פרק נו

קשר ומרחק בין א־להים והעולם

פיסקאות ב-ג

שאלתו של המלך מלמדת פעם נוספת על כל מטרתו – למצוא קשר בינו ובין א־להים

"אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ אוֹדִיעַ בְּשֵׁם מַה שֶּׁאֵין עָלָיו רֶמֶז, אַךְ הָרְאָיָה עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו" (פיסקא ב).

המלך שואל שאלה עניינית: איך אפשר לכנות בשֵׁם פרטי א־להים שאין לך איתו שום קשר וחיבור, וכל מה שאתה יודע עליו הוא רק מה שאתה מסיק מפעולותיו אותן אתה רואה? הרי זה עניין כללי ולא אישי-פרטי!

אך באופן עמוק יותר נראה שיש כאן – פעם נוספת – זעקה של מלך כוזר: איך אני, כאדם פרטי, יכול להתחבר אל א־להים? איך אני הופך את
הא־להים הגדול, יוצר ומנהיג הכל, לא־ל פרטי שיש לי עמו קשר, ואני יכול להתקרב אליו והוא ירצה את מעשי?

בפיסקא זו ריה"ל חוזר לתחילתו של הספר: המלך רוצה להתחבר אל הא־ל אך אינו יודע כיצד. הוא מעוניין בקשר, הוא רוצה להרגיש קרוב ואהוב, הוא רוצה לעבוד את א־להים ולא להרגיש ריחוק. לשם כך הוא שואל ומחפש, ומגיע עד הפילוסופים – שהגיעו להכרת א־להים ברמה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע בשכלו ודעתו – אך אינו מוצא מענה. הא־להים שהם הצליחו להשיג הוא א־להים זר ומנוכר לָעולם, שאינו יודע ואינו מתעניין, ובוודאי שאינו מתערב בנעשה בעולם. המלך אינו רוצה לעבוד א־להים כזה. הוא מחפש קשר! מתוך כך הוא הגיע אל היהדות ולמד על הבריאה, על העניין הא־לוהי, על ההתגלות של הבורא לבני האדם ולעם ישראל ועל התורה שנתן להם.

ריה"ל, בניגוד להוגי דעות אחרים, רואה את עיקר החיבור בין האדם ובין הבורא על ידי הקֶשר, ההתגלות, הנס. על כך הוא נותן את הדגש העיקרי, ופחות על עניין התורה והמצוות. וכבר הארכנו בזה לעיל במאמר שני.

עתה, כביכול, חוזר ריה"ל אל תחילת החיבור, אל הצורך הראשוני של המלך בקשר, ומעמיק להסביר לו את מהות הקשר המיוחד בין הבורא לעולם.

רק מי שזכה להתגלות ולקשר יכול לקרוא בשֵׁם הוי"ה, אך באמת הוי"ה נתגלה לבני האדם מיד עם תחילתה של הבריאה

מסביר החבר למלך כוזר: את שֵׁם הוי"ה הפרטי, כלומר, את הבורא הפועל ומתערב בעולם ומתקשר עם בני האדם, ניתן להכיר אך ורק על ידי חיבור מיוחד: "אֲבָל רוֹמְזִים אֵלָיו בָּרְמִיזָה הַנְּבוּאִית וּבָרְאִיָּה הָרוּחָנִית"[1] (תחילת פיסקה ג). כלומר, לא כל אחד יכול להכיר את הוי"ה הפועל בעולם, אלא רק מי שזכה לנבואה או למעלה רוחנית.

"וְאֵין אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם (=מאותם המכירים את א־להים על ידי התבוננות בפעולותיו) שֵׁם נוֹדָע שֶׁרוֹמְזִין אֵלָיו, אַךְ (=רק) אֵצֶל מִי שֶׁשָּׁמַע דְּבָרָיו וְצִוּוּיוֹ וְהַזְהָרָתוֹ וּגְמוּלוֹ עַל הָעֲבוֹדָה וְעָנְשׁוֹ עַל הָעֲבֵרָה, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּשֵׁם נוֹדָע, כִּנּוּי לָזֶה שֶׁדִּבֶּר עִמּוֹ, וְאִמֵּת אֶצְלוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה" (פיסקה ג). רק מי ששמע את דבר ה' יכול לכנות אותו בשֵׁם פרטי, כי הוא אכן נחשף אל הבורא באופן אישי, ועל ידי כך אמונתו בו היא ללא שום ספקות.

ואל תחשוב שהוי"ה התגלה לבני האדם רק בשלבים מאוחרים בהיסטוריה האנושית, ועד אותו הזמן היה רק שֵׁם א־להים קיים בעולם – לא כן הדבר. הוי"ה התגלה כבר לאדם הראשון, מיד לאחר שנברא, וציווה אותו על כמה דברים. כך ידע האדם מן הרגע הראשון לא רק את שֵׁם א־להים – רב הכוח והגדול, אך המנוכר לעולם, כהבנת הפילוסופים – אלא אף ידע מיד מי הוא בורא העולם ומנהיגו. משום כך לא היו לו שאלות ולא טעויות: הוא ידע שהוי"ה הוא הבורא, הוא ידע שהוא אחד, והוא אף ידע שהוי"ה קשור לעולם ויודע כל אשר נעשה בו.

כלומר, האנושות נבראה כשהיא יודעת את הבורא ומְלוּוָה על ידו כבר מראשית הווייתה. רק לאחר כמה דורות נשתכח הדבר מבני האדם – אותם שלא נשארו מחוברים להוי"ה – עד שנשארה רוב האנושות רק עם שֵׁם
א־להים, ומתוך כך הגיעו לטעויות ולאלילות.

התגלות הוי"ה לבני אדם היתה לאורך כל הדורות: אדם, קין והבל, נח, האבות. ישנה חשיבות גדולה להעברת הידע האמוני מאבות לבנים

כאן עובר ריה"ל על סדר הדורות בהיסטוריה, ומראה איך נשמר הקשר הישיר בין הוי"ה ובין בני האדם. רק נזכיר בקצרה כי ריה"ל כבר לימד אותנו לעיל (מאמר ראשון פיסקה צה, ועוד) שלאנשים אלה היתה הכנה טבעית לחיבור עם ה', והיה בהם את 'העניין הא־לוהי': "וּתְחִלָּתָם אָדָם, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ ה' לוּלֵא דַבְּרוֹ עִמּוֹ וּגְמוּלוֹ וְעָנְשׁוֹ וְשֶׁבָּרָא לוֹ חַוָּה מִצַּלְעוֹתָיו, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם… וְאַחַר כֵּן קַיִן וְהֶבֶל יְדָעוּהוּ אַחַר שֶׁקִּבְּלוּהוּ מֵאֲבִיהֶם בָּרְאִיָּה הַנְּבוּאִית. וְאַחַר כֵּן נֹחַ, וְאַחַר כֵּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה וּמִי שֶׁהָיָה אַחֲרָיו מֵהַנְּבִיאִים" (פיסקה ג).

גם קין והבל הכירו את הוי"ה – תחילה הכירוהו "אחר שקבלוהו מאביהם", כלומר קיבלו זאת מאביהם במסורת, בגירסא דינקותא, שיש בורא ומנהיג לעולם, ושהוא אף התגלה לאדם ודיבר איתו וציווה עליו ציווי, ואף העניש אותו כשעבר על הציווי. אחר כך הכירוהו קין והבל "בראִיה הנבואית", היינו שזכו אף הם להתגלות ולקשר ישיר עם הוי"ה. הבל הביא מנחה לה' והתקבלה מנחתו (בראשית ד, ג-ד), ומן הסתם היה זה על ידי אירוע היוצא מגדר הטבע, וקין לאחר שחטא ורצח את הבל אף 'זכה' לדבֵּר עם הוי"ה, שהוכיח אותו והעניש אותו.

ריה"ל רומז כאן על החשיבות הגדולה שיש בהעברת המסורת של האמונה מאב לבן. זוהי הדרך הטובה ביותר, שהרי האב נאמן על הבן, ורוצה בטובתו, ולא ישקר לו ולא ימציא לו המצאות וכזבים. אם אבא אומר שכך היה – אז כך היה! אדם לא צריך לראות בעיניו את הדברים כדי להאמין בהם, ומספיק לו לשמוע מאביו שכן הוא הדבר. "א־להים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, פֹעַל פעלת בימיהם בימי קדם" (תהלים מד, ב)[2].

אצל אברהם חל שינוי גדול באופן ההתקשרות בין הוי"ה לאדם, ומכאן ואילך האדם הוא שותף פעיל בקשר

האדם הבא שזכה לדיבור ישיר מאת הוי"ה היה נח. נח שמע מהבורא על חטאו של הדור, ועל כוונתו של הבורא להביא עליהם מבול, והוא עצמו נצטווה לבנות תיבה ולהציל את בני משפחתו ואת בעלי החיים שיגיעו אליו. נח היה אדם בעל רמה רוחנית גבוהה, הגבוהה ביותר מכל בני דורו, ועל כן הוא זכה להתגלות ולדיבור ישיר מאת ה'.

עד דורו של נח, כולל נח עצמו, סגנון הדיבור בין הוי"ה והאדם היה דיבור חד צדדי של ציוויים והוראות, רוצה לומר ה' ציווה את האדם והורה לו מה עליו לעשות. לא היה דו שיח בין הצדדים, ובוודאי האדם לא פנה ביוזמתו לדבר עם ה'. עניין זה משתנה בדורו של אברהם אבינו. אברהם לא רק זוכה להתגלות ה' ולשמיעת דבריו, אלא הוא עצמו מדבר אל ה'! זהו שינוי גדול מאוד! הקשר בין הבורא לאדם מקבל תוספת עומק ומשמעות – לא זו בלבד שהאדם זוכה להתחבר עם הבורא ולמלא רצונו וציווייו, אלא הוא אף זוכה לדבר עם ה', להשמיע קולו וטענותיו, ולקבל התייחסות להן. הוא לא רק מחכה עד שה' יפנה אליו וידבר איתו, אלא הוא אף יוזם בעצמו דיבור אל ה'. האדם מבקש, מתפלל, שואל שאלות, ועוד. יתרה מזו, הקב"ה כביכול מרגיש צורך לשתף את אברהם בהחלטותיו ובהנהגתו: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?" (בראשית יח, יז). זוהי כבר דרך התקשרות שונה לגמרי בין א־להים ואדם, והיא מעידה על שינוי שחל בהנהגת העולם. שוב אין זה אותו עולם שהיה בתחילה, אלא זהו עולם חדש לגמרי! עולם זה מכין את עצמו לקראת התגלות גדולה אל עם שלם[3].

גם לאחר מתן תורה נשאר רושם רוחני בעם ישראל באמצעים שונים, והוא נשמר עד היום על ידי אנשי סגולה הדבקים בקב"ה

כמובן, שיא ההתגלות היה במעמד הגדול בהר סיני, בו דיבר הקב"ה עִם עַם ישראל כולו, גדולים וקטנים, וזכו בו כולם למדרגת נבואה גדולה. כל הדור הזה הכיר את ה' וידע לומר כי ה' הוא הבורא, הוא המנהיג, הוא המצווה, ולכל אחד מהם היה קשר אישי מיוחד עם א־להים.

אך הנה, לאחר שהסתיים המעמד המופלא הזה, כיצד אפשר לשמור על האמונה הזאת לדורות הבאים? הרי אין הוי"ה מתגלה לכל יהודי אשר חפץ בקשר מיוחד עם הבורא, ומה יעשה יהודי שנולד לאחר מתן תורה ולא זכה להתגלוּת? כיצד יהיה לו קשר אישי מיוחד עם הבורא? כיצד הוא יוכל לכנות את הבורא בשֵׁם הפרטי – הוי"ה, ולא בשֵׁם הכללי – א־להים?

אמנם, בדורות הסמוכים למתן תורה ניתן היה לשמור על זכרון המעמד באופן חזק, בכמה אופנים:

ראשית, היו נביאים בעם ישראל שהמשיכו לקבל את דבר ה' ולהעבירו אל העם.

שנית, כפי שראינו לעיל, ישנה חשיבות גדולה ומהימנות רבה להעברת המסורת מאב לבן, בבחינת "והודעתם לבניך ולבני בניך", ובבחינת "שאל אביך ויגדך". עַם שלם שזכה להתגלות א־לוהית מופלאה בהכרח ישמר את המאורע, והסיפור יעבור מאב לבן, ואף הבן אשר שמע מאביו שהיה נוכח במעמד יספר את הדבר לבנו אחריו. התורה גם מצווה על כך, ודורשת מן האבות לספר ולתאר את המאורע הגדול הזה לבניהם.

שלישית, גם לאחר מתן תורה נשארה בעם ישראל שכינה, ואפשר היה לראות בחוש את עמוד הענן, ואת הניסים שנעשו בבית המקדש דבר יום ביומו[4]. "וּקְרָאוּהוּ הָעָם הַמְקַבְּלִים מֵהֶם בְּהַאֲמָנָתָם אוֹתָם ה', בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה דְבָרוֹ וְהַנְהָגָתוֹ דָּבֵק בִּבְנֵי אָדָם וְהָיוּ דְבֵקִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם בּוֹ, עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּמִצּוּעַ מָה, נִקְרָא "כָּבוֹד, וּשְׁכִינָה, וּמַלְכוּת, וְאֵשׁ, וְעָנָן, וְצֶלֶם, וּתְמוּנָה, וּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת"" (פיסקה ג). כלומר, העם אשר קיבלו את הדברים והציוויים במסורת מן הדור הקודם, אך לא זכו להתגלות בעצמם, מכל מקום אף הם ראו עניינים שונים המלמדים על השראת שכינה, ועל מציאותם של עניינים רוחניים על-טבעיים שבהכרח מיוחסים לבורא המתחבר לעולם. כמו כן ניתן היה לחוש בהשראת השכינה על הנביאים ועל האנשים הדבקים בקב"ה, עד שכל הרואה אותם ומכירם יודע שחל עליהם העניין הא־לוהי באופן גלוי.

למדנו כאן עניין חשוב ביותר: מציאותם של אנשים רוחניים בעם, הדבקים בקב"ה ובתורתו, ומהווים דוגמא ומופת לכל רואיהם, היא אשר מגלה את עניין השראת השכינה בעם ישראל גם כאשר אין לנו שום סימנים רוחניים אחרים. אנשי תורה אלה מהווים את האפשרות להמשכת הקשר הגלוי בין הקב"ה לעם ישראל, וכל הדבק בהם ולומד מהנהגותיהם הרי הוא זוכה להידבק בשכינה.

שֵׁם הוי"ה הוא השֵׁם בו ה' מתקשר עם העולם, ובאופן מיוחד מתקשר עם ישראל

"וְיֵש שֶׁיִּקְרְאוּ הַיַּחַס שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵינוֹ וְהַהִצְטָרֵף 'הוי"ה', וּבָזֶה נֶאֱמַר: "הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא", וְ"אֹיְבֵי ה'", רוֹצִים (=רוצים לומר, משמעותם היא) עַם ה' אוֹ בְּרִית ה' אוֹ תּוֹרַת ה', כִּי אֵין צֵרוּף בֵּינוֹ וּבֵין אֻמָּה מֵהָאֻמּוֹת, כִּי אֵינֶנּוּ אוֹצֵל אוֹרוֹ כִּי אִם עַל הַסְּגֻלָּה וְעַל בַּעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וְהֵם מְקֻבָּלִים מִמֶּנּוּ וְהוּא מְקֻבָּל מֵהֶם" (שם).

הואיל והקשר של הקב"ה עם העולם נעשה אך ורק דרך עם ישראל, ואין לשאר האומות אפשרות ליצירת קשר שכזה, על כן לעיתים הַקֶשֶר עצמו של הקב"ה עִם עַם ישראל נקרא הוי"ה – ועל פי זה מכוּנים הרשעים בכינוי: "אויבי ה'" (תהלים לז, כ), או "שונאי ה'", כמו בפסוק "משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט, כא). אין הכוונה שהם נלחמים בבורא ושונאים אותו – שהרי לא יתכן לומר על בני אנוש שהם שונאים את א־להים, וגם אין הכוונה לומר שהם מכירים את הוי"ה ומורדים בו – שהרי גויים אינם מכירים כלל את הוי"ה, אלא כוונת הפסוק לומר שהם מתנגדים לקשר המיוחד שיש לקב"ה עִם עַם ישראל.

"וְכֵן נִקְרָא אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְרָאִים הֵם "עַם ה'" וְ"עַם אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם"" (שם). לעיתים עם ישראל כולו מכונה בשֵׁם ה', וה' מכונה בשֵׁם "א־להי ישראל".

זהו דבר נפלא! הדבקות של עם ישראל בקב"ה גורמת לכך שהשכינה ניכרת בהם, והרי הם ראויים להיקרא בשֵׁם ה'. זוהי כוונת הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שֵׁם ה' נקרא עליך ויראו ממךּ" (דברים כח, י). אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א־להיו!

הכינוי 'קדוש' – מדגיש את ההבדלה והריחוק בין הבורא לעולם ולאדם, על אף העיסוק הנרחב דווקא במציאות הקשר בין הבורא לבריאה

לאחר שביאר ריה"ל את שני השמות הנפוצים והשגורים – שֵׁם
'א־להים' ושֵׁם 'הוי"ה' – מבאר ריה"ל את הכינוי 'קדוש', שמשמעותו הבדלה ומרחק[5].

אכן מן הראוי לפתוח בשֵׁם זה, במיוחד לאחר שהארכנו בביאור שֵׁם הוי"ה המציין קרבת א־להים וקשר הדוק עם הבורא. בכל עיסוקנו במקצוע זה של 'שמות, תארים וכינויי הבורא' עלינו לזכור את הפער הגדול הקיים בין העולם והאדם ובין א־להים, ולא לטעות ולחשוב שאנחנו עוסקים במשהו שאנחנו יכולים לתפוס ולהבין. ישנם שמות המבטאים קירבה יתרה, כמו הוי"ה ואהי"ה, ועל כן יש להקדים ולהזכיר את המרחק והזהירות. אפשר לדבר על 'קשר' רק אם מבינים באמת שאין לנו שום השגה בעצמותו יתברך.

"'קָדוֹשׁ' – כִּנּוּי, שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרוֹמָם מִשֶּׁתֵּאוֹת לוֹ מִדָּה מִמִּדּוֹת הַבְּרוּאִים, וְאִם יִקָּרֵא בָהֶם הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה (=הַשְאָלָה)" (פיסקה ג). הכינוי 'קדוש' נועד להזכיר לנו כי אין לנו שום הבנה ותפיסה בבורא יתברך, וכל התארים אשר אנו מתארים אותו בהם, כל השמות שאנו נותנים לו והכינויים בהם אנו מכנים אותו – הם כולם אינם שייכים בו באמת, ולא נאמרו אצלנו אלא בדרך השאלה ודימוי, על מנת שנוכל לנסות ולהבין בשכלנו הגשמי בדמיון-מה את העולם הרוחני.

אפילו המלאכים, שהם שייכים לעולם הרוחני, קוראים בלי הרף "קדוש, קדוש, קדוש", כמו שהעיד ישעיהו הנביא (ו, ג) שראה במראה הנבואה. כלומר, על אף שנראה כביכול שישנו חיבור בין הבורא ובין העולם, ויש קשר בין הבורא לבני האדם, עדיין הוא קדוש ומובדל ומופרד מכל צורה של גשמיות.

על עניין זה אנו מברכים בתפילת העמידה את ברכת 'אתה קדוש': "אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים כל יום יהללוך סלה. ברוך אתה ה' הא־ל הקדוש".

את מאמר המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש" אנו אומרים גם בתפילה שלנו, ב'קדושה דמעומד' בחזרת הש"ץ, וב'קדושה דמיושב' ב'ובא לציון'. תיקנו לנו בעלי התפילה לומר ב'קדושה דמיושב' גם את התרגום של פסוק זה, ומעניין להתבונן במשמעות התרגום.

את הפסוק "קדוש, קדוש, קדוש ה' צב־אות מלוא כל הארץ כבודו", מתרגם יונתן כך: "קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ, קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ, קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא, ה' צְבָ־אוֹת, מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ". מדוע נאמר שלש פעמים "קדוש"? מסביר התרגום: יש כאן התייחסות לשלש הרחקות והבדלות שונות: בתחילה נאמר "קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה" – כלומר, הבורא הוא מרומם ומושב יקרו בשמים ממעל, ואינו מושג במושגים של מקום. בסוף נאמר "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא" – כלומר, הבורא הוא נצחי ובלתי מושג במושגי הזמן. אך באמצע נאמר "קדיש על ארעא עובד גבורתיה" – כלומר, יש לנו אפשרות לראות את גבורותיו בארץ.

רוצה לומר, גם באמירה הזו שבאה להרחיק את הבורא ולהפריש אותו מכל תפיסה ומחשבה, עדיין יש בה אמירה של קשר וחיבור. ההדגשה היא כי הבורא אמנם אינו מושג במושגי מקום וזמן, והוא גבוה ונצחי, אבל עדיין – "על ארעא עובד גבורתיה" – עדיין כוחו וגבורתו מלא עולם ומלוא כל הארץ כבודו. הוא נמצא בעולם, הוא קיים והוא אינו מנותק, אך מוטל עלינו לזכור שהדברים אינם נתפסים ואינם מובנים לבני אדם כפשוטם. חז"ל אינם רוצים לצייר בעינינו את הבורא כמשהו מנותק וחסר קשר, אך יחד עם זאת הם מדריכים אותנו להיזהר ולשמור מרחק ולזכור את מוגבלות ההבנה והתפיסה הגשמית שלנו.

עם ישראל מצוּוה להיות קדוש ומובדל מן האומות משום שקדושתו של הבורא שוכנת ושרויה בו

הקדושה של הקב"ה אינה מבטאת רק ריחוק והבדלה מן העולם, אלא היא עניין שאפשר להידבק בו ולהידמות אליו. הנה, כבר ציוותה אותנו התורה (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א־להיכם" – כמו שאני קדוש כך גם אתם תהיו קדושים. ולכאורה פסוק זה אינו מובן – הקב"ה קדוש ומובדל ומופרש מן העולם ומבני האדם כי הוא רוחני ובלתי מושג, ואילו אתם לא קדושים משום שאתם בני אדם, אז עכשיו דורשים מבני האדם שיהיו אף הם קדושים ומובדלים ומופרשים כמו הבורא? הרי זה חסר היגיון!

מסביר ריה"ל כי כוונת הפסוק היא ליחס בין ישראל ואומות העולם: "וְהַכַּוָּנָה הָיְתָה בָּאֻמָּה הַזֹּאת שֶׁיִּהְיֶה עֶרְכָּם מִן הָאֻמּוֹת עֵרֶךְ הַמֶּלֶךְ מִן הָעָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם"" (שם). כלומר, עם ישראל צריך להבדיל עצמו מאומות העולם כשם שהקב"ה מובדל מן העולם. ביהודי טבוע העניין הא־לוהי והוא מבדיל אותו משאר בני האדם. הדבקות הרוחנית של היהודי בקב"ה גורמת לכך שהעניין הא־לוהי שבו יהיה פועל ודומיננטי ומתוך כך הוא עצמו יהיה נבדל משאר בני האדם. אינו דומה אדם הדבוק בדעתו ובפעולותיו לרוחניות לאדם שהוא כולו גשמי. הקב"ה נקרא גם 'קדוש ישראל' משום שעם ישראל דבק בו ומתוך כך העניין הא־לוהי דבק בישראל.

הציווי "קדושים תהיו" נאמר בפרשת קדושים, בה מופיעים איסורי עריות, איסור נדה, וענייני מאכלות אסורות (ראה שם ויקרא פרק כ כולו). והנה איסורים אלה של עריות ומאכלות אסורות הם ענייני קדושה ופרישות, שאדם נמנע ואינו נהנה מהנאות העולם הנמצאות לפניו רק מפני שכך נצטווה. בעניינים אלה מתייחד עם ישראל כולו, גם האנשים הפשוטים שבו אינם נכשלים באיסורים אלה, ואין זו קדושה השמורה לחסידים וצדיקים בלבד. ישראל קדושים הם, והקב"ה חָלק מקדושתו והשרה עליהם.

גם בתוך עם ישראל ישנן דרגות של קדושה כפי מידת הדבקות של האדם בקב"ה

ככל שהאדם דבוק יותר ברוחניות כך חל עליו העניין הא־לוהי ביתר שאת, ועל ידי כך הוא קדוש ומובדל יותר משאר בני האדם. משום כך נביא או חסיד או צדיק הוא קרוב לקב"ה יותר משאר בני אדם, יש לו קשר מיוחד עם הקב"ה ומשום כך תפילתו מתקבלת יותר. כל ישראל קדושים הם, ומובדלים מאומות העולם הגשמיים שאין בהם את העניין הא־לוהי, אך גם בתוך ישראל עצמם יש דרגות דרגות בזה, ומעלתם של הצדיקים והחסידים האמיתיים גבוהה יותר.

על פי זה נבין את הגישה החסידית הרואה ברבי ובצדיק דמות מועדפת שיש לה קשר מיוחד עם הבורא, ואפשר להתקשר ולהתחבר באמצעותם אל הבורא ולהתפלל אליו. "וְאֵין מֻתָּר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיֹּאמַר: 'אֱ־לֹהַי' וּ'קְדוֹשִׁי', אֶלָּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה, אַךְ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לֹא יֹאמַר אוֹתוֹ כִּי אִם נָבִיא אוֹ חָסִיד שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְעַל כֵּן אָמְרוּ לַנָּבִיא: "חַל-נָא אֶת-פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (מלכים א' יג, ו)" (שם). כביכול, לנביא יש א־להים שהוא שלו, ועל כן פונים אליו שיתפלל אל הא־להים שלו כי תפילתו תיענה טוב יותר מאשר אם אנחנו נתפלל.

שֵׁם 'אהיה' הוא שֵׁם מכוסה, אך הוא גם מגלה שהקב"ה נמצא ועונה בכל מקום ובכל זמן לכל מי שפונה אליו

שֵׁם 'אהיה' הוא שֵׁם שמצריך התבוננות. לכאורה הוא שֵׁם מתחמק שאינו מגדיר כלום, אך באמת הוא השֵׁם שהוא הקרוב ביותר אל האדם.

ההגדרה של ריה"ל לשֵׁם זה היא: "וְרָצָה בוֹ: לִמְנֹעַ מֵחֲשֹׁב בַּאֲמִתּוּת הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְדִיעָתוֹ נִמְנָעַת" (שם). כלומר, אתה רוצה לדעת מה שמו של הקב"ה? עזוב, אין לך צורך לדעת זאת, אתה ממילא לא תוכל להבין.

"וְכַאֲשֶׁר שְׁאֵלוֹ וְאָמַר: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ?" עָנָהוּ לֵאמֹר: מַה לָּהֶם לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגוֹ?… אַךְ אֱמֹר לָהֶם "אֶהְיֶה", וּפֵרוּשׁוֹ, "אֲשֶׁר אֶהְיֶה", וְהַטַּעַם: הַנִּמְצָא, אֲשֶׁר אֶמָּצֵא לָהֶם בְּעֵת שֶּיְּבַקְשׁוּנִי, אַל יְבַקְשׁוּ רְאָיָה גְדוֹלָה מֵהִמָּצְאִי עִמָּהֶם, וִיקַבְּלוּנִי כֵן, וְאָמַר: "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"" (שם).

משה רבנו – בהתגלות הראשונה שהיתה לו, במעמד הסנה – שואל את הקב"ה לשמו: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" (שמות ג, יג). כלומר, משה טוען בפני הקב"ה שעם ישראל מבולבל. הוא לא מבין מה הן הנהגותיו של הקב"ה בעולם, מה הן מדותיו. הן הרי הקב"ה רואה שאנחנו משועבדים במצרים כל כך הרבה שנים והוא אינו עושה כלום, אז מה אנחנו אמורים לחשוב עליו? האם הוא אכזרי? האם הוא עזב אותנו? באיזה שֵׁם הוא רוצה עכשיו לגאול אותנו? באיזו מידה הוא בא אלינו עכשיו? עונה הקב"ה למשה: "ויאמר א־להים אל משה: אהיה אשר אהיה! ויאמר: כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם". יש כאן לכאורה התחמקות: אין להם צורך לדעת את שמי ואת הנהגותיי. תגיד להם רק דבר אחד – אני קיים, אני נמצא פה עכשיו, ואני גם אהיה נמצא בכל עת שתרצו שאהיה!

אם כן, שֵׁם זה בא לכסות אבל בעצם גילה הרבה מאוד. נתגלה כאן סוד: ה' נמצא אצל מי שמחפש ודורש אותו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"! מי שבאמת יחפש את ה' הוא גם ימצא אותו. זהו הא־ל הפודה ומציל, שכאשר ישראל נמצאים בצרה וזועקים הוא בא וגואל אותם. וכך מבאר גם רש"י על הפסוק שם: "אהיה אשר אהיה – אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות". גם כשישראל חושבים שהקב"ה שכח אותם הוא נמצא, ואם יקראו לו הוא יבוא ויגאל אותם.

[1]. למשפט חשוב זה מצאנו שינויים בין התרגומים השונים, מלבד תרגומו של אבן תבון:

אבן שמואל מתרגם: "יש ויש עליו רמז: בעדות הנבואה ובראִית הלב".

ר"י שילת מתרגם: "אבל רומזים אליו בראִיה הנבואית ובטביעות העין".

ר"י קאפח מתרגם: "אבל נרמז עליו בעדות הנבואית ובשכל".

ומה רב ההבדל בין רְאִיה רוחנית לרְאִית הלב ולטביעות העין, ובין כל רְאִיות אלה לבין השכל!

[2]. וראה במפרשים שם.

[3]. וראה עוד על השתלשלות הדורות מאדם עד אברהם לעיל מאמר ראשון פיסקא צה.

[4]. כתב הרמב"ן בפירושו על התורה בפתיחה לפרשת תרומה: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר… והיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני" וכו', עיין שם.

[5]. פיסקה זו של שֵׁם 'קדוש' הוקדמה במהדורת אבן שמואל לכאן (כדי לסמוך אותה לצירוף
'א־להי ישראל'), וכפי שהסביר אבן שמואל בהערותיו. בשאר מהדורות פיסקה זו נמצאת בהמשך.