פרק עט

פתיחוּת

פיסקה ב

ריה"ל רואה חשיבות רבה בפתיחות לעולם החכמה והתרבות הכללית

היינו מצפים לשמוע מן החבר גערה כלפי המלך על עצם השאלה. האם שכחת את כל מה שדיברנו עד כה? האם לא הצגתי לפניך משנה שלמה וסדורה של האמונה היהודית על צדדיה השונים? מדוע אתה עדיין מפקפק ומסתפק באמונתך? אך הנה, למרבית ההפתעה, תשובתו של החבר מלאה הבנה ואמפתיה נוכח בקשתו של המלך. לא זו בלבד שאין הוא כלל מתרעם על הבקשה אלא הוא אף נענה לה באורך רוח ומתוך הבנה והתחשבות גדולה בספקותיו של המלך.

"אָמַר הֶחָבֵר: וּמִי לָנוּ בְּנֶפֶשׁ סוֹבֶלֶת שֶׁאֵינֶנָּה נִפְתֵּית לַדֵּעוֹת הָעוֹבְרוֹת עָלֶיהָ מִדֵּעוֹת הַטִּבְעִיִּים וְהָאִצְטַגְנִינִים וּבַעֲלֵי הַטְּלָסְמָאוֹת וְהַמְכַשְּׁפִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וְהַפִּילוֹסוֹפִים וְזוּלָתָם, וְלֹא יַגִּיעַ אֶל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁיַעֲבֹר עַל דֵּעוֹת רַבּוֹת מֵהָאֶפִּיקוּרְסִים, וְ'הַחַיִּים קְצָרִים וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה', אֶלָּא הַיְחִידִים תִּהְיֶה לָהֶם הָאֱמוּנָה בַטֶּבַע, וְתִרְחַקְנָה מֵהֶם הַדֵּעוֹת הָהֵם כֻּלָּם וְיִפֹּל בְּנַפְשָׁם מִיָּד מְקוֹם טָעוּתָם, וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּהְיֶה מֵהַיְחִידִים הָהֵם" (פיסקה ב). אי אפשר לאדם להיות מנותק מן האמונות והדעות השונות המנסרות בחלל העולם. התרבות הכללית בעולם משפיעה על כל אדם, ואי אפשר לאדם משכיל שלא יהיה מושפע ממנה.

ריה"ל מלמד אותנו כאן יסוד חשוב: התרבות העולמית הכללית על שלל דעותיה וחכמתה אינה מחוץ לתחום לאיש היהודי. אסור לאיש היהודי המשכיל להתנתק מן התרבות הכללית ולחיות בתוך בועה סגורה של תורה ויהדות בלבד. מוכרחים להיות פתוחים וחשופים אל הדעות והרוחות המתחדשות אצל בני האדם, אך יחד עם זאת צריכים להיות מודעים לסכנות הרוחניות הכרוכות בחשיפה זו, ולדעת היטב כיצד להתמודד עימן.

גישה כזו אנו מוצאים כמובן אצל הרמב"ם, אשר יסד את אמונת היהדות תחילה על גבי החכמה האנושית והשכל האנושי, ובוודאי לשיטתו אי אפשר להתנתק מעולם המדע והפילוסופיה הכללי. למצוא גישה כזו אצל ריה"ל זהו חידוש מרענן ומפתיע, משום שריה"ל מצטייר בעינינו כמאמין הגדול, המחובר אל העולם הרוחני והנסתר, אל הנבואה ואל סודות התורה, אשר יונקות את כוחן ואת השפע שלהן אך ורק ממקורות התורה והקדושה. עתה מסתבר שגם ריה"ל אינו שולל את החיבור אל החכמה בגויים ואל התרבות הכללית, ואף רואה בכך עניין בעל חשיבות, ובלבד שילמד היהודי המאמין ויידע כיצד להתמודד עימן^[1].

הוראה למחנכים: אמונה היא תהליך של חקירה ושל שאלות ובדיקות, ועלינו לדעת כיצד להדריך וללוות את התלמידים בתהליך הזה בלי לחשוש מכך

נקודה חשובה נוספת אנו לומדים מדברי ריה"ל כאן, והיא מכוּוֶונת למחנכים, לר"מים ולמדריכי נוער דתי. כך אומר ריה"ל (בתרגום אבן-שמואל): "בימינו אין אדם מגיע אל האמונה כי אם לאחר שעבר את כל מדרגות הכפירה המרובות" (פיסקה ב). מפליא לראות שדברים אלה נכתבו לפני למעלה מ800 שנה, אך ההרגשה היא כאילו הם נכתבו בדור הזה. מסתבר שבעצם כך היתה רוח האדם מאז ומעולם, והדרך אל האמונה בכל הדורות אף פעם לא היתה קלה. בכל דור התמודדו היהודים עם דעות כפירה שריחפו בחלל העולם והופיעו בצורות שונות ובאופנים שונים.

ריה"ל מלמד אותנו שדעות הכפירה השונות, השליליות במהותן, יש בהן גם תועלת מסוימת – הן מביאות את האדם המנסה להגיע אל האמונה לידי שכלול אמונתו. מי שמחפש את דרכו ושואל שאלות אמיתיות בהכרח ייאלץ להתמודד עם תשובות מסוגים שונים, עד אשר יגיע בעז"ה אל האמת. "בימינו אין אדם מגיע אל האמונה" מבלי שייאלץ לעבור את מסלול המכשולים הזה.

מכאן אנו לומדים שאי אפשר לנַעַר היהודי להסתגר וללמוד תורה בלבד ועל ידי כך להגיע לאמונה. 'אמונה' שכזו תהיה רק ציטוט של דברים ששמע מאחרים, תוך חיקוי חיצוני ללא הפנמה והעמקה, ואף מעשה המצוות שלו יהיה כמצוַת אנשים מלומדה.

ריה"ל מגלה לנו את סוד האמונה: האמונה היא תהליך. הדרך אל האמונה היא דרך של חיפוש, של שאלות ותשובות, של חשיבה עצמית והתייעצות עם אחרים. הואיל וכן יש לדעת כיצד להדריך את נערינו המתבגרים להתקדם בדרך האמונה שלהם, כיצד לכוון אותם ולפתוח להם אפיקי מחשבה וסקרנות. אין להסתפק במוסדות החינוך ובישיבות בלימוד גמרא והלכה בלבד, אלא מוכרחים ללמוד גם נושאים הנוגעים ביסודות האמונה והמחשבה. בד בבד עם הלימוד מוטל על המחנך גם לעורר את התלמיד לחשוב ולשאול, ולא לחשוש מכך. זוהי הדרך היחידה בה ניתן להגיע לאמונה עמוקה ומשמעותית, ורק בדרך זו נזכה לגדל את תלמידינו להיות אנשים עם עומק מחשבתי ועם גובה רוחני.

[1]. שד"ל כינה את ר' יהודה הלוי "התמים הגדול", ושיבח אותו על ש'למד חכמה יוונית וישמעאלית, ולבו לא נפתה אחריה'.