פרק עח

אמונה והיגיון

פיסקה א

דע מה שתשיב לאפיקורס – לא כדי לנצח בוויכוח אלא כדי שתתחזק באמונתך

מלך כוזר הוא אשר פונה אל החבר בבקשה להשמיע לו את הטענות השכליות כלפי הפילוסופים וחבריהם. על אף שהוא עצמו כבר השתכנע
בא־לוהותו של א־לוהי ישראל, וכבר התגייר וקיבל על עצמו להיות חלק מן העם היהודי ואמונתו, בכל זאת הוא מעוניין להבין את ההיגיון של האמונה: "אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ עָלֶיךָ שֶׁתַּשְׁמִיעֵנִי דְבָרִים קְרוֹבִים וּמְבֹאָרִים בְּשָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנוֹת, עַל דֶּרֶךְ הַ'מְדַבְּרִים' בְּדֶרֶךְ הַנִּצָּחוֹן (=הויכוח), וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לִי שְׁמִיעָתָם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מֻתֶּרֶת לְךָ יְדִיעָתָם, אִם לְהַאֲמִין בָּהֶם אוֹ לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם, כִּי כְבָר חָסַרְתִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִבֵּרוּר הָאֱמוּנָה מִבְּלִי מֶחְקָר" (פיסקה א).

ה'מדברים', הנקראים בערבית כת ה'כלאם', הם כת מוסלמית אשר עסקה בפילוסופיה, והוכיחה את התיאולוגיה המוסלמית בדרך של ויכוחים פילוסופיים. שיטה זו היתה רווחת מאוד באותה התקופה, ואף בני דתות אחרות התמודדו עמה וניסו להגן על אמונותיהם בדרך הוויכוח הפילוסופי. מלך כוזר מעוניין לדעת כיצד עליו להתייחס אל דבריהם של 'המדברים' – "אִם לְהַאֲמִין בָּהֶם אוֹ לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם", כלומר, האם הדברים הם נכונים ומתיישבים עם האמונה היהודית, או שמא יש 'להשיב עליהם' ולדחות אותם.

רמז יש כאן: השכל יכול 'להתאמן' וללמוד איך להתמודד עם טענות הגיוניות שנראות כנכונות. לא כל טענה היא טענת אמת, וגם לא כל טענת אמת בהכרח סותרת את הדברים המקובלים אצלך. יש לדעת להתבונן היטב ולשקול כל טענה בכלים הגיוניים על מנת לבחון ולעמוד על טיבה ומתוך כך לדעת אם לדחותה או לקרבה.

ויש כאן גם רמז נוסף: אדם צריך לדעת לענות לטענות כנגד אמונותיו, בבחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורס'. גם אם אתה משוכנע שאמונתך היא נכונה ואין לך בה שום ספק, עדיין אתה צריך לדעת כיצד להתמודד עם טענות החולקים עליך ועל אמונתך. מי שאינו יודע להשיב עלול להיחלש ואמונתו עלולה להיסדק. הוא עלול להרגיש שהוא בעצם אינו מבין את אמונתו כמו שצריך ומתוך כך יגיע לידי פקפוק. בנוסף, מי שאינו יודע להגן על אמונתו באמת, והוא בעיקר מצטט כל מיני דברים ששמע פעם מאחרים מבלי שירד לסוף דעתם הרי הוא נחשב בעיני הבריות כטפש וכבוּר. "הַטּוֹב לִי שֶׁאֶלְמַד וְאֶתְחַדֵּד בַּהֲשָׁבַת הַדֵּעוֹת הַנִּפְסָדוֹת הַסְּכָלוֹת" (שם).

אדם מאמין קרוב לקבל ולהשתכנע על ידי ראיות הגיוניות יותר מאדם שאינו מאמין

המלך מתנצל על בקשתו: "כִּי כְבָר חָסַרְתִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִבֵּרוּר הָאֱמוּנָה מִבְּלִי מֶחְקָר, וּכְבָר קָדְמוּ לִי סְפֵקוֹת וּסְבָרוֹת וּדְבָרִים עִם הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעַלֵי תוֹרוֹת וְדָתוֹת שׁוֹנוֹת" (שם). לא זכיתי להיות מאמין 'טבעי', מבלי חקירה שכלית, וכבר בעבר היו לי שיחות עם פילוסופים ובעלי אמונות שונות (כפי שמסופר בתחילת הספר על הרפתקאותיו של המלך וחיפושיו בין אנשי כל האמונות והדעות עד אשר הגיע אל החבר). יתכן שהמלך כאן 'עוקץ' את החבר: אני לא כמוך. אתה זכית להיות מאמין גדול בלי יותר מדי חקירות, כי היתה לך חוויה ועניין א־לוהי השייך לעם ישראל, אבל לי לא היתה את הפריווילגיה הזאת. איך אני אגיע לאמונה אם לא על ידי חקירה? "כִּי אֵין הַקַּבָּלָה טוֹבָה אֶלָּא עִם הַלֵּב הַטּוֹב, אֲבָל עִם רֹעַ הַלֵּב הַחֲקִירָה יוֹתֵר טוֹבָה"^[1] (שם). כלומר, אפשרי לחיות על פי אמונה תמימה אותה קיבלת מאבותיך במסורת רק למי שיש לו 'לב טוב', היינו "טוּב לבב", מין תמימות טבעית ונקייה שמעולם לא התקלקלה, אבל מי שיש לו 'רוע לב', כלומר מבוכה ומועקה, התלבטויות, מחשבות וחקירות – אצלו טובה החקירה השכלית אחר האמונה. "כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיּוֹצִיא הַמֶּחְקָר אֶל אֱמוּנַת הַקַּבָּלָה הַהִיא, וְאָז יִתְקַבְּצוּ לָאָדָם שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַיְדִיעָה וְהַקַּבָּלָה יָחַד" (שם). אם יש לאדם גם אמונה על פי מסורת וקבלה וגם יגיע אל האמונה על ידי חקירה והוכחות הגיוניות – תהיה זאת האמונה המושלמת, המורכבת משתי המדרגות – ההבנה השכלית והמסורת.

אך באמת, אין אדם יכול לגשת לחקירת האמונה בדרך השכל וההיגיון באופן אובייקטיבי וללא 'דעות קדומות'. על כרחנו ישנו הבדל בין אדם שאינו מאמין, והוא חוקר ובודק אחר הטענות בזכות האמונה, לבין אדם העושה זאת כשהוא כבר מאמין. האדם המאמין, שכבר יש לו כיוון ויסודות באמונתו אך הוא זקוק גם לטענות הגיוניות כדי לחזק את אמונתו – הוא אינו זקוק להוכחות מכריעות וחד-משמעיות שאין אחריהן דבר, אלא הוא יסתפק בטענות וסברות שאינן מוחלטות, ובלבד שתהיינה מסתברות ועומדות בכוח עצמן. נטיית לבו הטבעית תהיה להשתכנע גם מראיות שאינן חזקות במיוחד. לעומתו האדם שאינו מאמין, שכל חייו כפר במציאות הא־ל ובכוחו, על מנת להשתכנע ו'לעבור צד' ולהתחיל להאמין הוא זקוק לראיות משכנעות
וחד-משמעיות. נטיית לבו תהיה להישאר בדעתו הראשונה, ורק אם יציגו לו הוכחות הגיוניות ברורות שאי אפשר לסותרן ולפרוך אותן רק אז הוא ישתכנע באמיתות האמונה.

אנו מוצאים תופעה דומה בתחומים רבים, בהם אנשים משתמשים באותם הנתונים על מנת להצדיק את דעתם הראשונה. אנו רואים זאת בוויכוחים פוליטיים או השקפתיים, בהם כל אירוע שמתרחש מחזק את דעתו של כל צד ומסתדר היטב עם תפיסתו. כל צד אומר: 'זה הרי היה ברור שכך יקרה ואי אפשר אחרת'. אין זאת אלא משום שהאדם שבוי בדעתו והוא אינו בוחן את הנתונים בעיניים אובייקטיביות.

למשל, נניח שאדם נחשד שרצח מישהו. יש על כך ראיות נסיבתיות המקשרות אותו למעשה הרצח, וההיגיון אומר שסביר להניח שהוא אכן עשה זאת, אך אין על כך עדות ברורה וחד-משמעית. יש עדיין אפשרות שהוא לא עשה זאת ויתכן שהוא בכל זאת חף מפשע ומישהו מנסה להפליל אותו. במקרה כזה: אם מדובר באדם המוכר לך כאדם טוב ועדין-נפש, הגומל חסדים ומקדים שלום לכל אדם – על אף כל הראיות העומדות נגדו עדיין תישאר לך ההרגשה שהוא לא עשה זאת, וכל ספק הכי קטן בראיות ייתן לך את ה'הוכחה' שהוא איננו הרוצח. לעומת זאת, אם מדובר באדם שכבר רצח כמה אנשים, והוא ידוע כאדם אלים ובעל מזג רע – נרשיע אותו בלבנו גם בראיות פחותות מאלה. הנטייה הברורה שלנו תהיה להאשים אותו גם אם אין כנגדו ראיות מרשיעות מובהקות. אין זאת אלא שאיננו משתמשים בנתונים ובהיגיון באופן אמיתי – אלא נעזרים בהם לביסוס הדברים שאנו כבר יודעים.

כך הוא גם בעולם האמונה. מי שמעולם לא פגש את א־להים בעולם, ולא זכה לניסים ולהשגחה פרטית, והרגיש כל חייו שהעולם מתנהל ללא מנהיג – אדם כזה יתייחס בספקנות גדולה לטענה שיש א־להים לעולם, והוא לא ישתכנע עד שלא יציגו לו הוכחות ברורות ומוחלטות שאין עליהן שום ערעור. עד אז הוא לעולם יישאר בהשקפתו הראשונה הספקנית. אך מי שחי בתחושה של עין רואה ואוזן שומעת, וגדל כל חייו על ברכי המסורת של מאמינים בני מאמינים, וספג מכל הסובבים אותו חיים מלאים אמונה מגיל צעיר – עבור אדם זה תספיק טענה הגיונית פשוטה, כגון: 'הייתכן בירה ללא מנהיג?', 'הייתכן שכל העולם המופלא הזה נברא מעצמו?', והוא כבר יהיה מוכן להשתכנע… .

ייתכן וריה"ל רומז כאן לחסרון הכרחי באמונתו של גר בהשוואה לאמונתו של יהודי

"כִּי כְבָר חָסַרְתִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִבֵּרוּר הָאֱמוּנָה מִבְּלִי מֶחְקָר, וּכְבָר קָדְמוּ לִי סְפֵקוֹת וּסְבָרוֹת וּדְבָרִים עִם הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעַלֵי תוֹרוֹת וְדָתוֹת שׁוֹנוֹת" (שם). יתכן גם שריה"ל רומז לנו באמצעות דבריו של מלך כוזר על דברים אותם לימד אותנו לעיל במאמר ראשון במעמדם של הגרים. לשיטת ריה"ל גר שהתגייר אינו הופך להיות יהודי לכל דבר ועניין. הוא אינו חלק אינטגרלי מן העם היהודי, וכמובן אין בו את 'העניין הא־לוהי' העובר בתורשה מאב לבן ומדור לדור. על כרחו של המתגייר אין הוא יכול למחוק את עברו, ואין הוא יכול להתכחש לכל אותם אמונות ודעות בהן החזיק בהיותו גוי. הספקות והתהיות שקיננו בו לפני שהתגייר עלולות להפריע לו בעולם האמונה החדש שלו, והוא זקוק להרבה חיזוקים והוכחות הגיוניות – יותר מאשר אדם שנולד וגדל כיהודי מן הרגע הראשון.

חיזוק נוסף לטענה זו אנו נפגוש להלן בחתימת הספר, שם מלך כוזר מגיב בתימהון ובתדהמה לרצונו של החבר לעלות לארץ ישראל. המלך אינו מצליח להבין את תשוקתו וכמיהתו של החבר להתקרב אל מקום השכינה על אף שהיא נעדרת ממנה בתקופת הגלות.

[1]. בתרגום אבן שמואל: "כי אין המסורת טובה כי אם לנפש התמימה, ואילו הנפש הנבוכה יותר ראוי לה המחקר". בתרגום הרב קאפח: "ואין הקבלה נאה אלא עם שלות הנפש, אבל עם תחושת מועקה הרי החקירה עדיפה". בתרגום שוורץ: "קבלה מן המסורת טובה רק למי שלבו שלם עימה. אך למי שלבו אינו שלם עימה עדיפה החקירה".