פרק מט

רציפות ההלכה

פיסקאות נד-סג

הטענה על ניתוק של עם ישראל מן המסורת ועל מציאות של 'שכחת התורה' מערערת על עיקר מעיקרי האמונה של 'תורה מן השמים'

בכל הדורות קמו עוררים ומתנגדים לתורה ולהלכה, וערערו על סמכותה של התורה ועל מקורה. אחת הטענות הידועות ביותר היא הטענה שהתורה איננה מן השמים, ח"ו, אלא היא חיבור מעשה ידי אדם. לשיטת הטוענים כן, התורה נכתבה בזמן מסוים על ידי אדם מסוים, או שנכתבה לאורך זמן על ידי חבורה של בני אדם, אך בשום אופן לא ניתנה בבת אחת מן השמים.

"ראיות" לטענה זו מצאו המערערים בביטויים שונים המופיעים בכתבי הקודש, שמהם מוכח לכאורה שדברי התורה לא היו ידועים ומקובלים מסיני, והיו דורות שלא הכירו חלק מן המצוות, וזאת משום שהמצוות הן 'המצאה' אנושית שהתחדשה במהלך הזמן.

טענה מעין זו אנו שומעים גם בדורות אלה, אך, כאמור, אין זו כלל טענה חדשה, וכבר גדולי ישראל במהלך כל הדורות התייחסו אליה וביטלו אותה. אף ריה"ל כאן מתייחס לטענה זו, והוא עושה זאת בדרכו המיוחדת:

"אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֶלָּא שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ הַתּוֹרָה וְלֹא יָדְעוּ מִצְוַת הַסֻּכָּה עַד שֶׁמְּצָאוּהָ כְתוּבָה, וְכֵן מִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וְנֶאֱמַר בָּהֶם: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה', וְזֶה רְאָיָה עַל אָבְדַן הַתּוֹרָה" (פיסקה נד).

לביאור שאלתו של מלך כוזר יש להקדים הקדמה קצרה.

הנה בספר נחמיה, בסיפור על עולי בבל שעלו אחרי גלות בית ראשון, נאמר פעמיים שהעולים החדשים לארץ ישראל גילו פתאום מצוות מן התורה שהם לא ידעו עליהן.

לעניין מצות סוכה נאמר שם (נחמיה ח, יג-יז): "וביום השני (לחודש השביעי – חודש תשרי) נאספו ראשי האבות לכל העם, הכהנים והלוויים, אל עזרא הסופר, ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה אשר ציוה ה' ביד משה אשר יֵשבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי. …ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם… . ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאוד". כלומר, תוך כדי קריאה בתורה גילו פתאום בני ישראל שיש מצוה לשבת בחג בסוכה, ומייד עשו מה שמצאו כתוב, והיה זה דבר חדש שלא נעשה משך מאות שנים – מימות יהושע בן נון!

ולעניין איסור עמוני ומואבי נאמר שם בהמשך (יג, א-ג): "ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל הא־להים עד עולם. …ויהי כשומעם את התורה ויבדילו כל עֵרֶב מישראל". כלומר, רק באותו היום גילו בני ישראל את האיסור שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', ואף כאן, מייד כשהבינו שיש איסור קמו ותיקנו את המעוות.

טוען מלך כוזר: הרי לך שתי הוכחות לכך שאנשי אותו הדור שכחו את התורה, שהרי משמע במפורש שלא ידעו כלל על מצוות מפורשות הכתובות בה – אז איך אתה מספר לי כאן על מסירת התורה מאב לבן והעברתה מדור לדור במסורת?

כאמור, מה שבאמת מסתתר מאחורי הטענה של 'שכחת התורה' היא הטענה שהתורה לא ניתנה מן השמים במעמד פומבי לעיני כל העם, אלא היא נכתבה על ידי בני אדם בזמן מן הזמנים. טענה שכזו מערערת את כל האמונה היהודית, משום שהיא כופרת באפשרות של חיבור בין א־להים ואדם, ועל כן היא מסוכנת מאוד ויש לדחות אותה בתקיפות.

מעולם לא נשתכחה תורה מעם ישראל, ואפילו לאחר הגלות בבבל ידעו העולים כיצד להקריב קרבנות במקדש

כיצד עונה ריה"ל על טענה זו?

ראשית, הוא מוכיח כי המסורת היא רציפה, וחוקי התורה היו ידועים בעם ישראל לאורך כל הדורות. לאחר מכן עובר ריה"ל להסביר מדוע הדברים נכתבו בתנ"ך כאילו הם 'התגלו פתאום'.

"אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן אֲנַחְנוּ הַיּוֹם חֲכָמִים וְיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּפִי מַחֲשַׁבְתֵּנוּ" (פיסקה נה). אם אתה סבור שאותו הדור לא ידע את מצוות התורה הפשוטות המפורשות בתורה – כגון מצות סוכה ואיסור עמוני ומואבי – בגלל ששכחו והיתה הפסקה במסורת, אז תהיה מוכרח לומר שהיום אנחנו בקיאים בתורה הרבה יותר מהם, שהרי אנו לומדים תורה ויודעים את כל הכתוב בה. אי אפשר להפתיע אותנו היום עם מצוות שאנחנו לא מכירים, האין זאת?

"אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אֲנִי אוֹמֵר" (פיסקה נו). אכן, היום אנו בקיאים יותר מהם! להם לא היה רצף של ידיעת התורה, ואילו לנו, במהלך השנים שעברו מאז, נוצרה רציפות של לימוד ושל ידיעת התורה.

"אָמַר הֶחָבֵר: אִם הָיִינוּ הַיּוֹם מְצֻוִּים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת הֶהָיִינוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִשְׁחָטֵם, וּלְאֵיזֶה צַד, וְקִבּוּל דָּמוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וְנִתּוּחוֹ, וּלְכַמָּה נְתָחִים יִנָּתֵחַ, וְאֵיךְ יֻקְרַב וְאֵיךְ יִזָּרֵק הַדָּם וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ, וְהַשִּׁיר הָרָאוּי לוֹמַר עָלָיו. וּמַה שֶּׁהַכֹּהֲנִים חַיָּבִים בּוֹ מִקְּדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וּמְשִׁיחָה וּבְגָדִים וּתְכוּנוֹת, וְאֵיךְ אוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים הַקֳּדָשִׁים, וּזְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתָם, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרוֹ" (פיסקה נז). "הֲלֹא רָאִיתָ אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֵיךְ בָּנוּ הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁעֲזָרָם הָא־להִים עַל בִּנְיַן הַבַּיִת, וְאַחַר כֵּן בִּנְיַן הַחוֹמָה, הֲתַחֲשֹׁב שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים מִבְּלִי סֵדֶר, כְּפִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן?" (פיסקה נט). "וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵלֶּה הַדִּקְדּוּקִים בַּתּוֹרָה, הֲיֵעָלֵם מִמֶּנּוּ עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה וּמִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי?" (פיסקה סא).

טוען החבר: הרי עולי בבל הקריבו קורבנות והקימו את בית המקדש. הלכות הקרבת קורבנות הן מן ההלכות הקשות ביותר שיש בתורה, שהרי מלבד כל פרטי עבודת הקורבן יש להיות בקיאים גם בהלכות טומאה וטהרה, גם בדיני בשר קדשים, גם בדיני כהונה – כל אלה הן הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, וממילא אין אנו בקיאים בהן באופן שיאפשר לנו לקיים אותן הלכה למעשה. כיצד, איפוא, ידעו עולי בבל, שזה עתה עלו לארץ ישראל מן הגולה, לעשות את כל הפעולות הנדרשות על פי ההלכה על מנת להקריב קורבנות במקדש?

אין זאת אלא משום שהיו בקיאים בכל התורה כולה, והיתה בידם מסורת רצופה של ידיעת התורה לכל פרטיה ודקדוקיה.

התורה נשתמרה כל הדורות בעם ישראל, אך לעיתים היו חלקים מן העם שהתנתקו ממנה, מסיבות שונות

לאחר שהוכיח עובדה זו באופן פשוט ומסתבר, חוזר ריה"ל ומתייחס ל"ראיות" שהציג מלך כוזר מן התנ"ך, שם משמע שאנשי אותו הדור לא ידעו הלכות פשוטות, והופתעו לקרוא בתורה ולגלות אותן – "אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן מַה נֹּאמַר בְּ'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה'" (פיסקה סב).

מצד אחד הוכחת לי עכשיו שהתורה היתה ידועה בעם ישראל והיתה מסורת של שמירת כל המצוות, ואפילו בגלות המשיכו ללמוד ולמסור את התורה, ועל ידי כך ידעו לקיים את המצוות הקשות והמסובכות ביותר – אך מצד שני מוכח מן הפסוקים שהיתה שכחה והתרופפות בקיום המצוות!

אך הנה, דווקא אנחנו בדור שלנו יכולים לענות על הסתירה הזו מתוך מציאות שראינו בעינינו.

"עולם התורה", היינו תלמידי החכמים ובני הישיבות, המשיך להתקיים בכל דור. בכל דור ודור עמדו להם לישראל גדולי תורה ומנהיגים, הם הרביצו תורה ברבים, הקימו בתי מדרש, גידלו בני תורה, והעבירו את מסורת הלימוד והידיעה בכל הדורות. מי שמתבונן בהיסטוריה של עם ישראל בגלות מבחין מייד איך הצליחה התורה להשתמר בעם ישראל. באופן מופלא עברו בתי המדרש מארץ ישראל לבבל, לשם עבר המרכז התורני של עם ישראל, ולאחר חורבן יהדות בבל עבר המרכז התורני לאשכנז ולספרד, והמשיך והתפתח שם. קהילות ישראל התקבצו מסביב לבתי המדרש, ובכל מקום בו קמה קהילה יהודית חדשה קמה גם חבורת לומדים ותלמידי חכמים. כל קהילה אף הקפידה להקים תלמודי תורה ובתי חינוך לילדים ונוער, כך שכל ילד יהודי קיבל בסיס של ידיעת התורה והמצוות. כך נשתמרה לה התורה והועברה מדור לדור. אמנם, לא כל עם ישראל היו בני תורה ובני ישיבות, ורק אחוז מסוים מן הציבור היה נחשב לתלמידי חכמים. שאר הציבור היו 'בעלי בתים', חלקם יודעי ספר וחלקם עמי ארצות, שלא היו נחשבים ל'בני תורה', אך גם הם הקפידו על חינוך ילדיהם במוסדות החינוך התורניים, והחזיקו בממונם את לומדי התורה.

בדורות האחרונים אנו עדים לתופעות שלא הכרנו במהלך הגלות, בהן נמנע מקהילות שלמות ללמוד תורה ולקיים מצוות, עד שהדבר הביא לידי שכחת התורה באותם מקומות. יהדות רוסיה במאה הקודמת התנתקה ממש מעולם התורה, ולא יכלה להקים מוסדות לימוד וחינוך יהודיים, ונאלצה להתערות עם הציבור הכללי. מתוך כך, לאחר 70 שנה של שלטון קומוניסטי, יהודים צעירים גדלו בלי שום ידע יהודי בסיסי. הם ידעו שהם יהודים, והכירו את הסבא שעוד שמר על כמה מנהגים, אבל הם עצמם היו מנותקים לגמרי מיהדות ותורה. במקביל, לצערנו הרב, גם בארץ ישראל קמו קהילות שלמות שלא היה בהם ריח של תורה. קיבוצים רבים מנעו בכוונה תחילה כל כניסה של יהדות אליהם, וכך קם לו דור של בני קיבוצים ללא כל מושג בסיסי ביהדות.

אם כן, הרי אנו רואים מצד אחד ציבור גדול מאוד של בני תורה ותלמידי חכמים המשמרים את התורה ומקיימים אותה בכל דקדוקיה, ומצד שני באותו הדור ישנם ציבורים גדולים בעם ישראל המנותקים לחלוטין מכל דבר שיש בו ריח של תורה. המתבונן מן הצד על הדור שלנו יוכל לשאול את עצמו: יש כאן רצף של תורה או אין רצף? יש ניתוק ושכחה או יש המשכיות? מסתבר שיש מציאות שהיא 'גם וגם'. עַם ישראל ממשיך ללמוד ולהעביר את התורה, אך חלקים ממנו אינם מחוברים לתורה ויש אצלם נֶתֶק.

על פי זה נוכל להבין גם את המציאות אצל עולי בבל – תלמידי החכמים ובני התורה זכרו ולמדו את התורה כולה, והיו בקיאים בה היטב לכל פרטיה ודקדוקיה, אך היו חלקים מן העם שהתנתקו מן התורה בעקבות גלגוליהם בגלות. לאותם אנשים שהתנתקו היו דברי התורה כחדשים, אך ברגע ששמעו אותם נזכרו בדברים שכבר ידעו מן העבר, והבינו מיד שכך עליהם לעשות. המסורת בעם ישראל לא התנתקה, אלא חלק מן העם התרחק ושב והתקרב.

בתנ"ך נכתבו רק אירועים שהיו ידועים ומפורסמים לכל, או שיש בהם חשיבות לדורות

כאן מבאר ריה"ל את עניינו של ספר התנ"ך ואת מטרת כתיבתו. האם התנ"ך הוא ספר היסטוריה? או אולי הוא מעין עיתון המדווח על האירועים המתרחשים באותה תקופה?

"הַטַּעַם הַבָּרוּר הוּא שֶׁכּוֹתֵב הַמִּקְרָא לֹא הִרְגִּישׁ לַנִּסְתָּרוֹת אֲבָל כָּתַב הַמְפֻרְסָמוֹת הַגְּלוּיוֹת, וְלֹא הֶעְתִּיק מִיהוֹשֻׁעַ מֵחָכְמָתוֹ שֶׁקִּבֵּל מֵא־להִים וּמִמֹּשֶׁה דָבָר, אֲבָל זָכַר יוֹם עֲמִידַת הַיַּרְדֵּן וְיוֹם עֲמִידַת הַשֶּׁמֶשׁ וְיוֹם הַמִּילָה בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם אֵצֶל הֶהָמוֹן, וְכֵן מִסִּפּוּרֵי שִׁמְשׁוֹן וּדְבוֹרָה וְגִדְעוֹן וּשְׁמוּאֵל וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה לֹא זָכַר מֵחָכְמָתָם וְלֹא מִמַּה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַמַּעֲשִׂים בַּתּוֹרָה דָבָר, אֲבָל זָכַר מִדִּבְרֵי שְׁלֹמֹה סְעֻדּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת וְעָשְׁרוֹ הַגָּדוֹל, וְלֹא זָכַר מִכָּל חָכְמוֹתָיו הַנִּפְלָאוֹת חוּץ מֵ"אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת" בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הַדָּבָר בְּמַעֲמַד הֶהָמוֹן, אֲבָל חָכְמָתוֹ עִם מַלְכַּת שְׁבָא וְזוּלָתָם לֹא זָכַר, כִּי לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכּוֹתֵב לִזְכֹּר כִּי אִם הַדָּבָר הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן אֲשֶׁר נִשְּׂאוּהוּ כָּל הָעָם, אַךְ הַדְּבָרִים הַמְיֻחָדִים אֲשֶׁר הָיוּ מְנַשְּׂאִים אוֹתָם הַיְחִידִים, כֻּלָּם אָבְדוּ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הַמְּעַט מֵהֶם, וְהַמְּלִיצוֹת הַצַּחוֹת מֵהַנְּבוּאָה שֶׁעָרְבוּ לִבְנֵי אָדָם לְשָׁמְרָם לְיִקְרַת עִנְיָנֵיהֶם וְצַחוּת דִּבְרֵיהֶם".

ודאי אי אפשר לספר את כל מה שקרה בעם ישראל במשך השנים, ובאמת גם אין צורך לספר זאת. התנ"ך איננו ספר היסטוריה שמטרתו לכסות את האירועים ההיסטוריים החשובים שקרו באותה תקופה, והוא גם איננו עיתון שמטרתו לדווח על אירועים 'שגרתיים' המעניינים רק את האנשים הקשורים בו.

ריה"ל מגדיר שהתנ"ך מתייחס רק לאירועים מפורסמים שהיו ידועים לכל באותו הדור, כמו הניסים הגלויים שעשה הקב"ה לישראל או מעשי הגבורה והמלחמות. זהו לא 'היסטוריה', על אף שיש בו כמובן אמת היסטורית, אלא זהו ספר ההשגחה הא־לוהית. כך הקב"ה מנהיג את עולמו, ועל כן אנו יכולים ללמוד ממה שהיה אל מה שיהיה.

כמו כן התנ"ך מספר על אירועים משמעותיים שיש להם חשיבות לדורות גם אם נעשו ליחידים, כמו סיפורי האבות ומשה רבנו, שיש להם משמעות חינוכית ורוחנית. סיפורים אלה מבססים את האמונה, ויש בהם ערכים בהם אנו צריכים להתבונן ולדעת מה לקרב ומה לדחות.

צריך לדעת שיש הבדל סגנוני בין ספרי התנ"ך השונים, וכל ספר בא להדגיש עניין אחר. אנו רואים זאת באופן ברור בהשוואה בין ספר מלכים לספר דברי הימים, המכסים מבחינה היסטורית את אותה תקופה. ספר מלכים מספר סיפורים שלא מוזכרים בדברי הימים, וכן להיפך. מדוע? אין זאת אלא משום שספר מלכים מעוניין להתייחס יותר להשגחת הקב"ה על ישראל ולענייני שכר ועונש, ועל כן הוא מספר בהרחבה על הנביאים אליהו ואלישע, ועל מעשים פרטיים כמו אחאב וכרם נבות על מנת להעביר את המסר כיצד מלך ישראל צריך להתנהג. לעומת זאת ספר דברי הימים מתמקד בעניין המקדש באופן מובהק, הרבה יותר מאשר ספר מלכים. ויש להרחיב בזה.

אך אם כן, עדיין יש להסביר מדוע סיפר ספר נחמיה על כך שעולי בבל לכאורה 'גילו בהפתעה' מצוות שהיו מפורשות בתורה?

"וְכֵן לֹא כָתַב מִדִּבְרֵי עֶזְרָא וּנְחֶמְיָה אֶלָּא הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן, וְהָיָה יוֹם עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה יוֹם מְפֻרְסָם, בְּמַה שֶּׁחָרְדוּ הָעָם וְעָלוּ לֶהָרִים בַּעֲבוּר עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת. וּמַה שֶּׁאָמַר: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשָּׁמְעוּ עַם הָאָרֶץ וְהֶהָמוֹן וְחָרְדוּ לַעֲשׂוֹת הַסֻּכּוֹת, אֲבָל הַיְחִידִים לֹא אָבְדָה מֵהֶם מִצְוָה קַלָּה כָּל שֶׁכֵּן גְּדוֹלָה, וְכִוֵּן הַכּוֹתֵב לְהַגְדִּיל עִנְיַן הַיּוֹם הַהוּא, כַּאֲשֶׁר כִּוֵּן בַּיּוֹם שֶׁגֵּרְשׁוּ הָעַמּוֹנִיּוֹת וְהַמּוֹאֲבִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יוֹם מַעֲשֶׂה גָדוֹל לְגָרֵשׁ הָעָם אֶת נְשֵׁיהֶם, אִמּוֹת בְּנֵיהֶם, וְהוּא דָבָר קָשֶׁה עַד מְאֹד, וְאֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת תְּקַבֵּל כָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת לֵאלֹהֶיהָ, זוּלָתִי הַסְּגֻלָּה הַזֹּאת. וְעַל פִּרְסוּם הַמַּעֲמָד הַזֶּה אָמַר 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב' רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי כַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַקּוֹרֵא אֶל עַם הָאָרֶץ אֶל 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' חָרְדוּ הָעָם וְהָיְתָה חֲרָדָה גְדוֹלָה בַיּוֹם הַהוּא".

כלומר, היה זה יום של התעוררות רוחנית גדולה בעם. יום בו גם היהודים הרחוקים מתורה ומצוות הרגישו צורך להתקרב ולקיים מצוות. אם בכל השנים הם יצאו ידי חובת מצות סוכה בלי לבנות סוכה, כגון שהתארחו אצל שכניהם או אכלו אכילת ארעי – השנה הם החליטו להתחזק ולבנות כל אחד סוכה לעצמו. הואיל והיה זה יום מיוחד של התעוררות רוחנית גדולה, משום כך נכתב אירוע זה לדורות.

כמו כן, המעמד בו החליטו היהודים אשר נשאו נשים נוכריות לגרש את נשותיהם – היה זה אירוע רוחני מיוחד במינו. מעשה שכזה, לגרש את אשתך ואם ילדיך רק בגלל מצוה דתית, הוא מעשה קשה ביותר ויש בו הקרבה אישית גדולה, ולמרות הקושי קמו יהודים רבים וגירשו את נשותיהם – זהו ללא ספק אירוע מיוחד במינו בתולדות העם היהודי ולכן חשוב לציין אותו.