פרק לז

החסיד

פיסקאות א-ה

בניגוד למחשבה המוטעית, המושפעת מדתות אחרות, עובד א־להים אמיתי אינו רואה בעולם הזה גורם מפריע

בסוף מאמר שני מבקש מלך כוזר מהחבר שיתאר לו את 'עובד
הא־להים'. החבר, כמנהגו בכמה הזדמנויות, אינו עונה באופן ישיר לשאלה שנשאלה, ומגדיר תחילה מה אינו עונה להגדרה זו. אתה שואל אותי מה הוא עובד א־להים? לפני זה אתה צריך לדעת מה הוא לא, כי יש לך כל מיני דעות קדומות ותפיסות מוטעות בעניין זה, המושפעות ממה שראית בדתות ובאמונות אחרות. אתה חושב שעובד א־להים אמיתי רוצה להתבודד ולהתנתק מן העולם?[1] אתה טועה! אתה חושב שעובד א־להים אמיתי מואס בחיים הגשמיים ורוצה להפוך להיות כולו רוחני?[2] אתה טועה!

א־להים העניק לאדם את החיים, וזו טובה גדולה מאוד, והברכה הטובה ביותר עבור האדם היא אריכות ימים. העולם הזה הוא המסלול המאפשר לאדם לקנות את מקומו בעולם הבא, על ידי חיים של מצוות ומעשים טובים. החיים הם לא עול, הם לא עונש, הם לא מסע של סבל שהאדם מוכרח לסבול ולעבור בו כך וכך שנים, אלא להיפך. החיים הם מתנה, והאדם צריך להעריך ולהוקיר את המתנה שניתנה לו. האדם צריך לחיות את החיים באופן שיצליח למצות אותם ולמלא את תפקידו בהם. כיצד? לשם כך ירדה תורה לעולם, על מנת להדריך את בני האדם כיצד עליהם לחיות ומה מוטל עליהם לעשות בחייהם, ועל ידי כך להפוך אותם למשמעותיים ומלאי תוכן.   

"אֲבָל, אוֹהֵב הָעוֹלָם וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף טוֹבָה יַעֲלֶה מַדְרֵגָה לָעוֹלָם הַבָּא" (פיסקה א).

לכאורה דבריו של ריה"ל מפתיעים מאוד. לאחר שבמאמרים הקודמים למדנו על העניין הא־לוהי המיוחד הנמצא בעולם, ונמצא במיוחד בעם ישראל; על ההתגלות והקשר הישיר בין א־להים ובין עם ישראל, על הניסים הגלויים שנעשו להם, על ההנהגה הא־לוהית המיוחדת שלהם, על כך שהם מצליחים לחיות את חיי העולם הבא בעולם הזה – אחרי כל זה היינו מצפים לשמוע שבאמת העולם הזה הוא חסר חשיבות, והתכלית היא העולם הבא, או לפחות להביא את העולם הבא לעולם הזה. אך הנה בא ריה"ל ומפתיע אותנו: יש חשיבות לחיים מאוזנים ושמחים בעולם הזה, ואל לו לעובד
 א־להים להסתגף ולהתבודד ולראות את העולם כגורם מפריע המונע ממנו להגיע לפסגות רוחניות.

'מדרגת חנוך ואליהו', המנותקת מן החיים החומריים לחלוטין, ניתנה רק ליחידי סגולה

אמנם אין להכחיש שיש אנשים בודדים שאכן מתאימה להם ההתבודדות, ולאנשים רוחניים אלה העולם החומרי והגשמי באמת מפריע להתפתחותם הרוחנית. הם כל כך מנותקים ומרוחקים מכל ענייני העולם הזה, עד שאין להם צורך בחברת אנשים ואף אינם מייחסים חשיבות לצורכי עצמם כלל. אלה אנשים קדושים, הפרושים מכל ענייני העולם הזה, ומחשבותיהם שקועות אך ורק בעניינים רוחניים, וכל העולם הזה הוא עליהם לטורח. אדם זה ודאי אין לו עניין בחיים עלי אדמות, וכל שאיפתו היא להידבק ברוחניות ובא־לוהות ככל שאפשר. ישנם אנשים כאלה, אך יש להבין שאנשים אלה הם שונים במהותם משאר בני האדם. הם יחידי סגולה ובודדים ואינם מייצגים את דמות עובד א־להים הרגיל, ואין להביא מהם ראיה. לא מוטל על האדם להגיע לרמה כזו של קדושה עד כדי מאיסה בחיים, אך בוודאי שאלה דמויות מופת שאפשר להעריץ אותם, אך יש לזכור שאין זה מתאים לכל אדם ורק תכונת נפשם וגופם המיוחדת הכשירה אותם להיות כאלה.

גם בחז"ל ובראשונים אנו מוצאים לכאורה סתירה ביחס לאדם שהחליט להפוך לנזיר. יש דעות הרואות זאת בחיוב, ומשבחות את הרוצה להחמיר על עצמו (ראה נזיר ט ע"ב), ולעומתן יש דעות הפוכות הרואות בנזיר חוטא, וגוערות בו 'לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!' (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א). אלא יש לומר שהדברים נחלקים לשני סוגי אנשים – יש אנשים הנוטים בטבעם לפרישות ולהסתגפות, ולהם קבלת נזירות תיחשב כדבר נכון וראוי, ולעומתם יש אנשים שטבעם ליהנות מהנאות העולם המותרות, ולהם מניעה מהנאות אלה תיחשב כחטא (אלא אם כן הם עושים זאת כדי לגדור עצמם ולעשות סייג שלא ייכשלו).

התבודדות הפילוסופים היא לשם קניית חכמה, ומשתמשים בתלמידים רק להנאת עצמם, מה שאין כן בלימוד תורה

ישנם קבוצת אנשים נוספת שאוהבים בדידות ובוחרים בה – אלה הם הפילוסופים, השואפים להשיג בדעתם חכמה גדולה. להבדיל ממדרגתם של חנוך ואליהו, שם הפרישות נובעת מרצונות של קדושה, אצל הפילוסופים מטרת הפרישות היא אחרת. הפילוסוף פורש מחברת בני אדם על מנת להגיע לרמות שכליות גבוהות ולאמת גדולה, ולמצוא את א־להים על ידי השכל.

גם סוג זה של אנשים קיים בעולם, ויש להיות מודעים אליו. אנשים אלה הם בעלי כוח מחשבה חזק ומפותח, והם מסוגלים להגיע על ידי מחשבה מעמיקה לתובנות גדולות וחשובות. עבורם עיסוק בענייני העולם הזה מקטין את חשיבותם ואת מעלת האדם. הם מטיפים להימנע ככל הניתן מתענוגות גופניים, וכפי שאמר אחד הפילוסופים הגדולים, הלא הוא אריסטו: "חוש המישוש חרפה הוא לנו", והביא דבריו הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"ח). על מנת שיוכלו להתרכז במחשבותיהם הם מעדיפים להתנתק מחברת אנשים, וכל הכרוך בזה. זה נחשב בשבילם כבזבוז זמן יקר.

עניין מעניין מלמד אותנו ריה"ל בעניין הפילוסופים ביחס שלהם לתלמידיהם, ומכאן נוכל לעמוד על הבדל יסודי בין חכמת הפילוסופיה לחכמת התורה.

הנה גם הפילוסופים אינם מתבודדים לגמרי, שהרי הם מחזיקים בקרבתם תלמידים אותם הם מלמדים, ואיתם הם דנים במה שהשיגו בשכלם, ולכאורה אין זו התבודדות והתנתקות! אך באמת אין מציאות זו נחשבת כ'חברת בני אדם'. אין כאן חיבור אמיתי בין בני אדם אלא שיקול תועלתי בלבד. הפילוסוף צריך שיהיו לו תלמידים רק כדי שעל ידי תהליך הלמידה עימם יוכל לגדול ולהתקדם במחקרו. איתם יוכל ידבר ולחלוק את חכמתו, ומתוך השיחה עימם ומתוך שאלותיהם יוכל להגיע להבנה גבוהה יותר של הדברים.

ובאמת, שיטה זו להוספת חכמה היא שיטה ידועה, ואף חז"ל הכירו אותה וצידדו בה. חז"ל לימדו אותנו שהתלמיד המוכשר מחכים את רבו, ואף ראו בעין לא יפה את מי שלומד לבדו. וכך אומרת הגמרא (תענית ז ע"א): "אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'? לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". וכן אחד מארבעים ושמונה קנייני תורה הוא 'המחכים את רבו' (אבות פ"ו מ"ו). אך באמת ישנו הבדל גדול בין תלמידו של הפילוסוף לתלמידו של התלמיד-חכם. הפילוסוף אינו מלמד את התלמיד כדי להחכימו וכדי להרבות חכמה בעולם, אלא הוא משתמש בתלמיד ככלי על מנת שיוכל לשכלל את עצמו ולהתפתח. יתכן והתלמיד אף הוא מרוויח מכך, אך אין זו מטרתו האמיתית של הפילוסוף. לעומת זאת בלימוד תורה הכל הפוך. כל מהותה של מצוַת תלמוד תורה היא ללמד לאחרים, והלימוד העצמי מטרתו היא שיוכל ללמד את בניו ואת תלמידיו. הפסוק ממנו לומדים את חיוב לימוד תורה הוא "ושננתם לבניך" (ראה ספר המצוות לרמב"ם, עשה יא), כלומר עיקר המצוה היא ללמד את הבנים-התלמידים, והלימוד העצמי הוא למעשה רק מכשיר מצוה.

ואכן, אנו רואים כיצד רבנים גדולים מוסרים את נפשם על הרבצת תורה, ולכאורה 'מבזבזים את זמנם' היקר עד אין קץ בנתינת שיעורים להמון העם הפשוטים. במהלך השיעור הם מספרים סיפורים ובדיחות, ואין הם רואים בזה פחיתות כבוד עבורם. אדרבה, מבחינתם שעות אלה הן הן התכלית של כל לימוד התורה שלהם.

תופעת "בני הנביאים" היתה שייכת רק בזמן שהשכינה שרתה בארץ ישראל, ואף היא נעשתה בחבורה ולא ביחידות

אך הנה, ישאל השואל, הרי מצאנו בתולדות ישראל, תופעות של חבורות אנשים שהתבודדו לעצמן, וחיו במערות רחוק ממקום ישוב, וניסו להתקדש ולזכות לנבואה. חבורות אלה נקראו "בני הנביאים", ואנשיה מוזכרים בכמה מקומות בתנ"ך. האם תופעה זו אינה סותרת את הקו אותו מציג ריה"ל, השולל פרישות והתבודדות כדרך חיים לעובדי ה'?

ריה"ל עצמו עונה על כך:

"אֲבָל בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בָּעָם הַמּוּכָן לַנְּבוּאָה, הָיוּ אֲנָשִׁים נִפְרָדִים וְשׁוֹכְנִים בַּמִּדְבָּרוֹת, מִתְחַבְּרִים עִם מִי שֶׁדּוֹמֶה לָהֶם, לֹא הָיוּ מִתְבּוֹדְדִים לְגַמְרֵי, אֲבָל הָיוּ נֶעֱזָרִים עַל חָכְמַת הַתּוֹרָה וַמַעֲשֶׂיהָ הַמְקָרְבִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַהִיא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים".

שתי תשובות בדבר: ראשית, תופעה זו היתה קיימת בזמן מסויים ובמקום מסויים – דווקא בזמן בו עם ישראל היה חי בארץ ישראל והשכינה היתה שורה בארץ ישראל, והואיל ובזמן זה ובמקום זה אפשר להגיע לנבואה, בחרו חלק מעובדי ה' לחיות באופן מנותק על מנת שיצליחו להשיג נבואה. ושנית, גם אנשים אלה לא התבודדו לגמרי, אלא אדרבה, הם הקפידו לחיות בחבורה! אמנם הם התנתקו מהחברה הכללית והעדיפו לחיות במדברות, אך הם עשו זאת בקבוצה ולא כיחידים. 'קבוצה מתבודדת' זו אמנם תופעה חריגה, אך סוף סוף יש בה תועלת לאנשי הקבוצה, ועל ידי החיים המשותפים אין הם חשים את החיסרון הגדול של התבודדות גמורה. הם מחזקים זה את זה בלימוד, משוחחים זה עם זה, אולי גם רָבים זה עם זה…, ועוזרים זה לזה בקיום תנאי החיים הנצרכים. אין הם חשים את הקושי הנפשי הגדול של חיי בדידות גמורים, שהרי האדם אינו מסוגל להיות בבדידות מוחלטת, וכמו שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פ"מ): "האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהא בתוך חבורה, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להיות בחבורה".

אך נראה שיש כאן עניין נוסף. היהודי נדרש לקיים מצוות, ומצוות אלה 'מכריחות' אותו להיות קשור עם העולם – לא רק עם עולם הרוח אלא גם עם עולם המעשה. הוא צריך ליטול לולב, לאכול מצה, לקדש על היין בשבת. הוא מוכרח להישאר מחובר עם עולם המעשה ואין הוא יכול להתנתק לגמרי לעולמות רוחניים בספירות עליונות.

בזמן הזה חיי סיגוף ופרישות הם טעות, ובהכרח יביאו את האדם החי כך לכישלון

לאחר שהציג ריה"ל את סוגי המתבודדים השונים – חנוך ואליהו, הפילוסופים, 'בני הנביאים', בא ריה"ל וקובע קביעה נחרצת ומפתיעה: "וְאַךְ בַּזְּמַן הַזֶּה וּבַמָּקוֹם הַזֶּה וְהָעָם הַזֶּה – וְאֵין חָזוֹן נִפְרָץ, עִם מִעוּט הַחָכְמָה הַקְּנוּיָה וְהֶעְדֵּר הַחָכְמָה הַהִיא הַטִּבְעִית, מִי שֶׁהִכְנִיס עַצְמוֹ לְהִנָּזֵר בִּפְרִישׁוּת, כְּבָר הִכְנִיס נַפְשׁוֹ בְּיִסּוּרִין וָחֳלִי נַפְשִׁי וְגַשְׁמִי". בזמן הזה של הגלות חיי התבודדות ופרישות וסיגופים הם טעות! בזמן הגלות אין שכינה שורה בעם ישראל והעניין הא־לוהי אינו נמצא באופן גלוי, ולכן אי אפשר להגיע למדרגות גבוהות של נבואה. בנוסף, בעקבות מצב ירוד זה גם החכמה הטבעית של האדם אינה מסוגלת להגיע לגבהים, וממילא כל ניסיון לחיות חיי פרישות על מנת להתעלות בדרגות של קדושה ושל חכמה סופו כישלון ומפח נפש! אדם כזה סובל בחייו על מנת להשיג מעלות גבוהות, אך באמת אין לו סיכוי להשיג אותן. נמצא שהוא מאבד את כל העולמות – מצד אחד הוא ויתר על העולם הגשמי ועל הנאותיו, אך מצד שני הוא לא הצליח להשיג את העולם הרוחני אליו הוא מייחל, וסופו של אדם זה שיצטער על בחירתו זו וימאס בחייו.

בזמן הזה על מנת להיות עובד א־להים ולהגיע למעלות רוחניות, מוכרח האדם לשמור על איזון בין גוף ונפש, ובין חיים גשמיים לחיים רוחניים. האדם צריך להתאים את עצמו למדרגה הרוחנית של העולם, ומה שהיה נכון ומתאים בזמן בו השכינה היתה שורה באופן גלוי ומלא, שוב אינו מתאים בזמן של סילוק שכינה והסתר פנים.

ריה"ל כבר לימד אותנו במאמר שני על חשיבות השמחה בעבודת ה' (ראה שם פיסקה נ), אך כאן הוא מציג גם את הסכנות החמורות הכרוכות בחיים שאינם בדרך זו. לטענתו, חיים של סיגוף ושל פרישות אין להם תועלת ותכלית, וסופם אף להביא את האדם לידי כישלון ולידי ביזיון. בכך יוצא ריה"ל נגד דתות אחרות המטיפות לאנשי הרוח שבהם לפרישות ולסיגוף, וקובע נגדם באופן נחרץ ששיטה זו מסוכנת והיא מוטעית מיסודה.

חכמים בחרו בקפידה את הסייגים. אדם פרטי צריך לסייג עצמו אך גם לזכור כי דווקא סייגים מרובים עשויים להביא לידי כישלון

מדוע פרישות וסיגוף עלולות לקלקל? הרי אדם פרוש הוא קדוש ועדין יותר, ואינו נותן דרור ליצריו, והוא שולט על תאוותיו ואדון להן! מה רע בכך?

כדי לענות על כך יש להבין מהי הסכנה בסייגים וגזרות.

הנה חז"ל, במשנה הראשונה במסכת אבות, הורו לנו: "ועשו סייג לתורה", כלומר, אל תחשבו שתצליחו לקיים את מצוות התורה כפי שהן, אלא עליכם להוסיף סייגים והרחקות כדי להיזהר מלעבור על איסורים. גם המשנה בראשונה בש"ס (ברכות פ"א מ"א) מלמדת אותנו את היסוד הידוע של "להרחיק את האדם מן העבירה". אם כן, סייגים והרחקות הם דבר חיובי ומועיל, אז מדוע יש בעיה עם חיי פרישות?

אמנם, יש לחלק בין סייגים והרחקות שעושים חכמים כדי לשמור על מצוות התורה, בבחינת 'עשו משמרת למשמרתי', לבין סייגים והרחקות שאדם גוזר על עצמו. הרחקות וסייגים שגזרו ותיקנו חכמים נמדדו על ידם בזהירות ובקפידה, והם הגיעו למסקנה איך מצד אחד, הסייגים הללו נצרכים מאוד כדי להרחיק מאיסורים, ומצד שני, הציבור מסוגל לעמוד בהם ולא ייכשלו. רק גזירות שעמדו בקריטריונים הללו הוטלו על הציבור.

אך עדיין, גם על האדם הפרטי מוטלת החובה לשמור עצמו מתאוותיו, ובמיוחד בתחום המין והאכילה, וכדברי חז"ל: "קדש עצמך במותר לך" – גם בדברים המותרים לך אתה צריך למנוע עצמך ולקדש עצמך בהם. וידועים דברי הרמב"ן בפרשת קדושים על "נבל ברשות התורה", שיכול אדם להיזהר ולא לעבור על איסורי תורה, אך עדיין חייו יהיו חיי תאוה והפקרות. אם כן, מדוע אסור לאדם להיות פרוש ומסוגף?

נראה שיש להסביר זאת כך: יש לאדם נטייה פסיכולוגית להימשך אל האסור.

התורה מלמדת אותנו יסוד זה כבר בפרשת בראשית, בסיפור על אדם וחוה בגן עדן. כל העצים בגן הותרו לאכילה, רק עץ אחד נאסר – עץ הדעת. חוה לא הסתפקה בכך, ואף אמרה לנחש שלא רק שאסור לאכול מן העץ אלא גם אסור לגעת בו. אין ספק שבאותו רגע הפך העץ הזה להיות הדבר הנחשק ביותר בכל הגן. כל העצים מותרים אבל הם כבר לא מעניינים, רק העץ הזה תאוה הוא לעיניים. ואכן, החטא לא בושש לבוא וחוה אכלה מן העץ ואף נתנה ממנו לאדם.

אנו רואים תופעה זו אצל ילדים. כאשר הם מעוניינים במשהו וההורים מסרבים לתת להם, הם הופכים להיות אובססיביים לאותו דבר, ונכנסים להיסטריה של בכי, עד שבדרך כלל ההורים נשברים ונותנים להם. היצר הזה הוא טבוע באדם וקשה מאוד לשבור אותו.

אדם שאוסר עצמו בעוד מגבלות ועוד הרחקות ועוד סייגים, סופו שירגיש שהוא כלוא בהם, וירצה להשתחרר ולפרוק את העול ממנו. אנו רואים זאת, לצערנו, בחוזרים בשאלה שיורדים מדרך התורה והמצוות. ככל שהבחור היה שייך למסגרת אדוקה יותר, כך התנהגותו בחילוניותו תהיה מופקרת יותר. מי שגדל בחינוך דתי קיצוני עם חומרות רבות, כאשר פרק מעליו את העול הוא ניתק מעליו את כל הכבלים שכבלו אותו עד שנשאר ללא שום רסן. לעומתו מי שגדל בחינוך דתי מתון, גם כאשר יפרוש הוא לא יאבד את ההגבלות המוסריות הבסיסיות שלו. הוא לא היה צדיק גדול ועכשיו הוא לא רשע גדול.

אדם החי תחת מגבלות אינו חי בטבעיות, ובמיוחד אם הוא עושה זאת על מנת להשיג מטרה מיוחדת שאינו מצליח להשיגה, אדם כזה הופך להיות ממורמר. לא זו בלבד שהוא מענה את גופו ואת נפשו באיסורים ובמניעת תענוג, הוא גם לא זוכה לראות פרי לכל עמלו. סופו להגיע לעצבות ולדיכאון, עד שימאס בחייו.

יסוד חשוב בחינוך הוא לדעת לתת לכל חניך להוציא את כוחותיו באופן מבוקר ולא לדכא אותם

מיהו החסיד?

ריה"ל מגדיר את החסיד כמושל במדינה, כלומר, אדם ששולט בכל חושיו וכוחותיו הגופניים והשכליים, ונותן לכל אחד את צרכיו. האדם מורכב מרוח ומגוף, מצרכים רוחניים ושכליים ומצרכים גופניים, ואסור לא להתעלם משום בחינה מבחינות אלה. אדם צריך לאכול ולשתות, צריך ללמוד ולהתפלל, צריך לשחק ולנגן, צריך לאהוב ולהקים משפחה. אם יצליח לתת מקום לכל הצרכים שלו יוכל האדם להגיע לאיזון מושלם של כוחותיו. כדאי לקרוא את התיאור המפורט של ריה"ל בפיסקה ה – הדברים מדברים בעד עצמם.

בנוסף לחשיבות השליטה של האדם על עצמו, מלמד אותנו ריה"ל שיש לתת לכל כוח שבאדם את מה שהוא צריך. זהו יסוד חשוב בחינוך, ולצערי רבים מתעלמים מדרישה זו ושוגים בה.

הנה, כל העוסק עם בני נוער בגיל תיכון נתקל לעיתים בתופעות לא נעימות. נערים ונערות עושים 'שטויות', מתנסים בכל מיני דברים אסורים, ועושים מעשים שהם עצמם יודעים תוך כדי מעשה שאסור להם לעשות זאת. אך הם מרגישים צורך להתפרק ולהתנסות, לבדוק גבולות, להוציא אנרגיה, להרגיש את החיים. אין לך כמעט נער או נערה שלא עשו בגיל הנעורים מעשים שלאחר מכן הם התחרטו עליהם, בין אם הם נתפסו ונענשו ובין אם לא. רוצה לומר, כל מחנך של נערים בגיל זה צריך לדעת שיש בגיל הזה דחפים מיוחדים וצרכים מיוחדים שהנערים מוכרחים לחוות, וכמעט שאי אפשר לנו למנוע אותם מלעשות זאת. קשה לבוא בדרישה מבחור בגיל העשרה שיישב וילמד כל היום. זה לא טבעי לו, ורק מעטים מסוגלים לכך בלי לגרום לעצמם נזק.

יתרה מזו, פעמים רבות בני נוער מתחנכים בחינוך קשוח, או שהם עצמם מקבלים על עצמם מעצורים וסייגים, ואינם חווים את חוויות הנעורים, ואינם מרשים לעצמם להשתחרר ולהתפרק, ומדחיקים את היצר הזה עמוק בפנים. לפעמים אנו מוצאים משיכה גדולה אצל נערים לחיי פרישות וסיגוף ולהתמסרות ללימוד. דא עקא, שבמקרים רבים אין זה בא ממקום טבעי ומרצון אמיתי של הנפש, וההדחקה הזו עלולה לגרום לנזקים עתידיים, והעלייה הגדולה יכולה להביא לנפילה גדולה. אותם נערים גדלים ומגיעים לגיל 30-35, כאשר הם כבר בעלי משפחה, ואז מתפרץ אצלם אותו כוח נעורים ומבקש לפרוץ החוצה, וגורם להם נזק בל ישוער. אנשים בגיל מאוחר מאבדים את המשפחה ואת העבודה רק בגלל שהדחיקו את היצרים המתפרצים שלהם בגיל הנעורים. הדברים ידועים ואין אני מחדש דבר.

הסוד הגדול בחינוך הוא לדעת מתי לתת לכוחות האלה לצאת, מתי להעלים עין מ'שטויות' שהנערים עושים, ומתי להשליט סדר ומשמעת, וגם מתי לפקוח עין כאשר רואים נער שפורש ומסתגף ומתמסר ללימוד יותר מדי. לכל כוח יש לתת את מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך, ובאופן הראוי. נער שרוצה ללכת לחתונה ולרקוד במקום ללמוד בישיבה בסדר-ערב, מוטב שירקוד בחתונה ויוציא שם את האנרגיה שלו, ולא ימצא לו מקומות אחרים לרקוד… . מחנך טוב צריך ללוות את החניך ולהיות קשוב לצרכיו, בכל התחומים.

הקשבה לגוף מביאה להישגים רוחניים

כאמור, החסיד הוא אדם השולט על כל כוחות גופו ומצליח להביא אותם לידי איזון. הוא מודע לכך שיש בו כוחות רוחניים וכוחות גשמיים, והוא נותן לכל חלק וחלק מהם מה שהוא צריך, ועל ידי כך כל כוחותיו עומדים לרשותו.

לכאורה, היינו חושבים, שאדם שואף להגיע לאיזון מושלם שכזה על מנת שיוכל לנהל את גופו על פי השכל הישר והמדוייק, ולא על ידי תאוותיו ויצריו, ובזכות זאת יצליח להגיע להישגים שכליים ורוחניים, כפי ההכנה הטבעית שיש לו לכך כאדם נבון. זהו, לכאורה, האדם השלם, אחד כזה שגופו וחומריותו אינם עומדים לו למכשול בפני מעלתו השכלית. החסיד הוא, לכאורה, אדם מסודר ושקול, אשר כל מעשיו שקולים בפלס, וזוהי התכלית המעולה ביותר.

אך ריה"ל אינו מסתפק בכך, וכותב (אמצע פיסקה ה): "וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָא־להִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית". החסיד מגייס את גופו המאוזן על מנת להידבק במעלה גבוהה יותר מאשר כוחותיו הגופניים. הוא אינו מסתפק במדרגה השכלית הנמצאת בגופו, אלא הוא רוצה להתעלות ולהגיע להידבק במדרגה הא־לוהית, הנמצאת חוץ ממנו.

רעיון זה מתחבר היטב עם גישתו של ריה"ל המוכרת לנו – שכלו של האדם הוא מוגבל, ובאמצעות השכל לבדו האדם אינו יכול למצוא את דרכו בעולם. אם האדם לא יקבל הדרכה א־לוהית ולא יתחבר עם מה שלמעלה משכלו, לעולם הוא לא יוכל לדעת מהו רצון ה' ומה תפקידו בעולם. על כן האדם השלם הוא אדם שמצליח להגיע לאיזון כוחותיו הגופניים והשכליים, ובזכות האיזון הזה מצליח להתעלות ולהתחבר עם המדרגה הא־לוהית שבו.

נמצא שאדם שאינו מאוזן מבחינה גופנית, לא זו בלבד שהוא לוקה בכל מיני חוליים גופניים, הוא גם לא יצליח להתעלות אל הרמות השכליות
והא־לוהיות אשר הוא ראוי להן. אסור לו לאדם להזניח ולדכא את גופו ואת דרישותיו החומריות, אלא אדרבה, אדם צריך להיות קשוב לגופו ולהביאו לאיזון ושמחה על מנת שיוכל להגיע להישגים רוחניים! רק כך יוכל לעשות זאת!

על האדם להכיר את כוחו ויכולותיו ולא לשאוף אל למעלה מיכולתו

"וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי".

המשל בו משתמש ריה"ל אינו ברור דיו. אין ספק שהוא מתייחס לכך שהיו שהתקרבו אל ההר יותר מאחרים, כמו אהרן, נדב ואביהו, או שבעים הזקנים, שהתקרבו יותר משאר העם (ראה שמות יט, כד; שם כד, א-ב), אך איך אפשר להבין זאת על חלקי גופו וכוחותיו של האדם הפרטי? כיצד נסביר שחלק מהם מתקרבים יותר מכל השאר?

אלא צריך לומר שהכוונה לאדם כולו, והעניין משתנה מאדם לאדם. יש אדם שמסוגל להתקרב יותר, ויש אדם שאינו יכול להתקרב כל כך, ועל האדם להכיר בעצמו עד היכן הוא מסוגל להגיע, ולשם הוא יכוון את כוחותיו. אך מה שמיוחד כאן הוא שבסופו של דבר גם הקרובים יותר וגם הרחוקים יותר – כולם שמעו את דבר ה' בהר סיני! גם האנשים הפשוטים ביותר שמעו את דבר ה', על אף ריחוקם מן ההר!

וגם עניין זה הוא יסוד חשוב מאוד בחינוך. ראשית, יש לדעת שלא כל בני האדם שווים בכשרונותיהם וביכולותיהם, ויש לתת לכל אחד משימות ומטרות כפי מידת יכולתו האישית. אם נצייר לאדם מטרה שהיא גדולה מכפי יכולותיו הרי אנו חוסמים את התקדמותו ומונעים ממנו להגיע אל ההישגים שהוא באמת יכול להשיג. לא כולם יהיו גדולי הדור, ואסור לנו להטיף לחניכים, ובוודאי לא לכולם, לשאוף להיות כאלה. שנית, גם האדם עצמו כל הזמן מתקדם, ויש להבין בדיוק באיזה שלב הוא נמצא כרגע. אי אפשר לדרוש מילד בכיתה א' לעשות משימות של ילד בכיתה ג', וכן לא להיפך. אותו הילד יוכל לבצע את המשימה בגיל מסויים אך לא יוכל לבצע אותה לפני כן. ובסופו של דבר, מובטחים אנו שכֹּל אדם אשר ימצה את כשרונותיו ויכולתו יזכה לאור ה', שהרי הוא מילא את תפקידו וייעודו.

דיכוי יצרים אינו שליטה, והוא עלול להביא להתפרצות. שליטה אמיתית היא לדעת כיצד לתת ליצרים את הפורקן במידה הראויה

"וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ".

נראה לפרש כך: "הכוח החפצי" הם היצרים, האינסטינקטים. האדם צריך לשלוט על יצריו ועל דחפיו, אבל אסור לו לדכא אותם לגמרי. הוא צריך להשתמש בהם לעיתים, בשיקול דעת ובשליטה, אך צריך לתת להם ביטוי. אם ידכא האדם את דחפיו הטבעיים ולא ייתן להם מענה ופתח יציאה, סופם שיפרצו ממנו בעוצמה ללא שליטה, כמו מלוע של הר געש. אדם צריך לתת מענה לצורך אכילה שבו, לצורך לקשר, לצורך לרוץ ולהתנועע, לצורך לשמוח ולצחוק, וגם לצורך להתפרק קצת.

ריה"ל מלמד אותנו שלהיות בשליטה אמיתית אין הכוונה לדכא את הדחפים ואת היצרים באופן מוחלט, אלא לדעת כיצד ומתי לתת להם פורקן במידה הראויה להם. מי שלא נותן לצרכיו מענה סופו שיאבד שליטה.

"וִיצַוֶּה אוֹתוֹ (=את הכוח החפצי) שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ".

כאן מתייחס ריה"ל אל הכוחות הבלתי מודעים שיש לאדם, הדמיונות, המחשבות. אדם המאבד שליטה, מספר אחרי זה ש'הוא לא יודע מה השתלט עליו', וכאילו הוא פועל שלא על דעתו. תופעות אלה, הנמצאות בתת הכרתו של האדם, צפות ועולות על גבי הקרקע כאשר האדם אינו נותן פורקן לדחפים וליצרים שלו במינון נכון. לדוגמא, אם האדם נמצא במסגרת קשוחה שאינה מתירה לו לעשות דברים המותרים, או אדם השרוי מסיבות שונות תקופה ארוכה ללא אשה, אנשים אלה מועדים להתפרצות ולאיבוד שליטה, גם אם במהותם הם אנשים מן הישוב ונורמטיביים.

לאחר שמגיע האדם לאיזון הוא צריך לשלוט גם על מחשבותיו ודמיונו על מנת להגיע לשמחה ולשלמות

כאשר האדם מגיע לאיזון בין כוחותיו הגופניים וכוחותיו השכליים והרוחניים, הוא הופך להיות בשליטה. הוא מסודר, הוא נכון, הוא דרוך, אך הוא עדיין לא שלם. רק כאשר פעולותיו ומעשיו הטובים משתלבים עם הרצון הפנימי שלו, רק אז הוא מגיע לשמחה מיוחדת – 'שמחה של מצוה'. כאשר הפעולות שהאדם עושה בגופו עולות בקנה אחד עם רצונותיו הרוחניים, אזי הוא מרגיש נחת רוח מיוחדת. למשל, אדם שמרגיש צורך להתעסק בארגון פעילות, לאסוף אנשים, ליזום פרוייקטים וכדומה – רצוי שיעשה זאת לצורכי קדושה: יארגן פעילויות שיש בהם חסד ומצוה, ימריץ אנשים לפעילויות מבורכות, וכו', ולא לצרכים שאינם ראויים. בשעה שהפעילות הגופנית שלו משתלבת עם רצונותיו הרוחניים – הוא יגיע לסיפוק גדול ולשמחה של מצוה. אם האדם משקיע את מרצו וכשרונותיו בעניינים חסרי ערך ממשי הוא ירגיש אחר כך תחושת החמצה ולא יהיה לו סיפוק שלם, כי הוא ירגיש בתוכו שהמטרה למענה עבד והתאמץ אינה ראויה באמת.

יש לדעת כי כוחותיו הפנימיים של האדם מושכים אותו אל הטוב ואל המוסרי. כבר אמר הפסיכולוג יונג שיש באדם צורך פנימי ליופי, למוסר, ואם הצורך הזה אינו בא על סיפוקו האדם הופך לחולה בנפשו. זהו למעשה 'היצר הטוב' שבאדם. מאידך, יש באדם כוחות המונעים על ידי 'יצר הרע', וכפי שאמר פרויד (באופן קיצוני) שכל פעולות האדם נובעות מדחפיו המיניים, ואם אין לו סיפוק מיני הוא עלול לחלות בנפשו. האדם צריך להיות מודע לכוחות הפנימיים המתחוללים בתוכו, ולהגביר את היצר הטוב על היצר הרע. כלומר, לא מספיק להגיע רק למצב של איזון הכוחות הגופניים והרוחניים, אלא צריך להתמודד עם המחשבות והרצונות הפנימיים.

ריה"ל מדריך אותנו כיצד לעשות זאת. לשיטתו יש בכוחו של האדם להביא לכך ששאיפותיו ורצונותיו יהיו לעניינים חיוביים, לדברים שבקדושה, ועל ידי כך ישתלבו היטב עם מעשיו, ובכך יגיע אל אותה שלמות – 'שמחה של מצוה'.

"וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָא־להִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה".

האדם צריך לדמיין עניינים רוחניים גבוהים, ועל ידי כך להשפיע על המוּדעות שלו. אדם רגיל חולם בלילה על מה שראה וחשב עליו במהלך היום, וביום הוא חושב על מה שחלם בלילה, וכן הלאה. אם ההתעסקות של האדם היא במחשבות שליליות וחסרות תועלת, תהיה לו התמודדות קשה מאוד לפעול בעניינים חיוביים, כי רצונו הפנימי מושך אותו לכיוון הפוך. אך אם גם המחשבות והרצונות והדמיונות כולם ימשכו אותו אל החיובי והמותר, או אז יהיה לו קל יותר לעשות זאת, ואז הוא ישמח במעשיו המשתלבים עם מחשבותיו ורצונו.

מצב כזה הוא כבר לא מצב של 'איזון' בלבד, אלא זוהי שלמות גמורה והרמוניה מלאה.

"וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה". אדם כזה הוא כבר במצב בו "הכוח החפצי" שבו, כלומר הדחפים והאינסטינקטים שלו, רוצים לעשות את הדברים הטובים. אם בעבר האינסטינקט שלו היה לעשות שטויות, והוא היה צריך להילחם בו ולמתן אותו, כעת האינסטינקט שלו הוא לעשות דברים טובים.

שלמות והרמוניה מביאה את האדם להיות טהור ואמיתי, ועל ידי כך יוכל להתפלל תפילה מכוּוונת

לאחר שהגיע האדם לשלמות ולהרמוניה, והצליח לשנות את רצונותיו הפנימיים ולטהר אותם, או אז יגיע למצב של אמיתיות מיוחדת, מצב של כֵּנוּת: "וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא (=תוכי) אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ". רק אדם טהור ושלם יכול לבטא את פנימיותו החוצה, וממילא גם התפילה שלו תהיה תפילה אמיתית, מדוייקת ומכוּוונת.

אנו יודעים כמה קשה להתפלל בכוונה, כמה היסח הדעת יש בתפילה, וכמה קשה לנו באמת להרגיש שהתפילה מבטאת את פנימיותינו חוצה. מסתבר שהקושי נובע מכך שאין אצלנו התאמה בין הרצון הפנימי לבין הדברים אותם אנו מבקשים בתפילה. אנחנו לא באמת ובתמים רוצים את הדברים הללו, ויש לנו מסכים ומחיצות שמפרידות בין עומק הפנימיות שלנו לבין הופעתה החיצונית.

ריה"ל מלמד אותנו שככל שהאדם טהור יותר כך הוא אמיתי יותר. אך צריך לזכור – כל זה קורה רק אם שומרים על האיזון, רק אם נותנים גם לעניינים הגשמיים את מקומם הראוי, בלי לדחוק אותם ובלי לדכא אותם. הדרך להגיע לטהרה ולאמיתיות עוברת דרך איזון המביא לידי שמחה, ושמחה מביאה לידי טהרה.

מטרתו של האדם ההרמוני והטהור היא אותם רגעים בהם הוא מצליח להידבק ברוחניות

אדם הטהור במחשבתו וברעיונותיו, עיקר עניינו הוא להידבק בעניינים רוחניים, וזוהי עבורו התכלית והעונג הגדול. אמנם הוא מתעסק בענייני הגוף, הן משום ההכרח לפרנסה והן מפני שגופו דורש זאת ממנו כדי לספק את צרכיו הגופניים כולם, כנ"ל, אך באמת מטרתו היא הרגעים בהם הוא מתעלה למעלות רוחניות. אחד הרגעים בהם אדם מגיע למדרגות רוחניות גבוהות הוא רגע התפילה, וכאמור, תפילתו של האדם ההרמוני והטהור היא תפילה מדוייקת ומכוונת, בה האדם מגיע להידבקות מוחלטת בא־לוהות. משום כך הופך זמן התפילה להיות המטרה של האדם, וכל שעותיו הופכות להיות הכנה לקראת התפילה שתגיע. "וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים". כך עובר לו יום שלם עם שלוש תפילות, בו האדם מכין עצמו לקראת המפגש המיוחד עם א־לוהיו. "וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה". וכל יום הוא גם יום הכנה לקראת יום השבת, שהוא יום המוקדש לרוחניות ולמפגש עם הא־לוהים, מתוך שמחה גופנית של מצוה. "וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה". נמצא שיום השבת הוא המטרה של כל ימות השבוע.

התפילה, השבתות והימים טובים נועדו לתת לאדם כוחות התמודדות מול ההשפעות החיצוניות

גם אדם שמגיע לשלמות ולהרמוניה עם עצמו ועם כל כוחותיו, ומדמיין וחושב רק על דברים חיוביים ורוחניים, עדיין אין הוא חסין מפני השפעות חיצוניות. בכל יום ויום אדם נתקל עם דברים שליליים בעולם, עם אנשים רעים, עם חוסר צניעות, עם ניבולי פה, עם לשון הרע ורכילות, עם מראות קשים – וכל הדברים האלה משאירים רושם בנפשו של האדם. הרושם הזה עלול להזיק ולחלחל פנימה, והאדם צריך להגן על עצמו מפניו. כאן, לכאורה, אין אפשרות לאדם להתמודד ולהילחם ועל ידי כך להגיע לשליטה, שהרי הדברים האלה הם חיצוניים לו ואינם בשליטתו, ומה יעשה האדם ולא יחטא?

מסביר ריה"ל שיש לאדם בסדר יומו, ובסדר השבוע שלו, ובסדר השנה שלו, מערכת שלמה של מנגנוני הגנה והתחסנות בפני השפעות חיצוניות.

ראשית לכל היא התפילה. שלש תפילות מתפלל אדם ביום, ובכך הוא מתחבר לעניינים הרוחניים. על מנת להגיע לכך מכין האדם את עצמו לפני התפילה, והיא משאירה עליו רושם רוחני גם לאחריה ."וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה". כך האדם שומר על מעלתו הרוחנית ומתגונן ומתחסן מפני ההשפעות החיצוניות.

ההשוואה של התפילה למזון מלמדת אותנו שאדם שאינו מתפלל מגיע למוות רוחני. הנשמה שלו אינה מקבלת את האנרגיה והחיבור שהיא צריכה והיא מאבדת את הכוחות הרוחניים שלה. עוד אנו לומדים מכאן, שלשיטת ריה"ל יש להעדיף להתפלל מנחה באמצע היום (ולא להתפלל מנחה סמוכה לערבית, כמנהג המקובלים), כדי שתתן לאדם כוח להמשיך את היום, ושלא יהיה מרחק גדול מדי בין שחרית למנחה.

מלבד התפילה שלוש פעמים ביום, צריך האדם גם יום שלם שמוקדש לעניינים רוחניים וא־לוהיים, והוא יום השבת. על ידי יום כזה מנקה האדם מעליו את הרושם של הדברים הרעים שחווה במהלך השבוע האחרון, ומחזק הן את גופו והן את נפשו, ומכין עצמו לקראת השבוע הבא לקראתו.

וכן הוא בסוף כל חודש, יום ראש חודש נועד להיות יום של טהרה וכפרה. וזוהי גם מטרתם של החגים – שלושת הרגלים – שנועדו להידבק
בא־לוהות בעניינים רוחניים מתוך שמחת הגוף.

[1].      בעניין זה ראה גם לעיל מאמר שני, פיסקאות מה; נ.

[2] .     בעניין זה ראה גם לעיל מאמר ראשון, פיסקאות קח-קט.