פרק עג

7 האותיות הכפולות

פיסקה כה

 האותיות הכפולות מבטאות ריבוי והתפשטות

לאחר 3 אותיות היסוד, האִמות, באות 7 האותיות הכפולות – ב' ג' ד' כ' פ' ת' ר'.

משמעות 7 אותיות כפולות הוא עניין הריבוי הטמון בהן. הכפילות עצמה יש בה ריבוי – כל אות היא למעשה 2 אותיות, אחת דגושה ואחת רפויה. כך אומר ספר יצירה (ד, א): "מתנהגות בשתי לשונות, ב"בּ ג"גּ ד"דּ כ"כּ פ"פּ ר"רּ ת"תּ, תבנית רך וקשה, תבנית גבור וחלש, כפולות שהן תמורות". רוצה לומר, לכל ערך יש את הערך המנוגד לו, ולכל תכונה יש את התכונה ההפוכה לה, וכמובן יש את כל האפשרויות הנמצאות בין שתי הקצוות.

גם המספר 7 מבטא רעיון עמוק של היקף וריבוי. כך מסביר ספר יצירה את עניינו של המספר 7 (ד, ג): "שבע כפולות – שש צלעות לששה צדדים, והיכל קדוש מכוון באמצע". כלומר, ההתייחסות אל המציאות אינה כאל משטח בעל מימד אחד אלא כאל גוף תלת-מימדי, כדמות קוביה בעלת 6 צלעות – צפון-דרום, מזרח-מערב, למעלה-למטה. התפשטות לכל 6 הכיוונים, ונקודת המרכז, ה7, אשר ממנה נובע הכל, והיא המאחדת את הכל.

כאמור, אין זו התייחסות אל העולם הכמותי, המבוטא בסְפרות (כפי שביארנו לעיל), ואין כאן תיאור המציאות הפיסית, אלא זהו תיאור של העולם שנברא באותיות, כלומר העולם האיכותי-ערכי. התוכן היצוק במציאות החומרית הוא תוכן מורכב מאוד, אשר מתפשט לכל הכיוונים ולכל חלקי המציאות, אך גם כאן ההדגשה היא שהכל נובע מנקודה אחת מרכזית המאחדת את הכל.

 האותיות הכפולות מופיעות בכל חלקי המציאות – עולם, שנה, נפש

כמו 3 אותיות היסוד, אף 7 האותיות הכפולות מופיעות בכל חלקי המציאות – עולם, אדם, שנה.

ספר יצירה (ד, ד): "שבע כפולות בג"ד כפר"ת חקקן חצבן צרפן וצר בהם כוכבים בעולם, וימים בשנה, ושערים בנפש, ומהן חקק שבעה רקיעים ושבע אדמות ושבע שבתות".

בעולם – 7 כוכבים. אלה הם 7 כוכבי הלכת (מלבד כדור הארץ): חמה, לבנה, מאדים, כוכב, צדק, נגה, שבתאי (מכונים בקיצור חל"ם כצנ"ש).

בשנה – 7 ימים בשבוע. כבר ביאר ריה"ל לעיל (מאמר ראשון נז-נח; מאמר שני כ) כי העובדה שכל העולם מונה מחזור שבועי של 7 ימים, ואף כל העולם נמצא באותו המניין, מוכיחה בעליל כי העולם נברא על ידי בורא וכי אין זו הסכמה כללית גרידא.

באדם – 7 תכונות ומידות בנפש האדם. ספר יצירה מונה תכונות אלה (ד, א): "חיים ושלום וחכמה ועושר חן וזרע וממשלה". כמו כן, כאמור, הואיל ומדובר באותיות כפולות יש לכל תכונה ומידה גם את הצד ההופכי שלה – "כפולות שהן תמורות", ואף אותן מפרט ספר יצירה (שם): "תמורת חיים – מוות, תמורת שלום – רע, תמורת חכמה – איוולת, תמורת עושר – עוני, תמורת חן – כיעור, תמורת זרע – שממה, תמורת ממשלה – עבדות". התכונות החזקות, החיוביות, מיוצגות על ידי האותיות הדגושות, ותמורתן השלילית על ידי האותיות הרפויות (ביאור רס"ג). בנוסף למידות הנפש מציין ספר יצירה ל7 "שערים בנפש", והם מתייחסים לנקבים בראש האדם המשמשים את החושים העדינים שבו (ד, יב): "ושבעה שערים בנפש: שתי עינים, שתי אזנים, ושני נקבי האף, והפה".

ספר יצירה גם 'משדך' ומתאים לכל אות מן האותיות הכפולות את הפריט המתאים לה: אחד מן העולם, אחד מן הנפש, ואחד מן השנה. "המליך אות ב' בחכמה, וקשר לו כתר, וצר בו שבתאי בעולם ויום ראשון בשנה ועין ימין בנפש. המליך אות ג' בעושר, וקשר לו כתר, וצר בו צדק בעולם, יום שני בשנה, ועין שמאל בנפש". וכן הלאה.

 7 התכונות המיוחדות בנפש האדם

להבדיל מ3 אותיות היסוד – שם הערכים באדם היו כלליים מאוד: גוויה, בטן, ראש, היינו רוחניות כנגד ארציות וכוח שלישי הממצע ביניהם – 7 אותיות הכפולות מייצגות ערכים מוגדרים ומסויימים: "חיים ושלום וחכמה ועושר חן וזרע וממשלה", הן ותמורותיהן, היינו גם התכונות המנוגדות להן (כמפורט לעיל). רוצה לומר, זהו עולם ערכים מפותח יותר מאשר הערכים שהוצגו באותיות היסוד.

קשה למצוא מכנה משותף לכל המידות הללו – חיים ושלום וחכמה ועושר חן וזרע וממשלה, אך ננסה לתת להם ביאור בסיסי.

ראשית, נראה בפשטות שהמושגים כאן הם מושגים אנושיים ולא מושגים קבליים-סודיים. למשל, 'חכמה' המוזכרת כאן היא אכן כוח התבונה שניתן באדם, להבדיל מספירת ה'חכמה' (אותה פגשנו לעיל ב10 ספירות) המייצגת עניין כללי ראשוני. במילים אחרות, אלה הן 7 תכונות ומידות שטבע הקב"ה באדם, וכל אדם נמצא על הטווח בין שתי הקצוות של כל מידה: בין חכמה לאיוולת, בין עושר לעוני, בין חן לכיעור, וכו'.

חיים (מוות) – נראה לבאר כפשוטו: כוח החיים שטבע הקב"ה באדם – 'עולם קטן', וזהו גילוי הא־לוהות שבו. וכל המחובר לחיים מחובר אל חי העולמים הנותן חיים לכל חי. לכל אדם ניתנה קיצבה של שנות חיים עד יום מותו: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". זוהי תקופת הזמן אשר ניתנה לאדם לפעול בעולם מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית. הקב"ה לא ברא עולם סטטי אלא עולם חי ודינמי. כל היופי שיש בעולם אין לו ערך אם אין בו חיים, ואם אין בו אדם (כמבואר לעיל), ואם כן, 'אדם חי' הוא תכלית הבריאה. "מה יתאונן אדם חי?".

שלום (רע) – הוא עניין שלמות והרמוניה, אהבה בין אדם לחבירו והשכנת שלום ואחוה. הקב"ה נקרא שלום, ועל ידי מידה זו יכול האדם להידמות במידת מה לקונו. יש באדם את הנטיה לשלום ולפיוס עם חבריו, אך יש בו גם נטיה לתחרות ולשנאה. יש לדעת כיצד להשתמש במידות אלה ומתי "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום". תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וברכת כהנים מאחלת לכל איש מישראל "וישם לך שלום". האדם צריך להגיע לשלמות ולשליטה מלאה בגופו ובנפשו (כפי שתיאר ריה"ל לעיל ראש מאמר שלישי את "החסיד" המושל), וזהו השלום.

חכמה (איוולת) – הקב"ה חנן את האדם בכוח החכמה והבינה, ועל ידי זה יכול האדם להכיר ולהבין את העולם ואת הבורא, ולדעת כיצד עליו לפעול בעולם באופן הנכון ביותר. על ידי כוח זה יכול האדם ליצור ולבנות, לפתח ולשכלל את העולם ולהביאו לידי תיקונו. בכל אדם יש כוח החידוש ורעיונות חדשים מתגלים בכל יום. חכמת האדם היא מעיין נובע, וכשם שלחכמת הבורא אין קץ ולתבונתו אין חקר, כך גם חכמת האדם אשר הגיע מאיתו יתברך אין לה קץ, ותמיד יכול האדם למצוא בשכלו ודעתו עניינים חדשים שלא שמעתן אוזן מעולם.

עושר (עוני) – התכונה להגדיל ולהרחיב את אשר יש לו ברשותו. האדם שואף ואף מצווה לכבוש – "וכבשוה". "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". זוהי מידה חיובית, ובלבד שישלוט האדם ולא יהיה משועבד לרכושו. על ידי בעלות על ממון ורכוש יכול האדם לממש את חכמתו ורעיונותיו, כי אם אין לו את האמצעים הכלכליים למחייתו לא יוכל ליצור ולפתח את הטעון פיתוח. ועל ידי חכמתו יוכל האדם להרחיב ולהגדיל את נכסיו. זהו שאמרו רבותינו: 'אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח'. אמנם, לעיתים העושר יכול להכשיל את האדם, ומרבה נכסים מרבה דאגה, על כן כל אדם יחליט מה נכון לו ועד כמה עליו להשקיע בהגדלת הנכסים וכמה להשקיע בהגדלת החכמה.

חן (כיעור) – תכונה המאפשרת קירוב בין בני אדם, ובין גבר ואשה. ישנו חן של האדם כלפי הקב"ה, כמו "ונח מצא חן בעיני ה'", ויש חן של האדם כלפי אחרים, כמו "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". בברכת המזון אנו מבקשים: 'ונמצא חן ושכל טוב בעיני א־להים ואדם', ובתפילת הדרך: 'ונמצא חן בעיניך ובעיני כל רואינו'. תכונה זו של נשיאת חן היא המאפשרת תקשורת בין בני אדם, וגורמת ליחסי קירבה, ידידות ואהבה. תכונה זו גורמת לחיבור בין בני אדם, וביחד הם יכולים לפעול טוב יותר מאשר כל אחד לבדו. אדם בעל כריזמה גורם לאנשים לרצות להיות בחברתו, לרצות לזכות בהערכתו, וכך הוא יכול להגיע להנהגה ציבורית.

זרע (שממה) – זרע הוא הכוח המביא להמשכיות החיים. האדם מצווה לפרות ולרבות, אך זהו גם יצרו הטבעי (כמו אצל שאר בעלי החיים). העולם הוא נצחי אך החיים אינם נצחיים. החיים מבקשים המשכיות, וכביכול נלחמים במוות ובחידלון על ידי פריה ורביה. על ידי העמדת זרע וצאצאים ממשיך האדם את קיומו בעולם ומשאיר לעצמו שם וזכר. מאידך, יש בזרע גם עניין של שינוי והתחדשות. אילו האדם היה חי לנצח הדברים היו קבועים ולא משתנים. אותה ההנהגה היתה נשארת לאורך זמן, אותן המחשבות, אותם ההרגלים. הואיל ותוחלת החיים היא קצרה בני האדם מתחלפים, הדורות מתחדשים ועל ידי כך מתחלפות תקופות, מתחדשים רעיונות ומתרחשים מאורעות.

ממשלה (עבדות) – כוח המנהיגות. היכולת לקחת אחריות על אנשים אחרים ולשלוט. ביחס להנהגה ציבורית יש אנשים שהם מטבעם מנהיגים ויש שהם מונהגים ונגררים. אך באמת, כל אדם במהלך חייו צריך להיות אחראי ולשלוט על אחרים, אם זה בתוך המשפחה המצומצמת על ילדיו ובני ביתו, אם זה במסגרת העבודה על פועלים ואנשים הכפופים לו. היכולת להיות אחראי ולהנהיג אחרים היא תכונה מיוחדת לאדם, ולשם כך הוא צריך להיעזר בתכונות האחרות שהוא ניחן בהן: בכוח החכמה שלו ובעושר ובחן שלו, וכמבואר לעיל.