פרק ל"ג

פרישות או שמחה

 פיסקאות מה-נ

 ההסתכלות השטחית דורשת מעובד ה' להיות כנוע ופרוש, אך באמת א-להים אינו דורש זאת

כיצד צריך האדם לעמוד מול הא-להים, בכניעה או בעמידה זקופה? האם מותר לו ליהנות מהנאות החיים או שמא הנאות אלה הן סתירה לתפקידו בעולם ועליו לפרוש ולהתנזר מהן?

אכן, אומות העולם בני דתות אחרות מבינים בפשטות שכל הרוצה להתקרב לא-להים מוכרח הוא להיות פרוש מהנאות העולם הזה, וכל הפרוש מחברו מעולה מחברו, ומוטל על האדם המאמין להלך כל ימיו בהכנעה וביראה לפני הא-להים. כך הבין גם מלך כוזר, אך כאשר הוא מתבונן ביהודים ובאורחות חייהם הוא אינו רואה זאת. היהודים, ובכללם הרבנים ואנשי התורה, אינם מונעים עצמם מלחיות עם נשותיהם, ואינם נמנעים מלאכול ולשתות ולשמוח באירועים שונים. אין הם סגפנים ואין הם פרושים מהנאות העולם, ואין הם רואים בכך סתירה לכך שהם אנשי א-להים העוסקים בתורתו ורוצים להתקרב אליו ולעובדו. בפליאתו הוא שואל:

"הָיָה צָרִיךְ שֶׁנִּרְאֶה בָּכֶם מֵהַפְּרוּשִׁים וְהָעוֹבְדִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהֵם בְּזוּלַתְכֶם!" (פיסקא מה).

דווקא היהודים המתיימרים להיות קרובים לא-להים יותר מכל אומה אחרת, וטוענים על עצמם שהם "סגולת האומות", דווקא מהם הייתי מצפה להיראות כמי שיש א-להים בקרבם ולהתנהג בהתאם – בפרישות והימנעות מתענוגות העולם הזה!

על שאלה זו עונה החבר שתי תשובות. הראשונה נועדה להסיר הבנה שגויה ומוטעית בעניינן הכללי של המצוות (פיסקאות מו-מח), והשניה מתייחסת לאופן עבודת ה' הראוי, שצריכה להיות שילוב של יראה, אהבה ושמחה (פיסקא נ).

נתמקד תחילה בתשובתו הראשונה של החבר.

הגישה הדורשת מעובד ה' להתנהג בכניעה ובפרישות אינה מסתמכת על הוראותיו וציווייו של הא-להים עצמו, אלא זוהי תפיסה אנושית שכך צריך היה להיות. ההיגיון אומר לכאורה כי לא יתכן שא-להים, אשר ברא את האדם ומספק לו את כל צרכיו הגשמיים, לא יזכה מן האדם בכל רגע ורגע לשירות ותשבחות. כמו כן, א-להים חנן את האדם בנשמה רוחנית ובשכל על מנת שהאדם ישתלם במעלות השכליות והרוחניות, ולכן לא יתכן שהאדם יקדיש את זמנו להנאות הגוף הגשמי ויעדן את גופו, ובכך ימעל בתפקידו. כל אלה הן דרישות השכל האנושי, אך א-להים לא ציוה על כך!

"כַּמָּה קָשָׁה עָלַי שִׁכְחָתְךָ מַה שֶּׁהִקְדַּמְתִּי לְךָ מִן הַשָּׁרָשִׁים וְהוֹדֵיתָ אַתָּה בָהֶם. הֲלֹא הִסְכַּמְנוּ כִּי לֹא יִתָּכֵן לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱ-לֹהִים כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱ-לֹהִים, הֲתַחֲשֹׁב כִּי הַקִּרְבָה הִיא הַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם?" (פיסקא מו).

ריה"ל שב ומדגיש את העיקרון המלווה את כל הספר מתחילתו: הדרך להתקרבות אל הא-להים היא אך ורק על פי המעשים אותם ציוה את האדם לעשות. אין דרך אחרת להתקרב אל הא-להים, ואנו מוכרחים להדרכה א-לוהית והכוונה כיצד לעובדו וכיצד להתקרב אליו. אין אנו יכולים לעבוד את א-להים על פי הבנתנו ועל פי שכלנו! הגישה הדורשת מעובד א-להים להיות כנוע ופרוש אין לה סימוכין בדברי ה' אלא היא גישה המתבססת על הבנה שטחית וחד-מימדית. אדרבה, דרישה זו מן האדם אינה מתאימה למבנה הנפשי שלו ותועלתה מועטת (כפי שיבאר החבר להלן בפיסקא נ).

 ההנהגות הטבעיות של מוסר ויושר הן הבסיס הנדרש מכל אדם, ורק לאחר מכן אפשר לקיים את המצוות הא-לוהיות המיוחדות לישראל

"וְכֵן קָרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה יְיָ אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". וְאָמַר: "מַה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה" (פיסקא מז).

מלך כוזר מתרעם: מה זאת אומרת אין ציווי על כך? הרי ישנם פסוקים האומרים בפירוש שזוהי הדרישה החשובה ביותר מן היהודי! פסוק מן התורה כמו: "מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א‑להיך" וכו' (דברים י, יב), או מן הנביא: "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" (מיכה ו, ח), ועוד ועוד!

הרי מן הפסוקים האלה משמע שזהו עיקר היהדות "כי אם ליראה את ה' א-להיך", "כי אם… הצנע לכת עם א‑לוהיך" – רק את זה ה' שואל ממך! מדוע היהודים שמים את הדגש על מצוות המיוחדות ליהדות, ואף אתה החבר הדגשת בפניי על חשיבותן של מצוות הקורבנות, שבת, ברית מילה, ועוד, ואין אתם רואים כעיקר את הציוויים על יראה ועל הצנע לכת? מן הפסוקים הנ"ל משמע שאלה הדרישות העיקריות וכל השאר רק בא כתוספת!

כאן בא החבר ומסביר יסוד חשוב ועקרוני ביהדות, והוא הבסיס לכל התורה כולה.

חז"ל לימדו אותנו כי "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר, ישנן הנהגות והוראות שהן כביכול קודמות לתורה, ובלעדיהן אי אפשר להתחיל לדבר על קיום מצוות התורה. "דרך ארץ" היינו הדרישות המוסריות והטבעיות הנדרשות מן האדם באשר הוא אדם, ובכך אף אין הבדל בין יהודי לבין שאינו יהודי. אדם צריך שיהיה ישר והגון, יעשה צדקה וחסד עם הבריות, יאמין בא-להים באופן פשוט וישר, ויהיה בעל לב טוב ובעל מידות טובות. כל אלה הן דרישות בסיסיות והכרחיות, והן בבחינת "אין צריך לומר". אדם צריך שינהג ביושר עם הבריות, שיהיה פיו ולבו שוים, שלא יכעס ולא יריב. אלה הם הדברים הפשוטים שכל אבא ואמא מחנכים את הילד שלהם בכל מקום בעולם. זאת גם הסיבה שהתורה לא כתבה בפירוש שיש לנהוג כלפי הגויים ביושר ובהגינות – זה הרי פשוט ו"אין צריך לומר"!

"אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱ-לֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם" (פיסקא מח).

ההנהגות הטבעיות האלה הן הקדמות והצעות למצוות התורה. אי אפשר להיות יהודי שומר תורה ומצוות אם אתה לא שלם בהנהגות הטבעיות של היושר והחסד. זוהי דרישה בסיסית, וכל השאר בנוי על זה. רק אחרי שהאדם והחברה כולה שלמים בעניין הטבעי הזה אפשר להתחיל ולדבר על המצוות המיוחדות אותן דורש א-להים, והן המצוות אשר יביאו את האדם ואת החברה לידי השראת שכינה וגילוי העניין הא-לוהי.

אמנם, כאשר עם ישראל לקוי בהנהגתו הטבעית, ואין החברה מתקיימת בישרות ובצדקה וחסד, ונעשה עוול ועושק לאנשים החלשים – כאן מתעוררת הדרישה והטענה: כיצד יתכן שאתם ממשיכים לקיים את המצוות הא-לוהיות המיוחדות בשעה שאתם אינכם מקיימים את ההנהגות הטבעיות הבסיסיות? איך אפשר להקריב קורבנות כשאין צדקה וחסד? אומר הקב"ה: אני מעדיף שלא תקריבו קורבנות אלא תעשו צדקה וחסד ותשפטו דין צדק. אני מעדיף שתהיו יראי א-להים ומצניעי לכת ולא תעשו את המצוות המיוחדות לי, משום שבמצב לקוי כזה אין בהן תועלת!

זוהי המשמעות של הפסוקים אותם ציטט מלך כוזר – אי אפשר לקיים את המצוות הא-לוהיות המיוחדות בשעה שהבסיס הטבעי לקוי, ועל כן יש לחזור ותקן את הבסיס. אי אפשר לבנות קומה שניה כאשר הקומה הראשונה אינה יציבה ואינה עומדת בפני עצמה. ממילא אי אפשר להוכיח מפסוקים אלה מהו העיקר ומהו הטפל. ההנהגות הטבעיות הן ודאי נדרשות, אולם הן רק הקדמה והצעה למצוות הא-לוהיות שנתייחדו בהן ישראל.

 אופן עבודת ה' הראויה הוא על ידי איזון כל כוחותיו של האדם

לאחר שדחה החבר את הנחת היסוד של מלך כוזר, לפיה על עובד ה' להיות מסוגף ופרוש, מסביר החבר מהי הדרך הנכונה לעבודת ה', הדרך אותה ציוה הקב"ה בתורתו.

המפתח הנכון לעבודת ה' הוא שמירה על איזון:

"וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה, וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק, מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד – קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה – קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן – קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ".

התורה מכירה את האדם והיא מותאמת אליו. האדם מורכב משילוב של נפש וגוף, והוא פועל עם כוחות נפש וכוחות גוף המניעים אותו. התורה מדריכה את האדם להגיע לאיזון, הן ביחס בין הגוף הגשמי שלו, המושך למטה, לבין הנפש הרוחנית, השואפת למעלה, והן ביחס לכוחות הגופניים והכוחות נפשיים עצמם. אם האדם יתן עדיפות לגופו, ויעדן אותו וימלא כל תאוותיו הגשמיות – הרי בהכרח הוא יגרום לפגיעה בכוח המחשבה שלו ובעדינות המוסרית הנפשית שלו. מצד שני, אם ישקיע את כל-כולו בענייני מחשבה וברוחניות ויימנע מלטפל בצורכי גופו – יחלה ויחלש ויאבד את חיוניותו. האדם צריך להגיע לאיזון בין צרכי גופו ובין צרכי נפשו ונשמתו.

אך גם בעיסוק בצרכי הנפש ובמידות המוסריות יש להגיע לאיזון, וכן בעיסוק בצרכי הגוף יש להגיע לאיזון, ולא להעדיף כוח אחד על פני הכוח ההפוך אליו. למשל, אדם שרוצה תמיד להיות צודק ולהתנצח ולהתווכח עם כולם, יבוא לידי זלזול באנשים אחרים, ואף עלול לאבד את כבודו בעיניהם. מצד שני, אם תמיד יוותר ויבטל את דעתו בפני אחרים סופו לאבד את כבודו העצמי ולהפוך לחדל אישים. וכן בטיפול בגוף – אדם בריא וחזק יכול להימנע מתענוגות מיותרים, אך אדם חלוש וחולני צריך להקפיד על בריאותו באופן רב יותר.

"וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ; וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ".

הואיל וכך, ממילא אין דרך אחת שיכולה להתאים לכולם! לכל אדם כוחות שונים ומבנה אישיות שונה, וכל אחד נוטה באופן טבעי לצד מסויים ומתרחק מצד אחר, ועל כן ההוראה אינה יכולה להיות הוראה מפורטת, מה צריך לעשות בדיוק וכיצד יש להתנהג, אלא ההוראה היא הוראה כללית: עליך להגיע לאיזון, על פי כוחות הגוף והנפש שלך. להלן בתחילת מאמר שלישי יתאר החבר את האדם "החסיד", ויסביר כיצד מנהל האדם השלם את ענייניו באיזון מושלם.

כיצד, אם כן, יש לעשות זאת? מהי ההדרכה המעשית להגיע אל אותו איזון?

אהבה ויראה הן עבודת ה' בכלים רוחניים, ומצטרפת אליהן השמחה שהיא עבודת ה' בהנאות הגוף

"וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה. וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱ-להִים מִשִּׂמְחָתְךָ בִימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם".

ריה"ל מחלק את דרך עבודת ה' הראויה לשלושה חלקים: יראה, אהבה ושמחה. על שלושת עניינים אלה נצטווינו בפירוש בתורה: יראה – "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג); אהבה – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (שם ו, ה); שמחה – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (שם כח, מז, עיי"ש).

שני החלקים ראשונים – היראה והאהבה – הם עבודת ה' שעושה האדם בחלקיו הרוחניים ובכוחות הנפש שלו, על ידי המוח, המחשבה, הרגש. לעומת זאת את החלק השלישי – השמחה – עושה האדם על ידי גופו. ריה"ל מדגיש שהחידוש בעבודת ה' על פי התורה, הוא בכך שהיהודי מצוּוֶה לעבוד את ה' גם בכוחות הרוחניים שבו, אך גם על ידי כוחות הגוף וההנאות הגשמיות.

היראה והאהבה נצרכות לעובד ה', אך הן גם מאזנות זו את זו:

היראה גורמת לאדם להרגשת ריחוק מהבורא, האדם מרגיש את אפסותו כלפי הבורא הכל יכול, ואת חולשתו של האדם הפרטי מול איתני הטבע והעולם הגדול. היראה שומרת על האדם שלא יעבור על איסורים. הוא יודע שאין דבר נסתר מאת הבורא, וכל אשר הוא עושה יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים. היראה היא היא הבסיס וההתחלה של עבודת ה' – "ראשית חכמה – יראת ה'" (תהילים קיא, י). אמרו חז"ל (אבות ג, ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת".

לעומתה, האהבה היא הרצון להתקרב ולהידבק בבורא. האהבה מביאה את האדם לקיום מצוות מתוך הרגשת שייכות, כבן המתחטא לפני אביו. אל הקרבה הגדולה ביותר מגיע האדם על ידי לימוד תורה, כי על ידה האדם מכיר את הבורא ומגלה את רצונו. ההתקרבות השכלית מביאה להתקרבות נפשית. הקרבה הגדולה בין איש ואשתו נקראת "ידיעה" – "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א). הידיעה מביאה לידי אהבה וקרבה, ואף דוד המלך מצווה את שלמה בנו: "דע את א-להי אביך ועבדהו" (דברי הימים א' כח, ט).

אם כן, יראה מרחיקה ואהבה מקרבת, והאדם צריך לעבוד את ה' בשתי הדרכים באופן מאוזן. עליו להיזהר לא להתרחק יותר מדי ולא לבטל עצמו לחלוטין כלפי הבורא, אך מאידך לא להתקרב יותר מדי ולהרוס אל הקודש.

אך אהבה ויראה אינן מספיקות. ריה"ל מדגיש שהאדם מוכרח לעבוד את ה' גם דרך השמחה, היינו דרך ההנאות הגשמיות, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים קט ע"א, עיי"ש): "אין שמחה אלא בבשר ויין".

בניגוד לתפיסה השטחית, וכפי שטען מלך כוזר בשאלתו, עבודת ה' אינה נמדדת בסיגופים ובצומות ובבריחה מהנאות גשמיות, ולא כל המסוגף מחברו הוא בהכרח עובד ה' גדול הימנו, אלא אדרבה! האדם נדרש להיות שמח בחייו ובעבודת ה'. כאשר אדם אוכל ושותה באופן המותר, כאשר הוא מתאחד עם אשתו באהבה ובקדושה, יש לו בזה הנאה, אך יש בזה גם התעלות, ויש לו בזה התקרבות אל הא-להים. ההנאה המותרת אינה אפשרות העומדת לבחירה אם להשתמש בה או לא, אלא היא אף מצוה. על עובד ה' מוטל לזכור ולשנן: האדם איננו רק שכל ונשמה ורגשות ומחשבות, אלא הוא גם גוף, ואסור לו להתעלם ולהזניח את הגוף. אם הגוף מקבל את צרכיו כראוי האדם מרגיש טוב, ויש לזה השפעה ישירה על רוחו ועל מחשבותיו. אדם כזה מתנהל בשמחה ולא בעצבות, ומתוך שמחתו כל חייו והתנהלותו הופכים להיות עבודת ה'. אדם שמח גם יוכל ללמוד תורה באופן שלם יותר, ולקיים מצוות באופן שלם יותר. אדם שמח גם דואג לבני ביתו ולסביבתו, והרי הוא נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו.

על פי זה מותר לאדם לעשות ספורט ולשמור על בריאותו, לטייל מדי פעם, לשחק, לאכול מאכלים טעימים (בלי להגזים) – כל הפעולות שאדם מכיר בעצמו שייתנו לו את מנוחת הנפש והנינוחות הדרושה לו להמשיך ולחיות חיים של עבודת ה' אמיתית. כמובן, יש לעשות דברים אלה במידה הנכונה.

עובד ה' הוא אדם שמח, שמגיע לאיזון בין נשמתו וגופו, ומקדש את חייו הגשמיים לעבודת ה'. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פ"ב מ"ב).

 שני מימדים בהנאות הגוף – הנאות של רשות הנצרכות לגוף, והנאות שהן מעשה מצוה ממש

הסברנו ש"השמחה" היא ההיתר והחיוב ליהנות בהנאות הגוף באופן המותר, ועל ידי כך מגיע האדם לאיזון הנכון בין גופו ונפשו, איזון הנחוץ לאדם על מנת שיהיה שמח ונינוח. על האיזון הזה מרחיב ריה"ל בתחילת מאמר שלישי, שם הוא מתאר את "החסיד", שהוא האדם עובד ה' השלם, וכיצד הוא מנהיג עצמו וגופו בצורה מאוזנת ומדוקדקת.

אמנם, אם נדקדק בדברי ריה"ל כאן נראה שאין הוא דן בהנהגות עובד ה' את גופו, אלא בפעולות גופניות שהן עצמן מצוה, כמו אכילה בשבתות ובמועדים. אינה דומה אכילה שיש בה הנאה – שנעשית כדי לקיים את הגוף ולשמחו, וכדי שהאדם יוכל לעבוד את ה' בשמחה – ביום חול, לאכילה שיש בה הנאה ביום השבת! אכילה של מאכלים טובים בשבת היא מצוה, ועשיית פעולה זו מעלה את האדם ומרוממת אותו, לעומת זאת אכילה של מאכלים טובים ביום חול היא רצויה לעבודת ה' ומותרת, אך היא אינה נחשבת מעשה של מצוה.

"וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱ-להִים מִשִּׂמְחָתְךָ בִימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ, וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ". שמחה של מעשה מצוה צריכה להיות מתוך מחשבה, כוונה ולב שלם, ועל ידי כך המעשה הגופני וההנאה הגשמית הופכים להיות עבודת ה' גדולה ועצומה, לא פחות מאשר תחנונים ותפילה.

"וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ, קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ" – אכילה של מצוה בכוונה הראויה ובשמחה מעלה את הגשמיות לרמה הגבוהה ביותר הקיימת במציאות, לרמה של בשר קדשים ממש, וכאילו האדם אוכל משולחן גבוה. יכול אדם פשוט לאכול בביתו סעודה, והיא תיחשב לו כאילו אכל מבשר קורבנות בבית המקדש! הרי זה דבר פלא!

אמנם, מעשה גשמי שכזה, כמו אכילה ושתיה, שייחשב כמעשה מצוה – זה יתכן רק כאשר הוא בא בציווי מפורש: "וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה". בשבת המצוה היא לאכול שלש סעודות, ומי שיאכל חמש סעודות בשבת לא תחשב אכילתו היתרה למצוה, וגם מי שיאכל שלש סעודות ביום שלישי לא תחשב אכילתו למצוה. עיתוי הפעולות ושיעורן אינו עניין לשכל אנושי, אלא הדברים תלויים בציווי א-לוהי בלבד. פעולות אלה, הנעשות בציווי א-לוהי, מתוך כוונה ומחשבה לעבודת ה' – מביאות את האדם לשמחה ולהתעלות גבוהה.

 בשבת ישנו ציווי מיוחד על הנאות הגוף

מתוך הדיון בנושא מצוות המתקיימות על ידי הנאות הגוף, מגיע ריה"ל לעסוק (שוב) בעניין השבת. בשבת יש מצוות של 'כבוד שבת' ושל 'עונג שבת', ובשבת היהודי מתענג בהנאות של אכילה ושתיה, של מנוחה ושירה והודאה לה'. יש מצוה לקדש את השבת על היין, ולאכול בשר ודגים וכל מיני מטעמים המוכנים מבעוד יום, בשלוש סעודות. חלק נכבד מקיום מצוַת השבת הוא על ידי ההנאה הגשמית. יתכן אף לומר שאיסור המלאכות בשבת והמצוה לשבות מהן, מטרתם העיקרית היא להביא את האדם למצב בו יוכל ליהנות ולנוח. איסור המלאכה מחייב את היהודי להתכונן לקראת שבת ולהכין את כל צרכי מאכלו מבעוד יום, ואוסר עליו לעשות מלאכות ביום השבת עצמו, ומתוך כך היהודי פנוי להתענג בשבת באכילה ומנוחה והרחבת הדעת. השביתה, כביכול, נועדה כדי לשרת את ההנאה, ועל כן אפשר לראות במצוַת השבת כדוגמא מובהקת לעבודת ה' על ידי שמחה.

 מצות השבת היא התרגום המעשי של האמונה בבריאת העולם ובהשגחת הבורא

אך היאך יום שבתון ממלאכה המוקדש לתפילה ולעונג הוא יום כל כך משמעותי בעבודת ה'?

"וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית".

מסביר ריה"ל ששמירת השבת יש בה רעיון אמוני כפול – היא גם 'זכר למעשה בראשית' (כמבואר בלוחות ראשונים (שמות כ, י): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"), והיא גם 'זכר ליציאת מצרים' (כמבואר בלוחות שניים (דברים ה, ד): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' א-לוהיך לעשות את יום השבת"). זכרון מעשה בראשית מוכיח על אמונה בבורא עולם שברא את הכל, וזכרון יציאת מצרים מוכיח על אמונה בהשגחת הקב"ה והנהגתו את העולם אשר ברא.

יהודי השומר שבת מעיד על עצמו כמאה עדים שהוא מאמין בבורא ובהשגחתו, והוא מציין זאת בפירוש בפיו בתפילה ובקידוש היום.

כלומר, שמירת שבת אינה רק קיום מצוה לעצמה, אלא זהו מעשה שנועד לקבע בתודעה של היהודי את הרעיון הגלום מאחוריו. אנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה ברא את העולם, אך כל זמן שאמונה זו ורעיון זה נשארים כעניין מופשט – אין לדבר אחיזה, ובקלות יכול האדם לאבד רעיון זה. התורה מעוניינת שהאדם יתרגם את האמונה הזאת בעולם המעשה, ולכך נועדה, בין השאר, גם מצוַת השבת:

"וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱ-לֹהוּת, אֲבָל כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ, יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת, וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם".

אנו לומדים מכאן, איפוא, הסבר נוסף גם בסוגיית 'טעמי המצוות'. ישנן מצוות שנועדו לתרגם רעיון מופשט למציאות. מצוות שתכליתן היא להפוך ערך ואידיאל גבוה למעשה מוגדר ומסויים, ועל ידי כך לקַבֵּע אותו בתודעה ולשַמֵר אותו באופן מובהק יותר.

למשל, היהודי מצווה לבטוח בקב"ה. הוא יכול לומר לעצמו כל הזמן שהוא בוטח בקב"ה, אך כיצד תבוא אמונה זו לידי ביטוי מעשי? (וראה 'אמונה ובטחון' לחזון איש, פרק ב, ב-ג). על כן נצטווינו על מצות ישוב הארץ, על אף האויבים המרובים העומדים עלינו, ובא בתורה הציווי (דברים ז, יז-יח): "וכי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם!". וכגון, המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כיצד ערך מופשט של אהבת הרֵעַ יורד אל עולם המעשה? למשל, על ידי מצות צדקה.

בחסידות מזכירים רבות את המושג: 'מחשבה, דיבור ומעשה', כלומר, אלו שלושת הדרכים בהם אדם יכול לפעול בעולם. ריה"ל מדגיש כאן שאי אפשר להשאיר את הרעיונות הנעלים רק בְּעולם המחשבה והדיבור בלבד, אלא התורה רוצה שנבטא את הדברים בפועל גם בעולם המעשה על ידי פעולות גופניות.

"אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת".

 א-להים בחר להתגלות בעולם הגשמי, ולכן יש בכוח האדם לקדש את המציאות

רעיון זה, שפעולות גופניות של האדם יש להן ערך גבוה וקדושה, עומד, לכאורה, בניגוד לתפיסת מהותו של א-להים. הא-להים הוא נבדל, הוא אין-סוף וכל יכול, וכיצד אפשר לומר שפעולות גשמיות של אדם בעולם פועלות ויוצרות קדושה א-לוהית? הן אמת שהקב"ה ירד לעולם, ונפגש עם האדם, ונתן לעם ישראל תורה ומצוות, ודיבר עם משה פנים אל פנים, ובוודאי אין לומר, חלילה, שהוא נפרד מן העולם הזה לחלוטין, ואנו מצווים לעשות ככל אשר ציוונו – אך הרעיון שפעולות גשמיות של האדם, ואפילו פעולות הנאה גשמיות שלו, יש בהן קדושה וערך רוחני, הוא רעיון קשה מאוד להבנה!

כדי לענות על שאלה זו מבקש מאיתנו ריה"ל לשוב ולהתבונן בהשתלשלותו של 'העניין הא-לוהי' בעולם. הוא דבק באברהם, וממנו ומזרעו דבק בכל עם ישראל, בהמשך שמר עליהם הקב"ה בהיותם בגלות, הוציאם לחירות, הביאם אל ארץ ישראל אשר היא הארץ המיוחדת לאותו 'עניין א-לוהי'.

את כל זה כבר למדנו במאמר ראשון, ומה רוצה ריה"ל לחדש לנו בזה? אלא כאן מגיע ריה"ל אל הנקודה: "וְנִקְרָא 'אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם' וֵ'א-לֹהֵי יִצְחָק' כַּאֲשֶׁר נִקְרָא 'יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים' וְ'יוֹשֵׁב צִיּוֹן' וְ'שׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם', לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם". אם נשאל אדם: היכן נמצא א-להים? הוא יצביע על השמים, וגם כל המתפלל מכווין לבו ונושא עיניו אל השמים. אמנם אין זו טעות, והקב"ה נקרא "היושבי בשמים" (תהלים קכג, א), אך מאז שהתגלה הקב"ה לאברהם והשכין שכינתו בעולם נוספו לו תארים נוספים. הוא נקרא על שמות האבות – 'א-להי אברהם', 'א-להי יצחק', הוא נקרא על שמות מקומות בהם הוא משרה שכינתו – 'יושב ציון', 'שוכן ירושלים', והוא אף נקרא על שם הכלים אותם בנו בני האדם למקום שכינתו – 'יושב הכרובים'! הגילוי של הקב"ה בעולם מופיע על ידי בני אדם ועל ידי פעולותיהם, וכך הוא רוצה להשכין את שכינתו בעולם. והוא בחר בעם ישראל כדי שיוכל למלוך עליהם ולהופיע בעולם באמצעותם: "אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים". אם ישראל עושים רצונו של מקום הרי הוא משרה שכינתו בבית המקדש, ואם חלילה הם חוטאים הוא מסלק שכינתו מהם. א-להים אינו מעוניין להישאר בשמים!

התכלית של הבריאה היא להוריד את האור הא-לוהי אל המקומות הנמוכים והגשמיים, ועל ידי מעשים גשמיים של בני האדם נעשה תיקון לכל העולם כולו. הקב"ה אשר ברא את העולם מתגלה בו בכל מקום, וכל מה שקיים בעולם וכל הכוחות הפועלים בעולם – הכל נובע ממנו. כל המציאות היא התגלות של הקב"ה, וממילא כל מעשיהם של בני האדם נעשים בתוך התחום הא-לוהי. הואיל וכן, לא קשה להבין היאך פעולות גשמיות של האדם יכולות להיות פעולות המביאות קדושה, אם הוא עושה זאת על פי ציווי ה' בלב שלם ובכוונה נכונה. כאשר עם ישראל חי על פי תורה ומצוות ומתדבק בעניין הא-לוהי המתגלה בו, הוא מגיע לדרגה הגבוהה ביותר, והוא גאוותו של הבורא (ישעיה מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר"!

 הופעת א-להים בעולם דרך בני אדם נקראת "אהבה", וזוהי משמעות הביטוי "אוהב עמו ישראל"

וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ "אַהֲבָה" (סוף פיסקא נ).

ריה"ל מלמד אותנו הסבר מעמיק לביטוי יסודי, המשמש אותנו רבות, ואף בתפילה אנו משתמשים בו ומברכים עליו בוקר וערב: "אוהב עמו ישראל". מה הכוונה שא-להים אוהב את עם ישראל? מה שייך לדבר על רגשות שכאלה אצל א-להים?

מסביר ריה"ל שהופעת א-להים בעולם דרך בני אדם נקראת "אהבה", ומאחר וא-להים בחר באברהם ובבניו שיתגלה דרכם ובאמצעותם לעולם אנו מבינים שא-להים 'אוהב' את עם ישראל. "ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו" (דברים ד, לז) – העניין הא-לוהי הטבוע באבות, ואשר עבר מהם לעם ישראל כולו, הכין את עם ישראל להיות מסוגלים לחיבור מיוחד עם הא-לוהות ולקבל את תורתו. על אהבה זו אנו משבחים ומודים, ומתפללים שלא תיפסק לעולם: "ואהבתך לא תסור ממנו לעולמים".

 גילוי אור ה' בעולם דרך עם ישראל – תהליך המתפתח לאורך ההיסטוריה

כפי שלימד אותנו ריה"ל לאורך כל הספר, אור ה' מתגלה בעולם דרך עם ישראל. הקב"ה משרה שכינתו על עם ישראל, ועם ישראל מפיץ את אור ה' בעולם.

אם נתבונן במהלך ההיסטוריה של העולם נוכל לראות שהתגלות אור ה' דרך עם ישראל מופיעה בארבעה שלבים:

השלב הראשון – עד הופעתו של עם ישראל היה כל העולם עובד אלילים, ולא האמינו בא-ל שברא את העולם והוא מנהיג אותו ומשגיח עליו. "וַהֲלֹא הָיוּ כָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּעִוָּרוֹן וּבְתָעוּת קֹדֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זוּלָתִי הַיְחִידִים אֲשֶׁר זְכַרְנוּם" (פיסקא נד). החבר מאריך לתאר את האמונות השונות אשר היו רוֹוְחות בקרב בני האדם לפני התגלות א-להים אל אברהם, יצחק ויעקב. מתן תורה לעם ישראל היה שיא הגילוי לקיומו של א-להים בעולם, ומכאן והלאה חל מפנה גדול. ההשפעה של מתן תורה הביאה להבנה אחרת, פחות אלילית, ואף הביאה להקמתן של שתי הדתות הגדולות בעולם – הנצרות והאיסלם – אשר סייעו באופן מסויים לתיקון העולם. האמונה בא-ל בהכרח מביאה את האנושות לעידון ולצניעות, והאדם יודע שאין הוא השליט בעולם. כל השיח הנוכחי בעולם המודרני על זכויות אדם, על חסד עם אחרים (שנעשה לצערינו לעיתים בצורה מעוותת), הכל יונק ממצוות התורה. את הערכים האלה למדה האנושות בסיני, והכל נובע מקיומו של עם ישראל. יחד עם האהבה הגדולה שהעניק לנו הקב"ה באה גם אחריות גדולה.

השלב השני – קיום התורה על ידי עם ישראל. כאשר עם ישראל לומד תורה ומקיים תורה, וחי חיים מתוקנים על פי תורה ומצוות, ובמיוחד בארץ ישראל שהוא מקומו הטבעי, עם עבודת המקדש והקורבנות – מתגלה בעם ישראל אור ה' בכל עוצמתו. במציאות כזאת זוכה עם ישראל לניסים גלויים ולהצלחה בדרך על-טבעית, דבר המוכיח כי אור ה' שורה עליו.

השלב השלישי – גלות עם ישראל מארצו, וקיומם בגולה למשך תקופה ארוכה כל כך, מגלה על עניינו המיוחד של עם ישראל. ראשית, עצם הגלות והחורבן מגלים לכל כי אם עם ישראל אינו עובד את ה' כראוי, ואם הוא חוטא – הוא נענש עונש חמור. להיות עם ה' זה אומר לחיות בהתאם, ובמידה ולא עושים כן נענשים. אם כן, העונש של החורבן והגלות מגלה לכל כי עם ישראל הוא עם ה'. שנית, קיומו המופלא של עם ישראל בגלות, על אף כל הרדיפות ועל אף כל הצרות, מוכיח שיש כאן עניין היוצא מגדר הטבע. שום אומה בעולם לא הצליחה לשרוד לאחר שגלתה מארצה, אלא נטמעה באוכלוסיה אליה הגיעה. מציאותו הנצחית של עם ישראל מוכיחה על היותו עם ה', ועל כך שה' משגיח עליהם גם בהיותם בארץ אויביהם.

השלב הרביעי – תחיית עם ישראל ושיבתו לארצו. אין לך גילוי אור ה' גדול מזה. כנגד כל הסיכויים ואל מול כל האויבים והמתנגדים, אנו רואים לעינינו כיצד מתקיימות נבואות הנחמה של הנביאים, וכיצד העצמות היבשות של עם ישראל קורמות עור וגידים ומקבלות רוח חיים. הבקשה אותה ביקשנו והתפללנו כל השנים בברכת "אהבה רבה" מתגשמת לעינינו: "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות כל הארץ. ושבור עול הגוים מעל צוארנו והוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". אנו רואים את תהליך צמיחת הגאולה, כיצד שבים אל האומה הישראלית כוחותיה הגשמיים והרוחניים, וכיצד היא מצליחה לנהל שלטון בארץ ישראל על אף כל האיומים וההתנגדויות של אומות העולם, כולל המדינות המתוקנות שבהן. הכוחות המתנגדים חזקים, הן מבית והן מחוץ, אך למרות הכל עם ישראל מגלה נחישות ויכולת עמידה מופלאים. זהו הגילוי הגדול של ה' בעולם על ידי עם ישראל.

 מזמור יט בתהלים טוען שהתורה חשובה יותר מן הבריאה, וללא התורה אין לבריאה חשיבות

ולכאורה נשאלת השאלה: לשם מה צריך הבורא להתגלות בעולם דרך בני האדם ודרך התורה והמצוות? הרי די להתבונן בבריאה ובטבע כדי להגיע להבנה של גדולת הבורא וחכמתו, וזו היא אף הדרך לאהבתו ויראתו, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".

נראה שעל שאלה זו רוצה ריה"ל לענות באמצעות מזמור יט בתהלים (פיסקא נו).

מזמור זה (הנאמר בפסוקי דזמרה של שבת) מעלה תמיהה גדולה. תחילה הוא מתאר את מעשה ידי הבורא בעולם, את צבא השמים הגדול, את גבורת השמש, אך פתאום הוא עובר לתאר את התורה ומעלותיה:

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:

(ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:

(ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת:

(ד) אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:

(ה) בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם:

(ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח:

(ז) מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:

ופתאום

(ח) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:

(ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:

(י) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:

(יא) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:

(יב) גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב:

מהי המשמעות של המעבר החד הזה מתיאור הבריאה לתיאור התורה? מהו המסר אותו רוצה המזמור לומר?

אומר ריה"ל – זהו המסר: "כְּאִלּוּ אָמַר: אַל תִּתְמְהוּ מִן הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, כִּי הַתּוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת וּמוֹעִילָה וּמְעֻלָּה, וְלוּלֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיְתָה הַתּוֹרָה". אמנם הבריאה היא גדולה ומופלאה, וחכמה רבה גלומה בה, אך התורה היא מופלאה ומועילה יותר! חשיבות יצירת התורה עולה בחשיבותה על בריאת הטבע!

אך כיצד היתה יכולה התורה לרדת לעולם ולהתגלות ללא קיומו של עם ישראל בעולם? נמצא כי כל קיומו של העולם אינו שווה ללא התורה, ומציאות התורה בעולם אינה אפשרית בלא קיומו של עם ישראל, וממילא עם ישראל המקיים את התורה בעולם הוא תכלית כל העולם!

זהו המסר העמוק של המזמור, וריה"ל האיר את עינינו בהבנתו.

 הקב"ה מכונה א-להי האבות ולא א-להי משה משום שהיהדות אינה דת אלא לאום

אך הנה, אחרי שלמדנו על חשיבות התורה, לכאורה עולה שאלה מעניינת: מדוע אנו פונים אל א-להי ישראל כא-להי שלושת האבות – א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, אך איננו מכנים אותו א‑להי משה? והלא משה נביא ה' הוא אשר מסר לנו את התורה שניתנה לו מפי ה'. בזכות נבואתו של משה ירדה התורה לעולם, ובזכותו זכה עם ישראל לקבל את הדברים ולעמוד במעמד הר סיני! אם כן משה רבנו הוא הוא הדמות החשובה ביותר בעם ישראל! מדוע, אם כן, אנו מתייחסים במיוחד לשלושת האבות ולא אל משה רבנו?

שאלה זו נוגעת בעניין יסודי מאוד בהגדרת מהותה של היהדות. היהדות אינה דת, ואינה תלויה בקיום מצוות והלכות. לא התורה היא זו שהפכה את עם ישראל להיות עם, אלא עם ישראל הוא שקיבל את התורה. מלמד אותנו ריה"ל: היהדות היא עניין לאומי. אני, כיהודי יחידי, הקשר האישי שלי עם הבורא איננו נובע מכך שאני שומר תורה ומצוות ומקיים את חוקיו ומתפלל אליו, אלא אני מתחבר עם הקב"ה קודם כל בזכות העובדה שאני חלק מעם ישראל, ושגם אני מבני בניהם של אברהם יצחק ויעקב. הואיל ואני חלק מעם ישראל ממילא אני שייך לעם ה' אשר קיבל את התורה ומחוייב לה, ועל כן אני מקיים תורה ומצוות. משום כך גר שמתגייר אינו מקבל עליו רק עול מצוות אלא הוא קודם כל מצטרף לעם ישראל ונכנס בבריתו של אברהם אבינו. הוא הופך להיות אחד מאיתנו, ועל ידי כך מתחיב בתורה ובמצוות.

התורה מספרת שאחרי חטא העגל הקב"ה אומר למשה רבנו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י). גם לאחר חטא המרגלים עולה הצעה דומה (ראה במדבר יד, יא-יב). כלומר, הקב"ה מציע למשה להקים עם ישראל חדש אשר ייצא ממנו. משה מסרב ומתפלל והגזרה בטלה. אך מהו באמת ההבדל? מה זה משנה אם עם ישראל הוא מצאצאי אברהם יצחק ויעקב או מצאצאי משה רבנו?

אלא באמת זהו עניין משמעותי ביותר, והוא שונה בתכלית משאר דתות. עם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב הוא עַם הנושא את שם ה' בהיסטוריה. הוא אומה נבחרת שנבחרה על ידי הקב"ה בזכות עניין א‑לוהי מיוחד הטבוע בהם מן הבריאה ואילך. עם ישראל אשר ייצא ממשה רבנו יהיה דת ולא יהיה לאום. זה יהיה ציבור המקיים מצוות, ומי שלא יקיים לא יהיה חלק מן העם. זוהי אינה יהדות!

בהבנת עניין זה טעו חלק מן "המשכילים", וידועה אימרתו של משה מנדלסון: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". אדם זה הפיץ את הרעיון שהיהודים הם בסך הכל אנשים "בני דת משה", כלומר, הם מקיימים חוקים שנתן להם משה, אך הם בני אדם רגילים כשאר הגויים אשר סביבותיהם. יהודי החי בגרמניה הוא אינו 'יהודי גרמני' אלא הוא 'גרמני בן דת משה'. תפיסה זו רצתה לעקור את היסוד הלאומי השורשי המרכיב את עם ישראל. ולא היא. העניין הא-לוהי עובר דרך עם ישראל כולו ולא דרך יחידים.

"כִּי לֹא הָיְתָה מַעֲלָתָם בַּעֲבוּר מֹשֶׁה אֲבָל מַעֲלַת מֹשֶׁה הָיְתָה בַעֲבוּרָם, כִּי הָאַהֲבָה לֹא הָיְתָה כִּי אִם בַּהֲמוֹן זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבָחַר בְּמֹשֶׁה לְהַגִּיעַ הַטּוֹב אֲלֵיהֶם עַל יָדוֹ וַאֲנַחְנוּ אֵין אָנוּ נִקְרָאִים עִם מֹשֶׁה אֶלָּא עַם ה' ". עם כל גדולתו של משה רבנו הוא לא נבחר כדי ליצור את עם ישראל אלא כדי להיות שליח. שליחותו היתה לתת את התורה על ידו מאת הקב"ה אל עם ישראל.