פרק ו

 המשמעות האוניברסאלית של הענין הא-לוהי

פיסקאות כו-מב

המלך אינו מרגיש שייכות לתפיסה של א-להים פרטי של עם אחד

החבר ביסס את אמונת היהדות על החוויה והקשר האישי בין א-להים ועם ישראל, קשר שהחל בימי האבות, והמשיך בהוצאת עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, בנתינת התורה, בכלכולם במדבר, ובהנחלתם את ארץ ישראל. מלך כוזר לא אוהב את מה שהוא שומע. הוא הרי מחפש קשר עם א-להים, אך הוא איננו שייך לעם ישראל ואינו נמנה על בני אברהם יצחק ויעקב, אם כן מסתבר לו להוותו כי הוא שוב הגיע אל הכתובת הלא נכונה. גם היהדות היא כנראה לא בשבילו.

בצר לו פונה המלך אל החבר ואומר: "אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם", ואם כן אני לא אמצא את הא-להים שלי אצלכם. הא-להים שלכם הוא א-ל שבטי, מיוחד לכם, בדיוק כמו שיש הרבה סוגי אלילים לכל מיני אומות. הוא לא הא-להים האוניברסלי של כל העולם!

החבר שומע את טענותיו של המלך אך הוא אינו מנסה לייפות את הדברים ואינו מנסה לפייס את המלך הפגוע: אתה צודק, הא-להים הזה שברא את העולם בחר להיות הא-להים המיוחד שלנו, כי אנחנו שונים משאר כל בני האדם. יש לנו משהו מיוחד שאין לשאר בני האדם, ולכן אתה לא תוכל להיות כמונו. אמנם, יש אפשרות ליחידים מן האומות להצטרף לעם ישראל ולזכות ש"יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ", אך גם הם לא יוכלו להיות שווים ליהודי. מדברי החבר משמע שאין לו שום עניין לשכנע ולגייס את המלך לדת היהודית.

המלך מתקשה מאוד לשמוע את הדברים: "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מִתְהַפֵּךְ, הַיְּהוּדִי, וּכְבָר שָׁב דְּבָרְךָ רָזֶה אַחַר שֶׁהָיָה שָׁמֵן" [כלומר, דבריך הפכו להיות חסרי משמעות אחר שהיו לפני כן מלאי תוכן].

העניין הא-לוהי אינו עניין רוחני בלבד אלא מתבטא בשינויים פיזיים וטבעיים

החבר מתאר מושג שהוא מכנה 'העניין הא-לוהי', שהוא, לדבריו, עניין מהותי המבדיל את היהודי משאר בני האדם. להבדיל מ'העניין הטבעי', 'העניין הנפשי' ו'העניין השכלי', בהם מתייחדים כל בני האדם, ליהודי יש את 'העניין הא-לוהי' המיוחד לו, מה שהופך אותו לאדם מסוג אחר. ריה"ל מחדש לנו את מדרג היצורים בבריאה: דומם, צומח, חי, מְדבֵּר, יהודי.

אך מהו אותו 'עניין א-לוהי'?

בהשקפה ראשונה היה נראה כי 'העניין הא-לוהי' הוא עניין רוחני-נשמתי, איזשהו ניצוץ א-לוהי, חלק א‑לוה ממעל, שנמצא בנשמתו של היהודי, והוא הוא המאפשר ליהודי להיות ראוי לנבואה ולהתקרב אל א-לוהיו. אך הנה, כאשר החבר מסביר את העניין הא-לוהי למלך כוזר הוא מביא כדוגמא את משה רבנו ותכונותיו המיוחדות: "וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבֹא בָאֵשׁ וְלֹא יֻזַּק בּוֹ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זֹהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלֹא הַמַּעֲלָה הַזֹּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם". הרי לך אדם שיכול לחיות בלי לאכול, שאינו ניזק מן האש, שאף פעם אינו חולה ואינו נחלש – אין זאת אלא כי זהו עניין שאינו טבעי, הוא דומה יותר למלאך, וזוהי ההוכחה לעניין הא-לוהי! שוב מפתיע אותנו ריה"ל, וכנגד המצופה אומר לנו משהו אחר.

מכל מקום, משה רבנו הוא הראָיה וההוכחה שהיהודי הוא ברייה מסוג אחר. בכל יהודי יש את הפוטנציאל להיות כמשה רבנו, כי היהודי איננו אדם רגיל אלא הוא שונה מהותית משאר בני האדם. אמנם כיום עובדה זו אינה ניכרת לעין, ואנו לא מוצאים תכונות פיסיות המיוחדות ליהודים, והם לכאורה בשר ודם בדיוק כמו שאר בני האדם – החבר יתייחס לכך בהמשך ויסביר מה גרם לכך[1].

האם גישה זו היא גזענות?

כל השומע רעיון זה, ובמיוחד בדורנו, מתקשה לקבל זאת ומתקומם. הרי זו גזענות! לומר שהיהודי הוא אדם מסוג אחר, נעלה יותר משאר בני האדם מִטבע בריאתו, זוהי אמירה שקשה מאוד לקבלה. אנשים רבים נמנעים מללמוד את 'ספר הכוזרי' ומלעסוק בו בעיקר בגלל גישה זו שנראית כל כך קשה לעיכול. כיצד ניתן להסביר זאת? האם הדברים באמת כל כך חמורים? בפיסקאות הבאות ננסה להבהיר את העניין, ובעיקר לברר את מעמדו של הגֵר ואת אפשרויותיו.

ראשית, יש להדגיש שאין בדברי הכוזרי השוואה בין גוי לבהמה. יש נטייה בין הלומדים לטעות ולומר שרק היהודי הוא במדרגת 'אדם', ואילו הגוי אינו אדם אלא הוא כבהמה, ורוצים לתלות זאת במאמרי חז"ל, דוגמת 'אתם קרויים אדם ואין גויים קרויים אדם', או 'עם הדומה לחמור'. ריה"ל אינו אומר כן, ומדגיש שהגויים הם במדרגת 'אדם', אלא שהיהודי הוא אדם שיש בו עניין א-לוהי ההופך אותו להיות שונה במהותו מאדם רגיל. אין כאן הקטנה של הגוי אלא הדגשה שהיהודי שונה ממנו באופן מהותי, ולא כמותי.

נקודה נוספת שיש להדגיש: השינוי המהותי הזה לא נוצר על ידי מעשה שעשה האדם, אלא הוא טבוע בו מטבע בריאתו. החבר מתאר היאך עבר 'העניין הא‑לוהי' בתורשה מאדם הראשון לזרעו הנבחר – תחילה עבר העניין הא‑לוהי להבל, אך קין קינא בו על כך והרגו, ואחר כך נולד שת והעניין הא-לוהי עבר דרכו. וכך עבר העניין הא-לוהי מאב לאחד מבניו, דור אחר דור, ואותם בנים שלא נבחרו היו כ'קליפה לגרעין' (מושג חשוב שמשמעותו תתבאר להלן). אצל יעקב אבינו עבר העניין הא-לוהי לכל בניו, ומהם לכל עם ישראל צאצאיהם.

כמו כן אי אפשר לטעון לחוסר הגינות של הבורא, ולשאול 'מדוע ברא אנשים שיש בהם עניין א-לוהי וכאלה שאין בהם?', שהרי הקב"ה ברא עולמו מסוגים שונים של בריות. כשם שלא ברא את כל העולם מאבנים או מצמחים אלא ברא בו גם דומם וגם צומח, גם בעלי חיים וגם בני אדם, כך ברא גם בני אדם עם עניין א‑לוהי. הקב"ה עושה כרצונו ואין אנו יכולים לשאול 'מדוע ככה עשית?'!

עם ישראל הוא זר לעולם ומנסה למצוא את מקומו בו

עם ישראל הוא ודאי משהו שונה ומיוחד מכל העמים. הוא שייך לעולם אך גם אינו שייך. הוא חלק מן העולם אך גם איננו חלק מן העולם. עד היום אנו מרגישים זאת, איך לא רוצים אותנו בשום מקום. כשהיינו בחו"ל בגלות טבחו בנו וגרשו אותנו, טענו שאין זה מקומנו, וכשסוף סוף חזרנו לארץ ישראל לא רוצים אותנו גם כאן. אנו צריכים להילחם על זכותנו לגור כאן, עוקרים את ישובנו ורוצים להחזירנו לחו"ל. מדוע זה כך?

נחזור לראשיתה של ההיסטוריה האנושית, אל נוח ובניו, מהם נפצה כל הארץ. צאצאיהם של נוח ובניו המנויים בפרשת נח הם הם 'שבעים האומות'[2], ומהם נוצרו כל בני האדם בעולם לאומותיהם. עם ישראל אינו נמנה על אותן שבעים אומות, הוא נוצר מאוחר יותר, הוא האומה השבעים ואחת. מייד כאשר אברהם אבינו נכנס לארץ ישראל נאמר "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו), כביכול לומר לך: הארץ הזאת, אותה עומד הקב"ה להבטיח לאברהם ולזרעו, כבר תפוסה ומאוכלסת על ידי עם אחר! נתאר לעצמנו שהקב"ה היה אומר היום לאדם זקן בן 75: 'אני נותן לך ולזרעך את ארה"ב של אמריקה', המקום המאוכלס ביותר עם האומה החזקה ביותר. הרי זה דבר שאינו נתפס!

אם כן, עם ישראל נוצר אחרי שכבר היו בעולם כל שבעים האומות, וכבר לא היה לו מקום, והארץ שהבטיח לו הקב"ה כבר היתה תפוסה בידי עמים אחרים. עם ישראל נוצר בפועל במצרים, במקום שאיננו מקומו הטבעי. עם ישראל שייך לארץ ישראל אך הוא נוצר במצרים. גם את התורה הוא קיבל במדבר, במקום שלא שייך לאיש. מכל זה אנו רואים שעם ישראל שייך לעולם אבל לא שייך לגמרי. אין לו מקום בעולם אלא הוא עושה לעצמו מקום, וזהו דווקא כאשר הוא מחובר אל א-להים. אם אין חיבור לא-להים שוקע עם ישראל בצרות ואינו יכול לתפקד. עם ישראל נושא איתו את א-להים ומנסה להכניס אותו אל העולם. יש כאן פלישה, כיבוש, חדירה ממקום אחר, רוחני, גבוה, אל תוך העולם הזה. עם ישראל צריך לכבוש את העולם, אך לא להשמיד אותו ולהרוג את יושביו, אלא עליו להשתלב ולתפוס לו מקום בתוכו ועל גביו. לעם ישראל יש תפקיד, יש לו שליחות, והשליחות הזאת יכולה היא שתיעשה דוקא כאן, בעולם הזה, ודוקא בין כל האומות. עם ישראל מכניס את א-להים אל העולם ואל האומות, וזהו כל עניינו בעולם. זו היא דרכו של א-להים להתקשר עם העולם, הוא עושה זאת באמצעות עם ישראל, ולכן הם צריכים שיהיה בהם את העניין הא-לוהי, כי על ידו מתחבר הקב"ה עם היהודי הפרטי, ועם כל עם ישראל, ועם כל העולם.

להלן נעסוק בדברי החבר (מאמר שני פיסקא לו): "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם", והדברים משלימים למה שכתבנו כאן.

מקובל לומר כי ביחס לגרים הרמב"ם הוא אוניברסלי ואילו ריה"ל אינו כזה

על אף שהבדלנו לעיל בין מעלת גוי לבין מעלת יהודי, מכל מקום אנו יודעים שיש לגוי אפשרות להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. מהו, אם כן, מעמדו של הגֵר? האם גוי שמתגייר הופך להיות יהודי לכל דבר?

מקובל לומר שבעניין זה נחלקו ריה"ל והרמב"ם, כאשר ריה"ל טוען שגוי אינו יכול לעולם להגיע למעלתו של היהודי, שהרי אין בו את העניין הא-לוהי וממילא אינו ראוי לנבואה, ולשיטתו גוי שנתגייר יצא מכלל גוי אך לכלל יהודי שלם לא בא, והוא מעין מעמד ביניים בין גוי לבין יהודי. לעומת זאת בשיטת הרמב"ם מקובל לומר שגוי שנתגייר הופך להיות יהודי לכל דבר, והוא ראוי לנבואה, ואין בינו לבין יהודי מאומה. על פי זה נמצא כביכול שהרמב"ם מייצג יהדות אוניברסלית היכולה להכיל גם את הגויים, ואילו ריה"ל מייצג יהדות מתבדלת לעצמה שאינה אוניברסלית כלל.

בשורות הבאות ברצוני לעיין היטב, בקצרה, בשיטת הרמב"ם ובשיטת ריה"ל בעניין היחס לגירות, ולהוכיח שהדברים אינם פשוטים כנ"ל אלא מורכבים הרבה יותר, ומי שנתפס בעיני הציבור כאוניברסלי הוא לא לגמרי כזה, ואילו זה שנתפס כמתבדל הוא למעשה אוניברסלי מאוד.

לשיטת הרמב"ם אברהם לא נבחר אלא הכיר את בוראו מעצמו, ולשיטתו כל גוי יכול להיכנס בברית תורה ולהתגייר

נעיין מעט בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה, שם מתאר הרמב"ם את ההיסטוריה האנושית והשקפותיה עד אברהם אבינו, ולאחר מכן נעיין בהלכות איסורי ביאה שם עוסק הרמב"ם בעניין גירות.

בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר הרמב"ם את תחילתה של העבודה זרה בעולם. הוא מתאר היאך בדורו של אנוש (=בן שת בן אדם) החלו בני האדם לעבוד את א-להים דרך משרתיו, וחשבו שבכך הם עובדים את א-להים. זוהי ודאי טעות וכפירה כי אסור לעבוד את א-להים דרך אמצעים אלא לו לבדו ראוי לעבוד. במשך השנים החלו בני האדם לעבוד את הכוכבים עצמם וייחסו להם כוחות עצמיים, עד שהפכו להיות שטופים בעבודה זרה. "ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". כלומר, אברהם אבינו היה מעין פילוסוף. "מתבונתו הנכונה" הוא הבין מתוך שנים רבות של התבוננות בעולם ובבריאה (מגיל 3 עד גיל 40) שיש בורא ומנהיג לעולם, ומעצמו הכיר את בוראו. לא היתה לאברהם התגלות אלא הכיר את בוראו מדעתו ותבונתו. "כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך… כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן". כלומר, גם היציאה לחרן לא היתה על פי הדיבור אלא בגלל שרצו להורגו יצא משם. "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען… וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים". אברהם לימד את כל העולם על מציאות הבורא ועל הדרך הנכונה לעובדו, וכל זאת מדעתו הנבונה. הוא הקפיד לצוות וללמד את בנו, ובנו לבנו: "והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'". את ידיעת ה' לימד אברהם לדורות שאחריו, והם למדו זאת בן מפי אביו. אמונת ה' עברה דרך לימוד, ומי שלמד ידע על מציאות ה' והשגחתו. "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה".

בניגוד לדברי החבר שתיאר כיצד עבר העניין הא-לוהי אל אברהם וממנו עבר לבניו, לדעת הרמב"ם אברהם לא נבחר על ידי הקב"ה, ולא היתה בו סגולה מיוחדת או 'עניין א-לוהי', אלא היתה בו 'דעת נכונה' והוא הגיע אל ידיעת הבורא מתוך התבוננות. גם בניו ובני בניו של אברהם כולם הגיעו אל האמונה על ידי לימוד וידיעה. לשיטה זו אין באברהם ובזרעו עדיפות על שאר בני האדם, וכל אדם יכול להתבונן וללמוד ולהגיע לידיעת הבורא ולאמונה שלמה.

נעבור עתה להלכות איסורי ביאה פרק יג, שם מגדיר הרמב"ם מהי גירות:

"בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן… וכן לדורות כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן". מהות הגירות על פי הרמב"ם היא כניסה לברית, ועניינה של הברית היא קבלת עול תורה. כמו שעם ישראל עבר את התהליך הזה במעמד הר סיני, כך יכול כל גוי לעבור את התהליך הזה בכל עת שירצה, ובכך יהפוך להיות יהודי גמור. דברים אלה משתלבים היטב עם תיאורו של הרמב"ם את אמונתו של אברהם אבינו אותה הנחיל לבניו, אמונה שתלויה בדעת ובלימוד, וממילא כל אדם ואפילו גוי יכול להגיע אליה, ללמוד אותה ולהכיר את בוראו. לאחר שהכיר את בוראו יכול הגוי לקבל על עצמו עול תורה ולהיכנס לברית ולהפוך להיות חלק גמור מעם ישראל.

לשיטת ריה"ל גם הגר יכול להגיע למעלות גבוהות מאוד

בדבריו הראשונים למלך כוזר בעניין זה אומר החבר: "וְכָל הַנִּלְוֶה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ". הגר לעולם לא יהיה שווה עמנו. לנו יש מטבע בריאתנו את העניין הא-לוהי באמצעותו מתחבר עימנו הקב"ה, ומשום כך קיבלנו אנחנו את התורה ולא שאר האומות, והגוי לעולם יישאר מחוץ לעניין הזה.

מלך כוזר מתקשה לקבל את הגישה הזאת. הרי הוא מרגיש צורך לקשר עם א-להים, נפשו מחפשת התחברות, ואילו עכשיו אומר לו היהודי שבגלל שהוא אינו יהודי אין לו אפשרות כלל להתחבר לא-לוהות והוא בכלל לא שייך לזה! אם אני לא שייך לזה מדוע אני מרגיש את הצורך? מדוע אני מרגיש חוסר? עצם החיפוש והרגשת הצורך מעידים כאלף עדים שאני כן שייך לזה, וכי אני כן מסוגל להתחבר לא‑להים!

ואמנם, החבר מסביר את היחס אל הגויים במקומות נוספים בספר הכוזרי, ומעיון בדבריו נוכל להשלים תמונה שלמה להבנת שיטתו של ריה"ל.

נעיין נא בדבריו בסוף מאמר ראשון (פיסקא קטו), שם מתייחס ריה"ל במפורש לעניין הגר:

"אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁוֹתֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד (להבדיל מן הנוצרים והמוסלמים שכדי להמיר את הדת אליהם מספיק לומר מילים מסויימות), אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טֹרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ". כדי להיות יהודי צריך לנהוג בפועל בקיום מצוות ולימוד תורה. "וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱ-לֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱ‑לֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי, אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱ-לֹהִי". ריה"ל אומר את טעמה של המילה דוקא כאן, בעניין גירות, ומדגיש כי הנחת הזרע במקום הראוי ובזמן הראוי ובאופן הראוי יש לו אפשרות להיות ראוי ולקבל את העניין הא-לוהי! כלומר, זרעו של הגר ראוי לבוא בקהל ישראל לכל דבר ועשוי לקבל את העניין הא-לוהי! "וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק גָּדוֹל מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵ-ל יִתְבָּרָךְ". וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם, וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים".

משמע מדברי ריה"ל שגר המקבל עליו עול תורה וחי חיים של תורה ומצוות, ומתמיד בלימוד תורה, הרי הוא הולך ומשתנה, הולך ומתפתח, ועל ידי זה זרעו הופך להיות ראוי לקבל את העניין הא-לוהי. יש כאן מעין התפתחות אבולוציונית, אורגניזם שמשתנה על ידי השפעה חיצונית והופך להיות משהו אחר. אמנם השינוי לא יחול בו עצמו, והוא עצמו לעולם לא יהיה ראוי לנבואה, אך הוא התקרב לא-להים באופן משמעותי, והגיע לדרגה גבוהה הקרובה לפסגה.

גם בעניין הא-לוהי יש דרגות. הזכרנו לעיל את משה רבנו, שאצלו העניין הא-לוהי הופיע ברמה הגבוהה ביותר, אך ודאי לא כל יהודי יכול להגיע לדרגתו של משה רבנו. אצל כל יהודי מופיע העניין הא-לוהי בדרגה שונה, על פי התמדתו בתורה ומצוות ועל פי שאיפותיו ומעשיו. גם הגר משתלב במערכת הזאת וזוכה לדרגה מסויימת.

אם כן, מלך כוזר יכול להיות רגוע. יהודי וגוי אינם שני יצורים שונים בתכלית, אלא יש אפשרות לחיבור. גם גוי שמתגייר יכול להתקרב ולהתחבר לא-להים, להתפתח ולהתעלות, ולהגיע לרמות גבוהות ביותר.

עם ישראל מחובר עם אומות העולם ותפקידו להעלות אותם ולתקן העולם

אך כדי להבין את השקפתו של ריה"ל ביחסו אל הגר יש להתבונן ביחסו לגויים בכלל, ולתפקיד עם ישראל בעולם. במאמר השני (פיסקא כט ואילך) מנסה מלך כוזר להבין מדוע עם ישראל כל כך סובל בגלות, מדוע כולם רודפים אותו והוא מושפל? החבר מסביר לו שעם ישראל כרגע הוא חולה הממתין לרפואתו, ומוסיף החבר (שם, פיסקא לו): "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם". ישראל אינם מנותקים מן העולם ומן האומות, אלא אדרבה, עם ישראל הוא הלב של כל האומות. הוא מחובר לכולם, משרת ומיטיב לכולם. עוד אמר שם בהמשך (פיסקא מד): "וַאֲנַחְנוּ בְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה, וְהַצָּרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ סִבָּה לְתַקָּנַת תּוֹרָתֵנוּ, וּבֹר הַבַּר מִמֶּנּוּ, וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱ-לֹהִי בָּעוֹלָם". הצרות של עם ישראל מביאות לזיקוקו ולתיקונו, ותיקונו של עם ישראל יביא לכך שהעניין הא-לוהי יידבק בעולם! כלומר, התפקיד של עם ישראל הוא תיקון העולם, לקרב את כל אומות העולם אל הבורא. ייעוד אוניברסלי!

אף כאן אנו נזכרים בתפילת עלינו לשבח. בחלקה הראשון של תפילה זו אנו מודים לקב"ה על שעשה אותנו שונים מן הגויים: "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה" – אנחנו כאן והם שם. אך בחלקה השני של התפילה אנו מבקשים עליהם ורוצים בתיקונם: "לתקן עולם במלכות ש-ד-י וכל בני בשר יקראו בשמך, יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון, לפניך ה' יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר ייתנו". עם ישראל התבדל מן הגויים, אך אין זה בגלל שלא אכפת לו מהם. התפקיד של עם ישראל הוא להיות החוליה המקשרת בין א-להים לבריאה, ואין הם פועלים בעולם בשביל עצמם אלא כדי לתקן ולהעלות את כל הבריאה איתם.

ניזכר עתה במשל הגרעין והקליפה – . לכאורה נראה שקליפה הוא כינוי גנאי לפסולת, לכל אותם שנדחו ולא נבחרו והפכו לטפל ואין הם העיקר. אך באמת לא כן הוא. לקליפה יש תפקיד חשוב. הקליפה תפקידה לשמור על הפרי, ובלעדי הקליפה אף הפרי לא יחזיק מעמד. הפרי והקליפה צומחים יחד, מתפתחים יחד, הם מחוברים, והם תלויים זה בזה. כל אחד מהם זקוק לשני. כך הוא גם ביחס בין אותם שיש בהם העניין הא-לוהי ואותם שאין בהם, וכך הוא היחס בין ישראל ואומות העולם. ישראל ואומות העולם מחוברים וקשורים זה בזה, ואם יתפרדו זה מזה אין להם קיום. אם אומות העולם יישארו מחוברים לעם ישראל הם יתפתחו ויתעלו, אך אם הם יתנתקו מהם הם יתנוונו.

יש בתפיסה זאת ראייה רחבה של העולם, מתוך גובה ומתוך עמקות, ויסודותיה נעוצים בתורת הקבלה והסוד.

השקפה זו גם נותנת אמון בעולם, באדם, ובאומות העולם. אם יש שאיפה לתקן את העולם ולהעלות אותו – משמע שיש בעולם הכנה ומסוגלות לכך, אחרת כל המאמץ יהיה לריק והמשימה היא בלתי אפשרית! השקפה זו היא אוניברסלית באמת. היא רואה בעם ישראל שליח של הבורא אל העולם, ושליח של העולם אל הבורא, כשהמטרה האמיתית, הייעוד ופסגת השאיפות הם תיקון העולם כולו.[3]

ריה"ל והרמב"ם חולקים בייעוד, ובכך ניתן לראות מיהו האוניברסלי מביניהם

נחזור עתה לשיטת הרמב"ם אותה הסברנו לעיל. לשיטה זו כל אדם יכול להכיר את בוראו על ידי התבוננות, ואף יכול להיכנס לברית ולקבל על עצמו עול תורה. זוהי גישה הפונה אל כל בני האדם באשר הם, ללא הבדל וללא התנשאות, ומאפשרת להם להתקרב אל הא-להים כרצונם.

ומהו הייעוד הסופי לשיטת הרמב"ם? נעיין בדבריו בסוף ספר משנה תורה, סוף הלכות מלכים:

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא". כלומר, הייעוד הוא העולם הבא הפרטי והאינדיבידואלי של כל אחד. נכון, זה פתוח לכולם וכל הרוצה כתר תורה יבוא וייטול, אך המטרה היא לא לשלוט על כל העולם ולא לתקן אותו אלא להיות פנוי בשקט ולעסוק בתורה. לעומת זאת הייעוד במשנתו של ריה"ל היא תיקון העולם הכללי ולא האדם הפרטי, ובכך יש תפיסה אוניברסאלית אמיתית.

הצעה למחנכים: עדיף ללמד את השקפת הרמב"ם כבסיס ורק לאחר מכן את השקפת ריה"ל

לאחר שראינו את השווה והשונה בין ריה"ל לבין הרמב"ם, נראה לענ"ד חשוב להעיר הערה מתודולוגית-חינוכית.

נדמה שבבואנו ללמד את תלמידנו הצעירים את השקפת עולמה של היהדות, טוב יהיה אם נקדים ונלמד את שיטתו של הרמב"ם, ורק לאחר זמן, לכשיבגרו ויעמיקו נוכל ללמד את השקפתו של ריה"ל בספר הכוזרי. אנשים צעירים עדיין לא בשלים להבין ולקלוט את עומק דבריו של ריה"ל. הם לא מבינים שהעניין הא-לוהי הוא דבר גדול, דבר קדוש, דבר הדורש מאיתנו רמה רוחנית גבוהה, דורש מאיתנו קדושה, דורש יושר לפנים משורת הדין, דורש התלהבות לעילא ולעילא. קריאה שטחית של הכוזרי תביא למסקנה שטחית: 'הגויים ביחס לאדם דומים לבהמות וחיות'. תפיסה זו היא ודאי מסוכנת ושגויה בשטחיותה, ועלולה להפוך את הלומד אותה לחיית אדם בעצמו, שאינו יודע להתנהג לזולתו באופן הראוי והמכובד. תפיסה שטחית כזו תגרום לנער שלא יפנים את דברי חז"ל, שאמרו "הוה מקדים שלום לכל אדם, אפילו לעכו"ם בשוק" (אבות פ"ד מט"ו, וראה ברכות יז ע"א); הוא לא ילמד ממידותיו של אברהם אבינו שהתנהג באצילות עם כל בני אדם שפגש.

על כן, על אף שדבריו של הכוזרי הם אמיתיים מכל מקום יש זמן לומר אותם. קודם כל יש להבין את הדברים הבסיסיים שמלמד אותנו הרמב"ם, להבין את גודל הרמה של אברהם אבינו שבזכותה התעלה, ולימד והורה, ומתוך כך קם ותיקן עולם שלם, ובזכות זו בחר בו הקב"ה וכרת עמו ברית. כאשר אדם הוא כבר 'אדם', מקיים תורה ומצוות, מידותיו ישרות, לא רק בגלל כוח ההרגל שקנה בבית הוריו אלא מתוך פנימיותו והכרתו – או אז אפשר לגלות לו ענייני נשמות, רמות רוחניות, ושאר דברים שברומו של עולם ונוקבים עד התהום. יסוד דברי הכוזרי נמצאים בקבלה ובתורת הסוד, ולא לחינם אמרו חז"ל שאין ללמד סודות התורה לתלמידים בגיל צעיר, אלא יש להמתין שיגדלו. לא בגלל שאין אמת בדברים ויש בהם דברים שיש לדחות, אלא משום שהדברים לא יהיו מובנים בצורה נכונה למי שעדיין לא הגיע אל המדרגה הראויה. גם הרעיונות הנשגבים ביותר עלולים להתקבל בצורה מסולפת ומזולזלת על ידי מי שאינו מוכן להם ולא הכשיר עצמו ולבבו לקבלם, ודבר זה הוא בהחלט עניין מסוכן. מי שאינו מוכן לרעיונות הגדולים והנשגבים האלה לא יוכל להבין את גודל האוניברסאליות של רבי יהודה הלוי.

[1] ראה להלן פיסקא קיב ואילך, מאמר שני פיסקא ט ואילך.

[3] יסודותיו של רעיון זה מצויים בספר 'יהדות', אותו כתב סבי הרב יחזקאל אפשטיין ז"ל.