמים שבאותו הדור. המשנה במסכת ראש השנה מספרת על מחלוקת בעניין קידוש החודש בין רבי יהושע ובין רבן גמליאל שהיה נשיא הסנהדרין. הם נחלקו האם אפשר לקבל את העדים שהעידו על הירח באותו החודש, או שמא אלו ודאי עדי שקר. מחלוקת זו גרמה לכך שנוצר לכאורה הבדל בין חשבון התאריכים של ר' יהושע לבין חשבונו של רבי יהושע. מה עשה רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין? אומרת המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ט): "שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. …בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו… . נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת דברי".

אמנם, כידוע, אין זהו סוף הסיפור על היחסים הקשים שהיו בין רבי יהושע ורבן גמליאל. הגמרא בברכות (כז ע"ב) ממשיכה לספר על המחלוקת הקשה שהיתה ביניהם, עד שהביאה להדחתו של רבן גמליאל מן הנשיאות. והנה, לאחר שהעבירו את רבן גמליאל מתפקידו התרבו התלמידים בבית המדרש, משום שבתקופת מנהיגותו לא התירו להכניס לבית המדרש את כל מי שרצה ללמוד אלא רק את המובחרים שבהם. רבי אלעזר בן עזריה שנתמנה במקומו של רבן גמליאל סבר שיש להכניס את כולם, כדי להפוך את התורה להיות נחלת הכלל. אף בסיפור זה אנו רואים בירור חשוב ועקרוני בעניינה של תורה שבעל־פה, ומקומה בעם ישראל.

דמותו של רבי עקיבא מייצגת את השילוב בין גדלות רוחנית גבוהה ביותר מחד, לבין דקדוק רב במצוות מעשיות מאידך

נדמה שאת דמותו של רבי עקיבא מציג ריה"ל כדמות הבכירה ביותר בשלשלת הדורות של חכמי תורה שבעל־פה. אין בזה חידוש גדול, שהרי כבר חז"ל הפליגו בדבר גדלותו האישית של רבי עקיבא, הן בדרגתו הרוחנית הגבוהה, והן בחשיבות דעתו ההלכתית כמכריעה לעניין פסיקת הלכה. תלמידיו של רבי עקיבא היו מגדולי התנאים, ודבריהם הם הבסיס לכל תורה שבעל־פה: "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א). אך ריה"ל מוסיף ואומר: "וְהִגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֶל גְּבוּל קָרוֹב מֵהַנְּבוּאָה עַד שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעוֹלַם הָרוּחָנִיִּים". כלומר, שהגיע למעלה הגבוהה ביותר אליה יכול אדם להגיע בעולם הזה – והרי לנו ראיה נוספת לכך שהעניין הא־לוהי היה דבק גם בחכמי תורה שבעל־פה לאחר תקופת הנבואה.

הסיפור שממחיש את גדלותו הרוחנית המיוחדת של רבי עקיבא הוא ללא ספק המעשה ב'ארבעה שנכנסו לפרדס' (תוספתא חגיגה ב, ג-ד): "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום. בן עזיי הציץ ומת…, בן זומא הציץ ונפגע…, אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות…, רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום". 'כניסה לפרדס' היינו לימוד העניינים
הא־לוהיים, או מה שנקרא  בלשוננו 'חכמת הקבלה' ולימוד תורת הנסתר. חז"ל מלמדים אותנו על הסכנות הגדולות שיש בלימוד הזה, ואפילו אנשים גדולים עלולים לאבד את שפיותם או לאבד את אמונתם. מעבר לעולם רוחני בלי הכנה נכונה עלול להביא את האדם לאיבוד התפיסה הגשמית שלו, ומכאן הדרך קצרה להינתקות מן הגוף ומן העולם. כניסה לעולמות רוחניים היא מעל ומעבר ליכולת האנושית, ועל כן ההמלצה של חז"ל היא להימנע מכך ולא לחקור במופלא ממך.

מלבד הסכנה לבריאות הגוף והנפש, יש בלימוד רוחני גבוה סכנה נוספת, והיא 'קיצוץ בנטיעות', היינו כפירה בעיקרי האמונה וזלזול במצוות מעשיות. בלימוד רוחני מגיעים לתובנות עמוקות ופנימיות, ומגלים את 'הנשמה' שבמצוות, ועלולים לזלזל במעשה המצוות החיצוני.

רבי עקיבא לא ניזוק והוא 'נכנס בשלום ויצא בשלום', והסביר אמו"ר זצ"ל: מדוע רבי עקיבא יצא בשלום? משום שהוא נכנס בשלום! רבי עקיבא שמר על איזון, וידע לתת לכל דבר את חשיבותו הנכונה. היתה בו אהבת תורה ואהבת מצוות, והוא לא זילזל ולא עשה הפרדה בין מצוות קלות למצוות חמורות. בזכות האיזון שהיה בו הוא זכה להוסיף לעצמו קומה רוחנית נוספת.

רבי עקיבא הוא דוגמה מובהקת לאדם שעל אף מעלותיו הרוחניות הגבוהות מאוד לא זילזל במאומה במעשי המצוות החיצוניים. להיפך! חז"ל מספרים לנו כמה הקפיד רבי עקיבא במצוות, ואפילו במצוות שתיקנו חכמים, כמו נטילת ידיים. אפילו בשעה שנטלו את נפשו הקפיד רבי עקיבא לקיים מצות קריאת שמע בזמנה המדויק, ללמדך שמצד האמת אין סתירה כלל בין רמה רוחנית גבוהה מאוד לבין מעשי מצוה ארציים, אלא אדרבה, יש בהם מעלה גבוהה וראויים הם למסור עליהם את הנפש!

עניין מסירות הנפש של רבי עקיבא מגלה לנו למעשה את כוחה הגדול של תורה שבעל־פה, ומסביר לנו את סוד קיומה בעם ישראל לאורך כל הדורות. גם כאשר עם ישראל נמצא במצב גשמי קשה, גם כאשר זרים מושלים בו ואין לו כבוד לאומי, מכל מקום הרוח אשר בו מנצחת ועומדת כנגד כל הסיכויים. זה מה שלימדו אותנו חכמי תורה שבעל־פה, ועל ידי כך הצליחו להנהיג את העם ולהשאיר אותו בחיים מבחינה רוחנית. נראה שמשום כך מזכיר ריה"ל עניין זה ומדגיש אותו דווקא כאן.

[1].      "באומץ והודעה" – בתרגום שילת מתרגם: "בסיוע והשראה".

[2].      ראה תוספתא סוטה יג, ג: "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול". תוספתא זו מצוטטת בשני התלמודים בכמה מקומות.

[3].      וכן כתב לעיל בסוף פיסקה לט.

[4].      וראה מה שכתב הראי"ה קוק בספר 'אורות', זרעונים פיסקה ב, והשלם לכאן.

[5].      הנצרות עברה כמה גלגולים, עד ש300 שנה לאחר שקם ישו הנוצרי החליט הקיסר להכריז עליו כעל אל, ומכאן קמה הנצרות כדת פולחנית וכעבודה זרה.

[6].      ריה"ל מזהה את אמונתם של הקראים שהיו בזמנו עם האמונה של הכת אשר חלקה על חכמים בימיו של רבי שמעון בן שטח. אמנם אין אלה ממשיכיהם הישירים, וכת הקראים לא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים, אלא אלו הם 'אבותיהם הרוחניים' בלבד.

[7].      ראה ברכות כח ע"ב: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם… ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה?".