פרק כ"ב

לשון הקודש

השפה העברית היא הכלי באמצעותו ברא הקב"ה את העולם

בסוף המבוא מספר ריה"ל:

"וְכַאֲשֶׁר לָמַד הַמֶּלֶךְ הַתּוֹרָה וְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים, לָקַח הֶחָבֵר הַהוּא לְרַב וְהָיָה  שׁוֹאֵל אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת עִבְרִיּוֹת".

המפרשים השונים של הכוזרי התלבטו במשמעות המילים "שאלות עבריות" שכתב בתרגום אבן תיבון. יש שפירשו זאת כ"שאלות תוריות", היינו שאלות בענייני הדת והתורה ('אוצר נחמד', ועוד). פירוש זה מסתבר, משום שלאחר שהחליט המלך להתגייר מסתבר לומר שהוא מעוניין להעמיק את ידיעותיו בענייני הדת והתורה. אחרים, ובהם תרגום אבן שמואל ועוד, הסבירו שהכוונה ל"שאלות על הלשון העברית", כלומר שאלות בענייני השפה העברית. ואכן, בסוף מאמר שני (מפיסקה סז ואילך) ישנו דיון ארוך בענייני הלשון העברית, וגם הדיון הסמוך בנושא שמות, כינויים ותארים, שייך אף הוא לענייני לשון, ואפשר למצוא ביסוס גם לפירוש זה.

אמנם לפירוש זה יש לתת את הדעת, מדוע הנושא הראשון עליו שואל מלך כוזר לאחר גיורו הוא עניין השפה העברית? וכי אין נושאים חשובים ועקרוניים יותר? הרי לכאורה השפה אינה אלא כלי!

אלא באמת השפה היא הרבה יותר מכך. על פי הקבלה לשון הקודש היא הכלי באמצעותו ברא הקב"ה את העולם, ולפני שברא את העולם הוא ברא את השפה לפיה יתנהל העולם. השפה היא הקונספציה של העולם, היא התשתית הרעיונית שלו. העולם הגשמי נברא על מצע רוחני והוא איננו מנותק ממנו. לשון הקודש מתייחדת בכך שהמילים שבה, ואף צורת האותיות שבה, הן בעלות משמעות ומבטאות רעיונות חשובים מאוד. חז"ל רמזו לנו מעט בעניין זה וביארו זעיר פה זעיר שם על משמעות צורת האותיות. האות יו"ד רומזת לעולם הבא ולכן אינה תופסת מקום, כשם שהעולם הבא, הרוחני, אינו תופס מקום בעולם הזה, הגשמי. האות ה"א רומזת לעולם הזה, ועל כן היא מצויירת כמרובע, המרמז על תפיסת המרחב, אך היא פתוחה מלמטה, כי קל מאוד להיכשל וליפול בעולם הזה, ויש לה גם פתח קטן למעלה משמאל, אליו יכול להגיע מי שמתאמץ להתעלות (ראה מנחות כט ע"ב), ועוד. עוד רמזו חז"ל על המילה 'שקר' מול המילה 'אמת': במילה 'שקר' האותיות עומדות על רגל אחת, ומסודרות בסדר הפוך, לומר לך ש'שיקרא לא קאי' – השקר אינו מתקיים, לעומת זאת האותיות במילה 'אמת' עומדות על שתי רגלים, ויש בה את האות הראשונה, האמצעית והאחרונה, לומר לך שהאמת יציבה ועומדת לעד. דברים אלה הם ייחודיים לשפה העברית שיש בה קדושה רבה.

עם ישראל צריך לדבר בלשון הקודש

לשון הקודש היא שפה א-לוהית, והיא מצטרפת לייחודיות שיש בעולם. כמו שיש בעולם עם מיוחד בארץ מיוחדת כך יש גם שפה מיוחדת. הטבעיות של עם ישראל היא לגור בארץ ישראל ולדבר בלשון הקודש.

כל השפות שבעולם הן שפות אנושיות הסכמיות, כלומר שבני אדם המציאו אותן והסכימו עליהן (אמנם גם לזה יש שורש א-לוהי, ראה לעיל מאמר ראשון פיסקה נג ואילך ומה שביארנו שם), ואילו השפה העברית היא שפה א-לוהית. משום כך ישנה חשיבות גדולה לדבר בלשון הקודש, וחז"ל אף התבטאו על כך בחריפות: "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו" (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מו). עניין זה אף מובא להלכה. כתב הרמ"א בהלכות שבת (סימן שז סעיף טז): "הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש שרי". כלומר, מה שאסרו חכמים לקרוא בשבת דברי חולין הוא רק אם הם כתובים בלשון לעז, אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר לקרוא בהם בשבת.